ביקורות בשורות
In the Name of the King: אני חייב לציין שיפור מסוים בסרטיו של איך-קוראים-לו בול. אם BloodRayne היה זוועתי, House of the Dead היה נוראי, Alone in the Dark, היה משעמם ודבילי אז In the Name of the King הוא רק טיפשי וחסר תועלת. זה באמת לא היה נורא כמו שציפיתי. אולי בול לומד? בכל מקרה, יש דבר אחד שהוא עוד לא למד וזה לבחור תסריטים טובים.
Alien vs. Predator – Requiem: ראינו את הסרט הזה שני כי ציפינו שהוא יהיה טיפשי פחות. לא היה לנו הרבה מזל. הוא מפוזר, מבולגן, בנוי גרוע, משתמש בכל הקלישאות של השנים האחרונות ומנסה לבנות סימפטיה לדמויות על ידי סיפורי רק מונפצים. והסוף בכלל נוראי. מזל שהיה לי פסק זמן מריר. פסק זמן מריר זה טוב.Poets of the Fall – Revolution Roulette: הם עדיין טובים אבל אני חשב בדעיכה מאז האלבום הקודם. Carnival of Rust היה נהדר. Revolution Roulette מרגיש כמו יציאה ידי חובה, כמו תוצר עייף. אבל עדיין נכנסו 8 מתוך 11. כנראה שהם לא ישרדו סינון שני או שלישי.
Marry Wollstonecraft Godwin Shelly’s Frankenstein: דבר ראשון, אני לא מבין מה הקטע עם להצהיר שזה שלה, או להצהיר שדרקולה הוא של בראם סטוקר. למי שזה מעניין זה ידוע ולמי שלא לא אכפת בכל מקרה. דבר שני, אהבתי מאוד את השפה של דרקולה אבל של פרנקנשטיין העיקה. המון Countenance או Ardor או Wretch או כמה מילים מעצבנות אחרות שחוזרות על עצמן יותר מדי פעמים ורק גורמים לי לחשוב על חוסר הדימיון של הסופרת או על הצורך שלה להישמע נעלה. והסיפור? הסיפור מוכר לכולם מהרבה סרטים והמחזות אחרות ועדיף ככה. הרעיון טוב והדמויות (בעיקר של המפלץ, של ויקטור פרנקנשטיין עלתה לי על העצבים בבכיינותה וחוסר עמוד השדרה שלה) מטופלות יפה מאוד. הביצוע הוא לרוב כושל, מטריד, מעצבן ומטריח. הספר לקח כשמונה שעות מחיי. לא אטריד אתכם בתלונות על שמונה שעות שלא יחזרו אלא אגיד שגם בתור ספר קצר הוא עדיין ארוך מדי.
זה מעניין מאוד לרדת על “קלאסיקה”. אבל בשביל שהיא תהיה קלאסיקה, יצירה צריכה לעמוד את מבחן הזמן, להיות טובה גם היום, והיא לא.
Epica Discography: סיימתי עכשיו לשמוע יותר משש שעות של מוזיקה. זה מסכם את סך היצירה (שאינה סינגלים או EP) של הלהקה ‘אפיקה’. קיוויתי לטוב, כנראה קיוויתי לעוד Nightwish אבל נשארתי עם התקווה בידי. יש להם מוזיקה טובה אבל היא לרוב מתקלקלת על ידי מכונת התופים והשיעולים הלא פוסקים של הסולן. הם נשמעים כמו הימים הרעים של Amorphis אבל הם נשמעים ככה מ-2003 ועד 2007. אני אשמע עכשיו את הכל עוד פעם אבל רק בשביל למצוא את הפנינים. השירים הכי טובים שאני זוכר עכשיו הם Replica ו-Memory ואלו בכלל לא שלהם.
