ביקורות בשורות
החלטתי שמההודעה של היום, אוסיף עוד פרט לביקורות. בסוגריים אני אוסיף כמה מילים שלפי דעתי מאפיינות, הכי בקצרה שאפשר, את הנושא של הביקורת. כמו ה-Keywords של ימד”ב.
סרטים:
Napoleon Dynamite: (קומדיית נעורים, אמריקנית, דבילית) כמאמר הבדיחה – בשתי מילים: תראו ת’סרט. בשלוש מילים: אל תראו ת’סרט. אני אפילו לא יודע מה הייתה הסיבה המקורית שראיתי אותו. צפיתי בו כי הילדים האמריקניים איתם ביליתי את הקיץ שעבר אמרו לי שאני צריך. אחרי שצפיתי בו, אני לא מבין למה. הוא טיפשי, ערוך גרוע, עם שחקנים עלובים ועלילה שלא ממש קיימת. אין לי מושג מה הסרט הזה ניסה להעביר או מה הייתה המטרה שלהם בלהגיד לי לצפות בו. אבל אף אחד אחר לא חייב לעבור את זה.
Idiocracy: (פארודיה, מד”ב, מוסר השכל, מייק ג’אדג’) אם אתם לא יודעים מה זה, זה לא חדש. מדובר באחד הסרטים היותר טובים שקיבל הכי מעט פרסום. פוסטרים אפילו לא נשלחו לבתי הקולנוע לתלייה מחוץ לאולם. בימדב, פעם האחרונה שבדקתי, בתור התמונה של הסרט מופיעה צילום באיכות גרועה של הפוסטר שנמצא איפה שהוא באינטרנט. הסרט עצמו… הוא של מייק ג’אדג’. מי שמכיר את עבודותיו הקודמות לא צריך יותר כלום אבל למי שלא, מדובר בסרט שמצליח לדבר על טמטום בלי לרדת לרמות המביכות ועדיין להיות מצחיק. יש המון בדיחות מטומטמות ועל טמטום אבל הן לא נמתחות מעבר לסיבולת שלהן. בסך הכל סרט קצר ומצחיק ומאוד מומלץ.
Borat: (קומדיה, חולני, טפשי, דווקא מצחיק) אח שלי לא רצה לראות את הסרט הזה כי הוא ראה קטעים מהמופע של אלי ג’י ולא שרד אותם. גם אני לא ציפית להרבה אבל אמרו על הסרט שהוא יותר טוב ממה שהוא נראה בהתחלה. אחרי הכל, הוא גם היה מועמד לאוסקר על תסריט מעובד. אז היו בו כמה קטעים חולניים בכוונה וכמה קטעים שחצו את גבול הטעם הטוב ואז חזרו אחורה רק כדי לחצות אותו עוד פעם. אבל אחרי הכל, עדיין סרט מצחיק ומאוד מעניין על היחס של האמריקנים לכל מיני דברים.
טלוויזיה:
NCIS Season 4: (סדרת משטרה, דרמה, קשתות עלילה) וכך נגמר הסיבוב הארוך שלי על NCIS. כרגע הסדרה נגמרה אבל אני מאוד מקווה שהיא תמשיך. מעבר לדברים שהם השאירו פתוחים בסוף העונה, הסדרה פשוט כל כך מגניבה. הדמויות בה עדיין מצויינות ובעונה הזאת מפתחים אותם הרבה יותר עם ירידה לעבר של ג’ני, מושא אהבה קבוע בשביל גיבס ודינוזו, רומן של פלמר ואבי, התעסקות עם החיים הכפולים של מקגי בתור סוכן וסופר רב מכר ואפילו זיוה שבאמת הופכת להיות חוקרת אמיתית אבל עדיין מגניבה בפני עצמה. מדובר עדיין באחת מסדרות המשטרה הטובות ביותר כיום, אולי אפילו יותר טובה מ-Bones.
Doctor Who 2005 Season 3: (דרמה, מד”ב, בריטי, הדוקטור) כנראה העונה הכי מתנדנדת שראיתי בסדרת טלוויזיה עד עכשיו. הספיישל היה מוזר. הפרקים הראשונים תפסו תאוצה. עם הדאלקים איבדתי עניין. ‘ניסוי לאזארוס’ היה דיי עלוב. ’42’ היה מגניב ביותר. הפרק הכפול של ‘The Family of Blood’ היה פשוט מצויין. ‘Blink’ היה ענק. ושלושת פרקי הסיום היו הסוכר ששמים על הדובדבן שעל הקצפת. סך הכל, אני מאוד מצפה לעונה הרביעית, אני רק מקווה שהם ישמרו על הרמה של סוף העונה השלישית ולא יחליטו לדחוף את הדאלקים שוב פעם.
