ביקורות בשורות – גרסת מועמדי ההוגו
סחרור (כי הוא זכה), מלחמת האדם הזקן (כי אני אוהב היינליין), אבק כוכבים (כי הסרט מגיע), The Bourne Identity (כי זה בא לפני השני), The Bourne Supremacy (כי הוא בא לפני השלישי), The Bourne Ultimatum (כי זאת עדיין, איך שהוא, סדרה טובה), So Where’s Neil When You Need Him (כי זה נשמע כמו רעיון נחמד), Do Peterson – My Dissertation and Greg Crowther – Muscles and Magnets (שירים על מדע זה טוב), Element Eighty – Mercuric and The Bear (כי מה שהיה לי נשמע נחמד) והסיפורים שהיו מועמדים להוגו…
ספרים:
סחרור: (מד”ב, סוף העולם, עכשווי) בהחלט ספר טוב. תפס אותי לכל אורך הדרך. קראתי אותו במקביל לאבק כוכבים ולרוב נטיתי להעדיף אותו. תיאורי המהלכים וההשפעות הכלליות מאוד טובים ורק מעט הפריע לי שהספר, למרות אורכו של כ-500 עמודים, רץ דיי בזריזות על כשלושים שנה של התרחשויות. אני מאוד מקווה שהעיסוק בהשלכות האישיות על הדמויות לא יאפיל על המסר המצויין שעומד מאחורי הרעיון – שאנחנו על הסף של השמדה עצמית וצריך לעצור אותנו או לעזור לנו. עדיף שניהם.
מלחמת האדם הזקן: (אופרת חלל, מלחמה, פעולה) ממשיך של היינליין? כן. טוב כמו היינליין? לא. יותר טוב. כשסיימתי את הספר חשבתי עליו כמו שחשבתי על הרבה דברים שראיתי או קראתי לאחרונה. הרעיון מוכר (בני האדם מנהלים מלחמה ליישוב הגלקסיה נגד חייזרים על המשאבים המשותפים ואיך זה משפיע על המשתתפים בה) אבל עכשיו זה בדיוק הזמן לעבד את הרעיון מחדש, לכתוב אותו במאה ה-21 ולהוסיף לו את מה שלמדנו ואיך שהתבגרנו, במקרה הזה, מאז ‘לוחמים בחלל’. אני רק מקווה שכשיעבדו אותו לסרט, והפעם באמת שאין לי ספק שהוא יהיה סרט באיזה שהוא שלב, יעשו לו יותר צדק מאשר שעשו ל-Starship Troopers.
אבק כוכבים: (גיימן, אגדה, נובלה) ניל גיימן מגדיר את הנובלה בתור אגדת פיות למבוגרים. ולא להתייחס אליה ככה זה כמו לא להתייחס ל-Cable Guy כקומדיה שחורה. ככה זה וכל יחס אחר רק יפגע. אחרי שאמרתי את זה אוכל להגיד שמאוד אהבתי את הסגנון. הסיפור ממש נשמע כמו אגדה, כמו שהיית מספר לילד, אבל את התוכן שלו (ואני מתכוון לכל מה שקורה לחד-קרן המסכן) כנראה לא הייתי רוצה לחשוף בפני מישהו שאינו בוגר. הסיפור עצמו קצר ומעניין, חביב ולעיתים גם משעשע. והיה מאוד נחמד לראות איך כל הדברים בסוף משתלבים ומסתדרים. מומלץ גם אם זה רק בגלל שהסיפור מעט ‘שונה’. עכשיו איך אני כותב משהו בסגנון כזה עד אייקון?
סרטים:
The Bourne Identity: (פעולה חדש, פוסט 9-11) הסרט הראשון של בורן. לבדו, כנראה אחד מסרטי הפעולה הטובים ביותר שנעשו בזמן האחרון. בנוסף לסיפור טוב (שכנראה העתקתי בצורה מסויימת עוד לפני ששמעתי עליו – ע”ע ‘להב’) הוא מלא בפעולה טובה: עדינה אך קשה, יעילה אך מלוכלכת, מדהימה ורק פיצוץ אחד. מרדף המכוניות, עם מיני קופר ברחבי פריז, היה מצוין. קטעי המכות עשויים נהדר ואפילו הצליחו לדחוף שם סיפור אהבה חביב ומובן. והכל, נורא נורא אמין.
