ביקורות בשורות
The Man Who Was Thursday: (פילוסופי, פוליטי?) שמעתי את הספר הזה כי הוא מוזכר עשרות פעמים ב-Deus Ex והרעיון הבסיסי נשמע מעניין (משורר, שבעזרת כמה צירופי מקרים והכוונות מלמעלה, מגיע למועצת האנרכיסטים של אירופה ומנסה לפרק אותה מבפנים). הבעיה היא שלמרות שהוא מעניין, משעשע, ובנוי דיי טוב, הוא עדיין מתחיל לכשול בסביבות האמצע כשהדברים מתחילים לחזור על עצמם ובמיוחד בסוף המאוד מוזר ולא מוגדר שלא באמת אומר משהו. נשמע כמו משהו שזקוק להרחבה ואולי אפילו לעיבוד לסרט מודרני. בינתיים, לא ממש חובה אם כי יכול להיות כדאי למי שיודע למה הוא נכנס.
צד שמאל של החושך Extended Edition: (מדע בדיוני, מגדרי) סוף סוף סיימתי את הספר הזה. אני מסכים עם ניהאו, הוא בהחלט איטי יותר. זה לא שהוא לא מעניין. הסיפור המרכזי הוא סיפור הרפתקה ומגע ראשון חביב ביותר. הבעיה היא שרק הסיפור הקצר האחרון שמגיע עם הספר באמת נוגע בנושא שמעניין אותך כשאתה לוקח ספר שמדבר על עולם של בני אדם אנדרוגינים. אני לא אשים אותו ביד שנייה אבל כנראה שלא אחזור אליו בזמן הקרוב. אני לא אגיד לא לקרוא כי הוא דיי נכנס לקטגוריה של לחם. אבל לא הייתי שם אותו גבוה ברשימת החייבים לקרוא.
21: (אין לי שמץ של מושג) כי הסרט הזה הוא לא ממש סרט פעולה או סרט מתח או קומדיה או כל ז’אנר קולנועי שאני מסוגל להעלות על דעתי. הוא פשוט מבוסס על סיפור אמיתי של סופר קלפים והרפתקאותיו בלאס וגאס. הוא צפוי, הוא בנוי קצת טיפשי ולא אמין והדמויות גם דיי בהתאם. הסיפור כל כך הוא בערך באמצע בין קלאסי לקלישאה ואני מניח שזה מה שמקבלים כשבונים סיפור על החיים האמיתיים. אבל עדיין, הוא משעשע ומעביר שעתיים בכיף. מומלץ לערב קליל עם משפחה ו/או חברים.
Yo Yo Girl Cop: (פעולה, קומי, טיפשי) החלטנו על ערב פעולה מזרחי אז לסיבוב הראשון קיבלתי את זה. סרט על שוטרת סמויה שהיא ילדה עם יו-יו. לסיכום, זה כמו סרט של Power Rangers ברמת הטיפשות רק עם כוריאוגרפיה יותר טובה וסיפור עמוק יותר. לצערי, למרות הסיפור המעניין על התעללות בבית ספר, האווירה המטופשת לא נותנת לסרט להתעלות מעבר לסוג ב’. סוג ב’ נחמד אבל סוג ב’.
A Bittersweet Life: (פעולה, דרמה) הסיפור הזה מאוד הזכיר לי את מקס פיין, אם מקס פיין היה סיני, עובד בשביל גנגסטר סיני, עושה טעות של אהבה (ולא שהמשפחה שלו נרצחה על ידי מסוממים) ויודע קונג-פו. אבל הרעיון הכללי דומה. הגיבור שלנו מתחיל עם כל מה שהוא רוצה, מסתבך עם האנשים הלא נכונים, עושה טעות, נזרק לאשפה ופותח במסע נקמה. רק שהוא עושה בצורה סינית ומלוכלכת וזה מגניב. וזה גם מלא במסרים על אהבה, מה כן ומה לא, ועל טבע של אנשים. הסוף מוזר אבל הסרט נהדר.
Bangkok Dangerous: (פעולה, ועוד קצת) קצת קשה לי להבין איך הם הצליחו להרוס את זה אבל הסרט המקורי, זה שכן ראיתי, הוא על שני מתנקשים שאחד מהם חירש ומתאהב במוכרת בבית מרקחת. זה סיפור אפל, קצת איטי לפעמים וגם כמה ימים אחרי שסיימתי לראות אותו, אני עדיין לא בטוח מה הוא ניסה להעביר. אבל הוא בהחלט סיפור מעניין וגם הפעולה לא רעה. איכות ההפקה לא הייתה מרהיבה וזה דיי משפיע על הסרט כשהדמות הראשית היא חירשת. ובכל מקרה, אני בטוח שהוא בכמה סדרי גודל יותר טוב מאשר העיבוד האמריקני החדש.