רעלה של ורדים: מה לא עושים במילואים בשביל להפיג את השיעמום? בין מבחן למבחן ובעיקר בשמירות בש”ג קראתי לי רומן רומנטי על אישה אירנית שמקבלת הזדמנות חד פעמית ושלושה חודשים בארצות הברית למצוא חתן אחרת היא תחזור לממשל הדיכוי של האייתולה. זהו ספר ביכורים של סופרת שבעלה אירני. האם זה אמור לתת לספר עוד כבוד ויקר או להצדיק את מעמדו כרב מכר (אני חושב)? לא ממש. כן, נקודת המבט השונה עוברת מצוין. טאמי מתנהגת כמו אירנית ודברים יום-יומיים שאפילו אנחנו מכירים, היא תופסת בצורה אחרת לחלוטין. אבל לצערי פה נגמר הצד המעניין של הספר. שאר הדמויות דיי סטריאוטיפיות: האחות המגוננת, הקשוחה והמסורתית; בעלה האירני-אמריקני משוחרר משמש כמשקולת נגד; מחבריה לספסל לימודי האנגלית יש את ה-Token Old People להראות לה איך אהבה צריכה להיראות, המדריך ההיפי שמאגד את כולם, הבחורה שמתעללים בה ומשמשת כראי לטאמי וכמובן החברה הקרובה שהיא ניגוד מוחלט לטאמי; וכמובן הבחור האמריקני הצעיר שהאהבה האסורה ביניהם מתלקחת מהפרקים הראשונים. אז התפתחות העלילה הולכת לכל המקומות הצפויים והכל נראה כמו “כרוניקה של ‘סוף אמריקני’ ידוע מראש”. גם כשידעתי את כל זה, המשכתי לקרוא כי זה גרם לי לחשוב על אירנים פחות כמו אנשים רעים ששונאים אותנו ויותר כמו עוד עם תחת דיכוי. אז תלוי למה רוצים לקרוא את זה.
Posted in Reviews by Eran with 8 comments.
1. הטורף נגד הנוסע השמיני- הסרט הראשון הצחיק אותי קשות… לא נראה לי שהוא היה אמור לעשות את זה.
איכשהו היה לי ברור שהמפיקים של הסרט ובכלל כל הצוות התגלגלו מצחוק במהלך ההפקה. הוא לוקח את עצמו כל כך ברצינות אבל יורד כל כך חזק על כמעט כל סרט אקשן מפלצות וחלק יפה מסרטי האקשן חיילים.
מצד שני אני זאת שהמוסיקה בUFO1 מרגיעה אותה במקום להקפיץ, לך תבין.
2. פרנקנשטיין- עוד לא שמעתי מההתחלה ועד הסוף אז אני מקווה שזה יעביר לי 8 שעות ניקוי זרעים בשקט יחסי ואם זה ישעמם מידי תמיד יש את הברומליאד וכתביו של דארווין.
נקודה מעניינת לדיון על פרנקנשטיין היא שהמפלצת של הד”ר לא שונה מהותית מפינוקיו של סבא ג’פטו.
לי נראה שההבדל המשמעותי הראשי הוא שלב יצירת החיים- מדע לעומת קסם.
כשזה מדע והשליטה לחלוטין נתונה בידי האדם אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו וכשזה קסם ולחלוטין מיחוץ לשליטתנו אנחנו מחייכים ו… באין מילה טובה יותר… מוקסמים מהרעיון.
אני בטוחה שלפמיניסטיות יש יכולת להכניס מגדר לעסק ולהכריז למשל שהפיה היא נקבה ומתקבלת אוטומטית כנותנת חיים טיבעית ואילו הד”ר הוא זכר ובתהליך היצירה לא מעורבת אישה ולכן זה זר לטבע ומפחיד.
מצד שני הדרואידים ושוחרי הטבע מבינינו יגידו שפינוקיו נוצר מעץ – חומר “חי” כיוון שידוע שעצים כרותים יכולים להתחדש, ואילו המפלצת נוצר מפאזל של גופות מתות שנגנבו מבתי קברות- חומר “מת”- כיוון ש”ידוע” שגופות לא קמות לתחייה בלי השפעה שלילית כלשהי.
אפשר להמשיך ככה עוד הרבה אבל יש לי מסיבת יומולדת ללכת אליה. take it from here maestro.
^^
המוזיקה מ-UFO נהדרת. אני לא יודע על מה יש למישהו להתלונן.
אני חושב שלמרות שבהחלט יש קווי דמיון בין פרנקנשטיין ופינוקיו, זה עדיין לא אותו הדבר. כל הנקודות שהעלת לדוגמה, או כי פינוקיו רוצה להידמות ולהצטרף לאדם והמפלץ מבין שהוא לא יכול ורק רוצה לפרוש, או פינוקיו שהוא הקורבן של כל מה שעושים לו ובפרנקנשטיין המפלץ הוא זה שגורם את הנזק.