משחקים:
Max Payne: (פעולה, יריות, איזומטרי, נובלה גרפית, “גיים-נואר”?) אני בטוח שכולם כולם מכירים את ה-Bullet-Time מהמטריקס. שחקני משחקי הפעולה גם מכירים את היישום שלו במשחקים של היום מהנסיך הפרסי ועד F.E.A.R. כולם עשו בו שימוש. אבל מקס פיין היה ראשון. ב-1999 עדיין קראו לזה Bullet-Time כמו שצריך ולא בשם מוסווה אחר. חוץ מזה, מבחינת הממשק, המשחק לא חידש בהרבה. מדובר בעוד משחק יריות מזווית איזומטרית שבו צריך לירות, להרוס ולפוצץ את דרכך דרך השלבים השונים של המשחק. מה שעשה את מקס לשונה, ומבחינתי עדיין אחד ממשחקי היריות היותר טובים שיש, הוא הסיפור.
את הסיפור כתב סם לייק. הוא לא ממש מוכר אבל הוא פחות או יותר הפך לכותב הבית של Remedy, יוצרי המשחק. ולמרות חוסר ההיסטוריה המפוארת, הוא עשה עבודה נהדרת עם הסיפור של מקס. מקס הוא שוטר בניו-יורק. הוא מסרב להצעת חברו, אלקס באלדר, להצטרף ל-DEA. אבל פעם אחת כשהוא חוזר הביתה הוא מוצא שאשתו ובנו נרצחו על ידי מסוממים המכורים לסם החדש, Valkyr, V. לאחר מכן הוא מצטרף ל-DEA ונכנס כסמוי לחקירת ה-V. שלוש שנים לאחר מכן הם התקדמו מעט מאוד אבל החיפוי של מקס נחשף ואחרי שהוא מופלל ברצח של חברו לחקירה, כשאף אחד לא יודע שהוא באמת שוטר סמוי, הוא יוצא למסע הרג דרך הלילה למצוא את כל האשמים ולטפל בהם, כשבחוץ משתוללת הסופה הגדולה יותר בהיסטוריית המדינה.
הסיפור מועבר על ידי דיאלוגים בתוך המשחק ובעיקר על ידי קטעי סיפור גראפיים בין הפרקים. הסיפור מאוד מורכב ומקס צריך לעבור המון אויבים קטנים בדרך אל הגדולים. חוץ מהמשפטים המצויינים, הדיאלוגים והמחשבות שעוברות למקס בראש, ברקע של המשחק ישנם המון פרטים קטנים בצורת פוסטרים, כתובות על הקירות, תמונות או אביזרים אחרים. כל המשחק נראה כמו פילם-נואר אחד גדול ואחד המשחקים היחידים שבאמת מרגישים ככה, שבאמת מושך את השחקן אל תוך הסיפור, ואני מאוד מקווה שהסרט, אם אי פעם יצא, יעביר לפחות חצי מזה.
The Fall of Max Payne: (כמו הקודם) במשחק ההמשך, המכניקה לא משתנה אך המסע של מקס אל תוך הלילה ממשיך. המשחק עדיין מצויין, הסיפור ושחקני הקול. בפעם הקודמת, עצרו את מקס אחרי שהוא בילה שני לילות ברצח שיטתי של שורות המאפיה בניו-יורק. אך תודות להשפעה מסויימת אצל סנאטור אלפרד וודן, הוא משתחרר וחוזר לשירות NYPD בתור בלש. מהר מאוד הוא נתקל בחקירת רצח שמובילה אותו חזרה אל תוך הצד האפל של ‘נואר-יורק סיטי’, אל דברים שחשב שעזב ואל מוזריות שהשאיר מאחור. מהר מאוד הוא גם מקבל ביקור ממישהי שלא צריכה להיות בין החיים, חברים הופכים לאויבים וגם הפוך. אני לא חושב שצריך להגיד יותר על המשחק הזה. הוא המשך מושלם לקודמו רק יותר טוב. הסיפור מורחב, השלבים מורחבים, הדמויות מורחבות. ויש גם עוד מוזיקה מצויינת של Poets of the Fall (להקה מצויינת שהכרתי דרך המשחק).
והכי חשוב, מה שהפך את כל המשחק ליותר טוב, הוא המשפט בסוף, כמו סרט בונד:
“Max’s journey into the night will continue.”
סיפורים:
The Tragedy of Macbeth: (טרגדיה, שייקספיר) אז התחלתי לקרוא קצת את הכתבים העיקריים של שייקספיר. מקבת’ נמצא אצלי כי הוא המוקדם מהשלושה. עם כל הכבוד לוויל שהיה גאון, עיצוב הדמויות ומורכבות העלילה, לפחות במקבת’, דיי עלובים. אז נכון שמקבת’ הוא המקור של המון קטעים, דיאלוגים ושורות שהופיעו לאחר מכן באין-ספור מקומות אחרים אבל הסיפור המרכזי לא כל כך מרשים. השפה, כמובן, מאוד גבוהה ואני כנראה מפספס משפט אחד מכל ארבע אבל הם לא נראים נורא חשובים כשאני מבין את הרעיון והוא מאוד פשוט.
