מרכיבים הכרחיים לכתיבה דרמטית – תרגיל 3
– נתתי אמון והתאכזבתי
– התיאטרון הוא המקום שמבטל את ההפרדה בין אולם ובמה.
פנים, תא כלא, אי אפשר לדעת זמן היום
לתא אין חלונות והוא מואר קלושות על ידי נורת להט יחידה. הקירות עשויים מבטון חשוף ולא נוקו שנים. שולחן מנתחים מלא במכשירים מתכתיים משונים נמצא בחציו בתוך עיגול האור. על השולחן יש גם פיסת בד קטנה ומקופלת.
הדלת אל התא נפתחת ופנימה נכנס החוקר. הוא לבוש במדים מסודרים ומכופתרים מכל כיוון. כומתה בכותפתו ומגפיו מבריקים. כשהוא נכנס הוא מוודא שהדלת סגורה היטב. מסדר את בגדיו כשהוא מסתובב, הוא עוצר לרגע ומקשיב. לאחר שנייה של שקט מופתי הוא לוקח צעד נחוש קדימה ותופס את המנורה, מכוון אותה אל הפינה הרחוקה של התא. בפינה יש רק מחצלת קש ולא דבר אחר. הוא מכוון את המנורה מסביב, מחפש בכל כיוון עד שלרגע הוא מכוון מספיק גבוה ורואה רגליים מדלדלות מלמעלה. הוא מרים את האור ורואה את האסיר המתנדנד, שהשתמש במכנסיו שלו בשביל לתלות את עצמו מאחד הצינורות בגג התא. לרגע הוא קפוא מול התמונה המזוויעה והפרצוף הלבן שמוציא אליו לשון וגם עיניים.
החוקר עוזב את המנורה ונותן לה להתנדנד לימין ולשמאל, קדימה ואחורה, מטילה את אורה העלוב לכל פינה בתא. דמעות כבר זולגות מעיניו ורוק מושלך מפיו כשהוא פורץ בבכי. הוא מנסה לעצור את עצמו אך אינו מצליח ושנייה לפני שהוא מנגב את אפו עם שרוול חולצתו הוא שם לב לפיסת הבד שעל השולחן. הוא תופס אותה ופותח אותה, מוכן להשתמש בה, כשהוא שם לב לכיתוב. הבד קרוע בקצותיו וחוטים מדלדלים ממנו. הכיתוב עליו כתוב בגופן שבור, מחורץ, לא אחיד וחום. הוא מתיישב על הרצפה המלוכלכת בלי לחשוב ופותח את הבד מולו תחת המנורה המתנדנדת.
קולו של האסיר ברקע
אני יודע למה עשית את זה. אל תחשוב לרגע שלא הבנתי. חבל שלא הבנת אותי. המלחמה הזאת לא הייתה צריכה לקרות, שנינו יודעים את זה. אבל היא קרתה ולא בחרנו להיזרק לצדדים מנוגדים. אני עשיתי את מה שאני הייתי צריך לעשות ואתה עשית את מה שאתה היית צריך לעשות. אני לא מאשים אותך. אני לא כועס. אני רק קצת מאוכזב. חשבתי שהיה בינינו משהו. השירות שלנו ביחד, הטיול, העבודה, הפרויקט. אחרי כל מה שעברנו ביחד, לא חשבתי שאפילו מלחמת אחים תשבור אותנו. היינו יותר מאחים, יותר ממשפחה. אתה יודע בדיוק כמוני שאני לא יכול לתת לך את מה שאתה רוצה כי פשוט אין לי. אז אני חוסך ממך את הסבל כי אני רואה שאתה סובל בדיוק כמוני למרות שאני בצד הזה של המשוואה. אם ייצא לך עוד לראות את נועה אז תגיד לה שאהבתי אותה מהרגע שראיתי אותה ולא הפסקתי מאז. תמסור ד”ש לאבנר. אל תיתן לו אף פעם לגלות מה קרה כאן. חבל שזה נגמר ככה. הייתי רוצה ללחוץ לך את היד שוב, לחבק אותך אבל… אני מניח שנתראה בגן-עדן. או שלא.
החוקר כבר לא יכול לעצור את הבכי יותר. הוא נותן לפיסת הבד ליפול לרצפה ומוציא דף נקי ומקופל למשעי מכיס חולצתו. הוא פותח אותו ביד אחת ומסתכל בו. על הדף כתובה הכותרת בגדול: “תעודת חנינה”. הוא מלא בכתב ושמו של חברו כתוב במרכזו באותיות מודגשות. בתחתית הדף חתום הרב הראשי. הוא מקמט את הדף בידו ונותן גם לו ליפול לרצפה.
ביקורת
“הסיפורים צריכים להיות סיפור אישי. כל סיפור שנכתב צריך לייצג או להיות מבוסס על משהו מהחיים שלי.