אני חושב שאחת ההקבלות היותר יפות לפרנקנשטיין הוא ב-Short Circuit 2 אבל גם זה לא בדיוק מתאים, כמו פינוקיו. אחרי שג’וני 5 מנסה לדבר עם מישהו ברחוב (או שזה אחרי שהוא מנסה להתוודות), עוצרים אותו וכשבן בה לחלץ אותו הוא קורא את פרנקנשטיין לאט לאט ולא במהירות שיא כמו תמיד.
אוך! עכשיו בא לי לראות תקלה מופלאה 1 +2 – ארור תהיה מעלה מתקפת פתע של תחושת נוסטלגיה איומה. יש לך אותם במקרה? להתחיל לארגן איזה מפגש פורום פתאומי ואינטרסנטי להחריד?
לגבי UFO התלונה היחידה שלי- ארורה תהיה מגבלת תאימות לאחור שבגללה הוא לא רץ במהירויות אנושיות על המחשב הנייד שלי והXP המטופש שהגיע איתו.
פרנקנשטיין הוא סיפור אימה- לכן היצור הוא מפלצת וכדרכן של מפלצות בסיפורי אימה הוא עושה נזקים- למרות שכוונותיו המוצהרות אנושיות וטריוויאליות.
פינוקיו הוא סיפור אגדה על אנושיות- לכן היצור הוא בובה המחפשת את מהות האנושיות לאורך כל הדרך בתקווה להפוך לאחד.
שניהם מעוותים באותה המידה מכיוונים שונים.
אולי כדאי להריץ על זה איזה דיון אינטיליגנטי בפיקניקון כלשהו.
פסק זמן מריר זה טוב.
זאת ההצהרה שאני הכי מסכים איתה בפוסט. אבל זה בעיקר כי לא שמעתי מספיק מאפיקה, ובקשר לשאר לא ממש ראיתי/קראתי/שמעתי.
טוב. יש לי את שני הסרטים אבל לצערי, לא ב-DVD. אז תצטרכי לארגן מפגש פורום עם טלוויזיה עם חיבור VGA.
יופי, עכשיו גם לי בא פסק זמן מריר שוב.
סוף סוף ביקורת יאה לספר “רעלה של ורדים” סיימתי לקרוא
והתאכזבתי קשות, בעיקר מהסוף המצוץ מהאצבע הכל כך לא מציאותי, היו עוד הרבה דברים לא הגיוניים כמו זה שכל בבן אדם שטמלייאה פוגשת פותח בפניה את ליבו ונהיה החבר הכי טוב שלה, לייק גייב מי אה ברריקס! אין אנשים כאלו במציאות, במציאות גם החברים הכי טובים שוברים לך את הלב כל שני וחמישי, ונאמנות זה דבר שקשה למצוא. הסוף המתוק, הדמויות הקיצוניות, אייק המושלם פשוט הוזילו את הספר ועשו ממנו טלנובלה, אבל יפה אמר המבקר שלפחות הספר פותח את הלב כלפי העם האירני.
שלום. מי כבודה?
בקשר לרעלה של ורדים –
הדבר הכמעט יחיד שאכזב אותי היה הסוף הנוראי. עזוב את זה שהיא צפוי מאוד שהיא לא תחזור לאיראן, אבל למה אייק הציע לה נישואים לכל הרוחות?!
והוא גם יותר מידיי מושלם, כמובן כמו שצוין. לא מציאותי כזה. ואני גם לא הבנתי למה הוא התאהב בה, או מתי צוינו הסיבות להתאהבותה בו [עובדה שהיה לה כל כך קל להשתחחר ממנו כשהיא הייתה צריכה להתחתן עם הגיי, זה לא היה צריך להיות כזה קל אם היא באמת הייתה מאוהבת בו] ופתאום כשהוא בא אליה ללאס וגס היא נבייתה אמיצה ולא ביישנית וזה..
אני שונאת שסופרים מזלזלים בסופים של הספרים שלהם.
בכל מקרה.
לא יכולתי להניח את הספר מהיד, עוד משהו שאני רוצה לציין לטובתו, פשוט ספר ממכר ברמות.
ובכללי, קליל ונחמד כזה. לא התאכזבתי.