The Bourne Supremacy: (פעולה חדש, צילום אפילפטי) פה הגדרנו את זה לראשונה. ברגע שפול גרינגראס השתלט על ההפקה, האיכות ירדה. הוא רצה לצלם ביד ולהראות הכל מקרוב, מהר ומלוכלך. לצערי, אני מעוניין לראות את קטעי הפעולה שהשקיעו בהם כל כך. השיטה הזאת אולי אבדה במותחן דוקודרמטי כמו ‘United 93’ אבל אפילו עם ‘באטמן מתחיל’ הם לא הגזימו כל כך. הסיפור ממשיך שלוש שנים אחרי שבורן ברח ונסוב בעיקר סביב נקמה ומקרה סודי אך פשוט. לפי דעתי, זה הסרט הפחות טוב מבין השלושה. אם בראשון זה היה על הסוכן הכי טוב שלא זוכר כלום, פה… זה על הכסף. מהקולנוע יצאתי מהסרט עם כאב ראש שלא השתפר ממש כשצפיתי ב-DVD.
The Bourne Ultimatum: (פעולה חדש, צילום אפילפטי) הסרט הזה היה טיפה יותר עדין על חוש שיווי המשקל שלי. או שפשוט כבר התרגלתי. מבחינת פעולה, הכל דיי אותו דבר חוץ מזה שאני חייב לציין שאני עדיין אוהב את היעילות של בורן. איך שהוא עובד, מוביל ומסייע. בשבילו מגזין מגולגל זה נשק שמנטרל סכין. פה הסיפור ממשיך ישירות מהסוף של Supremacy ופה אני חייב לציין עוד דבר: שאם יש משהו שבאמת מייחד את הסדרה הזאת הוא שהיא מאוד ‘סדרתית’. גם אם לא תכננו אותה ככה מההתחלה, במצבה הנוכחי, עם הגרסאות המורחבות, היא נראית כמו סיפור אחד ארוך שמאוד מחובר לעצמו. אז למרות שגם בסרט הזה הרגשתי את הצורך לחוות התקף אפילפסיה, אני ממליץ על הטרילוגיה הזאת, לפחות לצפייה חד-פעמית, על כל מי שאוהב סרטי פעולה בכלל או סרטי מרגלים/סוכנים סודיים בפרט. הסתייגות: חכו ל-DVD. אם אהבתם את הראשון, תראו את השניים הבאים כמה שיותר מהר אחד אחרי השני.
:מוזיקה
Where’s Neil When You Need Him?: (אוסף, גיימן, 7/17) “אז איפה ניל כשצריך אותו?” שורה המוכרת משיר של טורי אמוס, ידידתו משכבר ימים. האלבום הוא אוסף ולכן מלא סגנונות שלא את כולם אני מחבב. אולי זה אפילו קצת מצער להגיד אבל את הסגנון של השיר של טורי אמוס באוסף בכלל לא אהבתי. אבל היו הרבה שכן, שבעה מהם הלכו לאוסף שלי, והמילים הם העיקר. עכשיו כשאני חושב על זה, המילים, השירים בעצם, הם כמו המונטאז’ שלפני הפרק האחרון של Farscape בו מראים שתי פריימים מכל פרק שהיה מההתחלה ועד הסוף ואז נזכרים בכל הצרות שעבר על הצוות. אותו הדבר, השירים מבוססים על סיפורים של ניל גיימן ומזכירים אותם באותה צורה. מומלץ לחובבי גיימן (ומי לא?) אבל אני לא חושב שאחרים יאהבו.
Do Peterson – My Dissertation: (רב סגנונות, ביולוגיה) מדובר כאן בדיסרטציה. מה זה? אין לי מושג. אולי הביולוגים יודעים. לי זה נשמע כמו הרצאה על נושא כלשהו בגנטיקה של אחים. אבל זאת הרצאה משעשעת עם מוזיקה נלווית ודיי הרבה השקעה. רעיון מעניין ושווה לשמוע אבל אף אחד מהם לא עבר ל-Unfiled ולא נראה לי שאחזור לזה מהר.
Greg Crowther – Muscles and Magnets: (רב סגנונות, פיזיקה ואנטומיה) כנראה אחרי שדו הפיק את האלבום שלו, חברו גרג רצה גם. אבל גרג מתעסק בפיזיקה וכימיה. אז הוא שר על מגנטים ובעיקר על אנטומיה. ההפקה מאוד חביבה, קצת יותר מושקע לדעתי לעומת הקודם. הם שרים גם על חשבון שירים מקוריים (Ma ma ma ma ma ma ma mylofibrils!) וזה מאוד מצחיק. אבל אף אחד לא עבר ל-Unfiled ולא נראה שאני אחזור לזה בקרוב.