כשהשחקנים עולים לבמה, לגלם את הדמויות, הם שולפים את הזיכרונות שלהם עצמם ומשתמשים בטקסט כדי לחשוף את הנפש שלהם.
בכל סיפור שכותבים צריך להביא את הזווית הראייה האישית.”
Posted in From the Writing Desk by Eran with 10 comments.
קרא לי ניטפיקר, אבל אני לא יכול להתעלם מכך שיש כמה מוטיבים שלא מתיישבים עם אפשרויות ההעמדה של מחזה – לדוגמא הודעת החנינה שפשוט תראה לקהל כמו חתיכת נייר מקושקשת.
הדרמה טובה, אם כי טיפה מוגזמת.
take it to a more personal level, it doesn’t have to be life and death, most people can’t sympathize properly with that not in this kind of subject
i can’t really wrap my head around this scenario
maybe if you described the wounds the prisoner has on his body, or mutilations,
or the guard hears the echos of screams for mercy, great raking sobs with the splash of tears and blood, then just screams of agony, followed by quite sobbing
this isn’t real enough to me, it needs more detail(yes i know it’s ironic i’m saying it given my stance on details) it feels like a pencil outline of a drawing, it tells us what the shapes are, but it does not project how hot the flames burn, it can’t show us how the skin is shiny with sweat, it’s a good start but you need a lot more detail to make it feel real enough
זה בדיוק שחזור העקרון הדרמטי שעומד מאחורי אנטיגונה.
עודד. וואלה, אתה צודק. אפילו לא חשבתי על זה. אני עדיין עושה את המעבר מכתיבת סיפורים לכתיבת מחזות.
ירון. אלו עדיין הבעיות שאני נתקל בהן לא בגלל שאני כותב מחזה במקום סיפור אלא בגלל שאני כותב רק קטע מסיפור, אפילו לא סיפור קצר. אני יודע טוב מאוד מה קורה אחרי זה ומה קורה לפני זה אבל זה עדיין קשה לזקק את המהות אל תוך קטע שאמור להיקרא בזמן נורמלי בשיעור.
אתה אומר שעדיף להסתיר קצת מאשר לראות את הכל ואתה צודק. אני אנסה לשים לב לזה.
ניהאו. עבר המון זמן מאז שקראתי את אנטיגונה. את מתכוונת לכך ש: “אהה! כולם מתים וזה אשמתי! איזה דביל הייתי! היבריס היבריס היבריס!” נכון?
אבל אתה יודע לכתוב הרבה יותר טוב מזה!
תפסיק לכתוב לפי הדרישות מהשיעור (“משהו שאפשר להקריא בזמן שיש”), ותתחיל לנצל את התרגילים כדי לכתוב מה שמתאים לך. תכתוב סיפורים קצרים, תכתוב פרקים מספר, תתפרע!
הסיפור הזה נ-ו-ר-א קלישאתי, נורא נופל למסגרות של “חברים טובים אחד מול השני”, ולא משאיר מספיק אפשרויות לדמיון, כמו שהסיפורים הרגילים שלך עושים.
די, אתה כותב כמו מישהו שמתנסה בכתיבה במקום כמו מישהו שיש לו רקורד רציני בנושא.
וגם – עודד צודק. זה מאד לא בימתי. אולי קולנועי.
אני באמת מתנסה בכתיבה. בכתיבת מחזאית.
ועכשיו גם באמת התחלתי לכתוב את הסיפור שאני רוצה להגיש בסיום הקורס. זה סיפור שנקרא “שירות” שרמי דחה לי אותו בגלל חוסר בשר ובתקווה עכשיו יהיה לו.
אנטיגונה יצאה למרד נגד חוקי האלים ולפי חוקי האדם הוטל עליה גזר דין מוות במערה אטומה נוחה אך חסרת אוכל או שתיה. אחרי שהיא כבר הוכנסה למערה החליט בן משפחה שלה למרוד נגד גזר הדין ולשחרר אותה אך בפתיחת המערה התגלה שהיא כבר תלתה את עצמה למוות.
מכאן עשרות אלפי מילים נשפכו על פרשנויות.
אני תמיד חשבתי שהיא בחרה למרוד נגד גזר הדין שלפיו היא תמות מרעב וצמא והחליטה למוות כאדם חופשי מתוך בחירה אישית. יש לפחות 4 פרשנויות שנוגדות את הפרשנות שלי :)
ועכשיו חזרה לסיפור שלך- הוא עובד על אותו העקרון- מכאן החוזק שלו והחולשה שלו.
החוזק שלו- הוא שואב מסיפור חזק וידוע ויצירת הקשר אל המשל המוכר מחזקת את הפואנטה שלך
החולשה שלו- מסתכן (ונכשל הפעם) בנפילה לקלישאה כיוון שאנשים כבר מכירים את מהלך הסיפור ומצפים לסוף בשעמום.
אז לא חשבתי על זה בכלל. בסיפור הסופי אני אשכתב את הקטע הזה.