מוזיקה:
Linkin Park – Minutes to Midnight: (נו מטאל, רוק כבד, בלדה, מחאה,, 8/12) האלבום האחרון של Linkin Park לא היה ממש דומה לשניים הקודמים (אני לא מתייחס לאלפי העיבודים שהם הוציאו בין, לפני ואחרי Hybrid Theory ו-Meteora). הצליל של האלבום מאוד שונה. ההרגשה הראשונה שלי הייתה: “זה לא Linkin Park”. הצליל של Linkin Park הוא מאוד יחודי ואני חושב שהוא קיים רק בשיר אחד בכל האלבום הזה. אבל למען האמת, זה לא ממש מפריע. קצת קשה להתחבר, בעיקר לחובבי הלהקה, בהתחלה אבל אחרי כמה שמיעות, הוא דווקא דיי טוב. הוא משתנה, הוא חתוך קצר וגם משוך, הוא קופצני וגם רגוע, הוא לא Linkin Park אבל הוא כן. אחרי הכל, דווקא קיבל ציון גבוה.
Megadeth – The One Night Live in Buenos Aires: (ת’ראש מטאל, ספיד מטאל, מחאה) עוד הקלטה של הופעה חיה. קצת מוזר הקטע הזה, זה האלבום השישי (כולל) מאז Capitol Punishment ב-2000. והוא הרביעי שלא מכיל חומר חדש. בחירת השירים בו מאוד אופיינית גם את הקודמים בסדרה. מופיעים בו חלק גדול מהגדולים של Megadeth כמו Symphony of Destruction, Trust, שני שירי ה-She-Wolf, Hangar ו-The Reckoning Day כמו גם Wake Up Dead, Peace Sells ו-Holy Wars. יש בו מעט מאוד מהאלבומים החדשים יותר והוא לא מציע הרבה חוץ מכמה רצועות Unplugged או את שני ה-Hangars מחוברים. זה לא “?Peace Sells But Who’s Buying”. זה באמת לחובבי Megadeth בלבד. אבל חובבי Megadeth אמיתיים כנראה שגם יקנו את הדוד.
Megadeth – United Abominations: (ת’ראש מטאל, מחאה, 6/13) דייב מסטיין אמור להיות נוצרי אדוק. אם זה נכון, הוא אולי נוצרי אבל זה לא אומר שהוא אוהב את הממשלה הנוכחית בארצות הברית. אני לא אתחיל להעביר ביקורת על האלבומים הקודמים, The World Needs a Hero ו-The System Has Failed, אבל גם הם הכילו המון שירי מחאה כנגד הממשלה. באלבום החדש, מסטיין יוצא בעיקר כנגד האומות המאוחדות, “The United Abominations, as it were” וכנגד חוסר הפעולה שלהם. הוא כמובן גם לא חוסך שבטו מאמריקה עם Amerikhastan ומכניס גם את השירים המוכרים על אהבה, Never Walk Alone, או סתם פעולה, Play for Blood. סך הכל עדיין מדובר ב-Megadeth במיטבם עם עוד אלבום טוב. הסיבה לניקוד הנמוך היא שלמרות שאני אוהב גם Thrash Metal, זאת לא המוזיקה שאני רוצה לחזור אליה לעיתים יותר מדי קרובות.
Posted in Reviews by Eran with 4 comments.
או, מקום מצוין להכניס את השאלה שלי.
regenesis – הבנתי שראית והתלהבת. יש סיכוי לשאול ממך את הפרקים (שנמצאים אצלך באופן חוקי לגמרי), לפחות של העונה הראשונה, במהלך פנטסי.קון? או שתצרוב לי אותם (שוב, באופן חוקי לגמרי…)?
(נחזיר אותם באייקון או בדואר ישראל. מה שיהיה יותר מהיר…)
וגם המלט הוא די עלוב. בכלל לדעתי (בניגוד לכל שאר עולם הספרות), שייקספיר היה טוב יותר בקומדיות מאשר בטרגדיות.
לגבי שייקספיר:
רעיונות מתפתחים.
היום הוא נראה לך פשוט.
אז אולי הוא היה חידוש מהפכני או לחלופין -מיינסטרים המעביר נקודה אחרת לגמרי מאשר מבנה עלילה חדש או עומק דמויות.
המלצתי- קרא את הסיפור ואז תקרא משהו מהפרשנויות שלו כדי למקם אותו בהיסטוריה אליה הוא שייך.
גם תמונתו של דוריאן גריי נראה היום פשוט עד דמעות אבל בקריאה נכונה הוא מתמקם מצויין ומלמד משהו חשוב דרך ראי הזמן. מסר שלא בהכרח היה כוונת הסופר – וזה רק עושה את העיניין יותר מהנה.
אני דווקא אהבתי את האמלט וגם את דוריאן גריי. לקח לי קצת זמן להתאפס על דוריאן גריי אבל את האמלט קראתי פעמיים. אני קורא עכשיו את ‘חלום ליל-קיץ’ ואחריו יש לי גם את The Tempest.
לגבי ReGenesis, אני מניח שזה אפשרי. אבל עדיין לא ראיתי אותה לגמרי. ראיתי את הפרק הכפול הראשון והתלהבתי מספיק כדי לעקוב אחרי הסדרה עד עכשיו אבל עדיין לא צפיתי בה במלואה. היא נמצאת אצלי ברשימה.