Element Eighty – Mercuric: (ת’ראש, רעש, 1/11) האלבום הראשי שלהם, Element Eighty, היה חביב. נתפסתי עליהם אחרי ששמעתי אותם בפסקול של Need for Speed – Underground. אבל הראשון שלהם דיי גרוע. שניים מהשירים שאהבתי בו פסלתי כי הם מופיעים בשני. אז נשארתי רק עם אחד שבאמת אהבתי. אם ככה, אז שמרתי אותו וזרקתי את השאר.
Element Eighty – The Bear:: (ת’ראש, 6/10) בהחלט אפשר להגיד שהם השתפרו בכמה שנים שעברו בין זה לבין האלבום הקודם. זה הרבה יותר זורם. יש בו כמה צרחות שהייתי מעדיף שלא אבל באופן כללי הוא עדיין טוב למדי.
סיפורים (גרסת מועמדי ההוגו):
Robert Reed – A Billion Eves: (מד”ב חברתי דתי) מה אם הייתה קיימת האפשרות לעבור לעולם מקביל? לקחת את עצמך ועוד כמה אנשים, מצרכים ושטח לארץ חלופית, בלי שום דרך חזרה? קאלה, גיבורת הסיפור, משמשת לדון בנושא הזה בתור בת ליציאה שכזאת, מס’ 17 בתור. הסיפור יפה מאוד, קצר ולעניין, ולדעתי הוא הצגה יפה של איך מה שנכון יכול להשתנות כשלומדים דברים חדשים ומציג חברה דתית מעניינת והשפעותיה..
Paul Melko – The Walls of the Universe: (מד”ב רעיוני אישי) ג’ון הוא ילד חווה ממוצע שיום אחד מגלה את ג’ון, ילד חווה לא ממש ממוצע, שנראה בדיוק כמוהו והגיע מיקום מקביל עם כמה רעיונות לשפר את חייו. והוא נותן לג’ון, זה הראשון, את מכשיר המעבר שלו. הסיפור הוא על רעיון אבל לא שוקע בפרטים טכניים. הוא זורם וחביב ומציג את דעתו על כך ששינוי מבחירה הוא לא בהכרח לטובה ושינוי מאולץ הוא לא בהכרח לרעה.
William Shunn – Inclination: (מד”ב טכני דתי) ג’וד הוא חבר לכת המכונאים, סוגה מוזרה של נצרות שסוגדת לששת המכונות הבסיסיות. חייו וחייהם על תחנת החלל קשים והוא נאלץ לצאת מחוץ להסגר שלהם אל העולם שבחוץ. סיפור יפה על ילד מטיל ספק שנאלץ ליישב שתי מערכות אמונות שונות. קצת מטיף, קצת צפוי אבל סיפור מצויין שחיכיתי לו בצפייה שלא נשברה מאז קראתי עליו לפני כמה חודשים.
Michael Swanwick – Lord Weary’s Empire: (פנטזיה מד”בית חברתית עירונית) וויל נקלע בעל כורחו אל משחקי הכוח של תושבי המחילות, המנהרות והתעלות מתחת לעיר, בה אלפים ו’רוחות’ משתמשים באופנועים וכלי-נשק אוטומטיים, ומנסה למצוא ולקבוע את מקומו שם. הסיפור קצת מוזר וקצת משתגע. בניית העולם מצויינת אבל הסוף לא ממש מספק ומשאיר טעם חמוץ. אני מניח שמייקל סוואנוויק זה טעם נרכש. גם בטבלה המחזורית אהבתי רק חלק.
Paolo Bacigalupi – Yellow Card Man: (מד”ב דיסטופי אישי) באותו עולם כמו סיפורו הקודם, The Calorie Man, טראן מנסה למצוא את מקומו בעיר שבה האבטלה גואה והבדלי המעמדות גדולים כמו גורדי שחקים. העולם בנוי מצויין והסיפור מלא פרטים שאני מאוד אוהב. האווירה מדכאת, שבדרך כלל זה לא מפריע לי, אבל הסיפור איטי ומורכב ושואב את הקורא פנימה.