Kenji Kawai – Ghost in the Shell/Innocence OSTs: (יפני, דרמטי) אין הרבה מה להגיד על הפסקולים האלו חוץ מאולי שהם ממש דוגמה מייצגת של מוזיקת רקע. רוב הרצועות שם הם דברים שממש נעלמים ברקע ואם לא מתרכזים בהם אז מתעלמים מהם. רוב ממה שנשאר, כל מי שראה את הסרטים לא יכול שלא לשכוח ואז יש שם גם כמה שירים רגועים ונחמדים. כנראה למכורים בלבד אבל מי שזוכר שהוא אהב את המוזיקה מהסרט כנראה גם ירצה את הפסקול בנפרד.
Yoko Kanno – GITS Stand Alone Complex OSTs: (פופ, קצבי) יוקו קאנו עשה גם את הפסקולים של Macross, פסקולים אופראים ענקיים אבל כנראה שגם את הפסקול היותר ארצי, יותר עכשווי, של הסדרה של Ghost in the Shell. ידעתי פחות או יותר מה אני אקבל, רצועות פעולה עירונית, סוג של Music to Run by שדומה ל-MODים הישנים (שאני אוהב) אבל לא ציפיתי גם לשילובים ועיבוד מחדש לשירי פופ קיימים. סך הכל, פסקול חביב וקליל.
Yoko Kanno – GITS:SAC – Solid State Society OST: (פופ, קצבי) זה היה פשוט פסקול מגניב. פסקול שבאמת כיף לשמוע עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה לא קורה הרבה אבל לקחתי ממנו גם שיר ל-Unfiled. בהחלט מומלץ לחובבי מוזיקת פעולה.
Yoko Kanno – GITS:SAC – Be Human: (אטארי) הרצועות באלבום הזה מתייחסות יותר לטאצ’יקומה, הרובוטים שלהם ב-GITS, ולקוחות מהסדרה הקטנה Tachikoma Days. לצערי הן נשמעות לרוב כמו מוזיקה של משחק מחשב ישן. אני אשמור את זה בשביל אחדות האוסף למרות שזה לא מדהים.
Ghost in the Shell – Megatech Body: (טראנס/האוס/משהו כזה) זה אלבום שאני לא מוכן לשמור בשביל אחדות האוסף. כל רצועה שם היא טראנס משעמם ומעצבן. למה זה מעצבן ומשעמם? בשביל למתוח שיר, אי אפשר לגוון יותר מדי, אז יש להקות שלוקחות קטע מוזיקה קצר וחוזרות עליו כמה פעמים בזמן סולואים או הכניסה או הגשר. שזה בסדר גמור. להקות טובות, כמו Iron Maiden או Megadeth לדוגמה, עושות את זה מספיק טוב כך שכשאני חושב שאם יחזרו על הקטע עוד פעם או פעמיים אני כבר אתחיל להתרגז ואז בדיוק הקצב משתנה. בטראנס, אני מתחיל להתרגז, אני מתחיל להיות חסר סבלנות וכשהקטע חוזר כבר בפעם ה-20 אחרי זה, אני מסתכל ורואה שעברה רק דקה מתחילת הרצועה ויש עוד שלוש. אז את האלבום הזה זרקתי.
Jeremy and Julian Soule – Supreme Commander OST: (נעימה, מלחמה) אני מאוד אוהב את העבודה של שני האחים האלו. ובפסקול הזה הם נותנים נעימות מלחמה יפות וגדולות כמו המשחק עצמו. אין הרבה מה להגיד. זה משחק מלחמה ענק ומרהיב והמוזיקה בהתאם.
Factory of Dreams – Poles: (גות’י) ולצערי לא יותר מזה. זה נשמע נחמד ולא מעצבן. לא אתנגד לשמוע את זה עוד פעם אבל, ולא חשבתי שאני אי פעם אגיד את זה, האלבום לא ריגש אותי. הוא אפילו קצת שיעמם. עם שיר אחד או שניים שאיך שהוא בסדר, לא שמרתי אותו. נחכה לפעם הבאה.
Memoira – Memoira: (מטאל, Power) האלבום הזה היה טיפה יותר טוב מקודמו ברשימה הזאת אבל גם אחרי כמה וכמה סיבובים עדיין לא הצלחתי למצוא שירים שתפסו אותי. הוא לא רע, יש שם צליל טוב אבל אפשר בהחלט לשמוע שזה אלבום ראשון והחבר’ה עוד לא ממש התאפסו על עצמם. לאורך כל האלבום, מה שהכי הטריד אותי הוא שהקולות לא מספיק חזקים ומודגשים. המוזיקה טובה אבל בלי לשמוע או להבין מה שרים, עדיף לי כבר לסווג את זה תחת Mostly Music. אז כמו שאמר אמן הזן: We’ll see…
Posted in Reviews by Eran with 1 comment.
לגבי האיש שהיה יום חמישי – יש לי את הספר (נמצא בהחלפת ספרים באיזו אכסניה באירופה ונשלח הביתה בחבילה), והוא משלב כאוס גאוני לחלוטין עם סיום מופרך כפי שהוא הזוי, שדי מצליח להרוס את כל הכיף. אני חושבת שהוא נועד שיסריטו אותו (עם סוף פחות… איך נאמר… דאוס אקס מאכינאי?). ולו בשביל סצנות המרדף.