Michael F. Flynn – Dawn, Sunset and the Colours of the Earth: (פנטזיה אורבנית חברתית) ביום סיאטל שמשי נעלמה מעבורת, על אלף נוסעיה, אל תוך אנומליה משונה במפרץ. הסיפור מגולל מספר סיפורים אישיים סביב הטרגדיה בה אנשים נעלמו אך לא ברור אם הם מתים או לא. הסיפור עוסק בצורה יפה מאוד ביחס של כל מיני סוגי אנשים על אובדן משונה ולא מוסבר. חלק מקבלים את זה, חלק לא, חלק מנסים לעשות משהו בנידון וחלק עושים על זה סרטים. כן, אני מניח שזה ברור שזה בהשראת אסון התאומים אבל העלילה הרבה יותר עדינה ממה שהיה אפשר לצפות. הסיפורים האישיים נהדרים וככל שקוראים אפשר לחשוב שזה באמת קרה בדיוק פה, מחוץ לחלון. אחד המצויינים. חובה.
Ian McDonald – The Djinn’s Wife: (מד”ב רעיוני חברתי) לא, זאת לא פנטזיה. הג’ין שבסיפור הוא הכינוי לסוג מסויים של בינה מלאכותית, דיפלומט דיגיטלי, שמתאהב ברקדנית מיוחדת במינה. הסיפור הוא על מערכת היחסים שלהם ואיך היא משפיעה עליהם, על הסביבה שלהם ועל העולם שאיתו הם צריכים להתמודד. לא כל כך זורם, אבל ההתפתחויות מעניינות מאוד. כדאי לקרוא.
Mike Resnick – All the Things You Are: (מד”ב רעיוני ביולוגי אישי) איש ביטחון בנמל מתחיל לחקור בעקבות מקרה בו בן-אדם חסר הגנה הטיל את עצמו אל תוך סכנה ומת. הוא מגלה שהיו עוד כמה מקרים כאלו והמיוחד בהם הוא שכולם נפצעו על כוכב-לכת אחד. וכשהוא מגיע לשם הוא מגלה יצור מיוחד במינו. סיפור חביב וקליל ולא מדהים אבל מגניב בטירוף.
Goeff Ryman – Pol Pot’s Beautiful Daughter: (אימה טכנולוגי) לא סיימתי. היה משעמם מדי.
Neil Gaiman – How to Talk to Girls at Parties: (אגדה, גיימן) שני נערים הולכים למסיבה. המקובל יותר מנסה להסביר לביישן יותר את הסודות בדיבור עם בנות. הם מגיעים למסיבה שונה ממה שתכננו, מלאה בנות… ‘שלא מהעולם הזה’. גיימן קצר סטנדרטי. חביב, משעשע לפרקים ולא יוצא מהכלל.
Bruce McAllister – Kin: (מד”ב חייזרים אישי) מערכת יחסים מורכבת בין ילד לבין חייזר כשלחייזר אין אף-אחד אחר והילד מבקש שירצח בשבילו. סיפור פשוט אך נחמד על יחסי ‘אבא-בן’ לא רגילים. אהבתי את הסיום.
Tim Pratt – Impossible Dreams: (פנטזיה אורבנית) פיט הוא חולה סרטים. והוא שמח ביותר כשהוא מגלה, ערב אחד, את החנות המיוחדת ‘חלומות בלתי אפשריים’ שמגיעה עליו, עם מלאי סרטים שלם, מיקום מקביל. אני גם חולה סרטים ומאוד אהבתי את הסיפור על כל ההקשרים וההתכתבויות שבו. בסוף, זה סיפור אהבה מקסים על מה באמת חשוב בחיים. מומלץ.
Robert Reed – Eight Episodes: (מד”ב רעיוני) ‘פלישה מעולם קטן’ שודרה לזמן קצר ביותר בשנת 2025. היא לא הייתה בנויה טוב והייתה מביישת כל תסריטאי ובמאי שמכבד את עצמו. אך כשהפכה לקאלט ב-DVD, פתאום התחילו לצוץ כל הפרטים החשובים. גם, בתור חולה סרטים וחובב סדרות שבדרך כלל יורדות מהמסך מאוד אהבתי את הסיפור על הפרטים הקטנים שאנשים לא מתייחסים עליהם. כדאי.
Benjamin Rosenbaum – The House Beyond Your Sky: (פנטזיה) מתיאס מגנן בביתו את המולטי-ורס ומגלה חיבה יתרה ליקום אחד בו ילדה אחת בשם סופי בזמן שעולה לרגל לביתו מוציא אותו משגרתו. זה אחד מהסיפורים שבטח לומדים במגמות ספרות. הוא מורכב, מוזר, לעיתים בלתי מובן וכנראה שהוא חשוב יותר ממה שהוא נראה בקריאה שטחית. למרות כל זה, הוא לא עשה לי את זה.
Posted in Reviews by Eran with comments disabled.