צרות יוצרים
לפני כמה ימים עלה בתפוז הפתיל הזה. זה מעט מטריד גם אותי למרות שהבלוג שלי פה. דבר ראשון, אני כותב סיפורים לפורום כותבי מדע בדיוני שם ואני גם מתדיין שם בפורום משחקי תפקידים ורעיונות למערכות ודמויות זה גם משהו שאני לא רוצה שיגנב.
אז אם חשוב לכם עניין זכויות היוצרים, גשו להגיב.
מעבר לזה, יומיים בערך אחרי שהופיעה ההודעה סיימתי את הסיפור שביקשו ממני בפרוייקט הבקשות בפורום כותבי מד”ב ופנטזיה. אז במקום לפרסם אותו שם, אני אפרסם אותו פה, תגובות זה דבר נחמד.
פרפר / ערן ארבל
“העולם כפי שאתם מכירים אותו, הוא לא נכון. יש יותר ממנו. יש יותר מהקירות העלובים האלו. יש חיים. יש טבע. חיות פראיות. יסודות פראיים.”
“אתה צודק לחלוטין, ניר,” אמר האיש בווסט החום. הוא הרים את קלסרו ועלעל בדפים שבו, שולח מבטים מהוססים אל האדם בחלוק הלבן שעמד ליד החלון הגדול והסתכל החוצה בהתלהבות, מלטף את כפות ידיו ופוכר את אצבעותיו.
“היית ב… אפריקה, נכון?” שאל הרופא, מכוון את משקפיו אל הכתוב לפני שנתן להם לנוח על חזהו.
“כן, כן, כן.” אמר ניר והתקרב אל הרופא עד שהיו במטווחי יד אחד מהשני. “אבל זה כלום, דוק. כלום. הייתי באמזונס, הייתי באוסטרליה, הייתי בהודו. אבל זה כלום. יש הרבה יותר מזה.”
“בוא נדבר על מה שקרה בהודו.”
“בטח, בטח,” ניר התיישב על קצה הכיסא המרופד הישן והשעין את מרפקיו על ברכיו. “בהודו גיליתי את הדרך.”
“לפי התיק שלך, גילית הרבה יותר מזה.”
“או, אין לך מושג דוק. גיליתי ארץ שלמה. ארץ מופלאה. ארץ…” מבטו של ניר החליק מהרופא והוא נראה כמו מחט של פטפון שמחליקה מהתקליט, פשוט מתרחק.
“בוא ננסה לחזור אחורה לרגע,” הרופא השיב אותו לנושא. “ההורים שלך היו צריכים להחזיר אותך מהודו. אתה יודע למה?”
“אמרתי להם שמצאתי את המטרה שלי בחיים. מצאתי את הדרך. את הסוף וההתחלה. את האור הפנימי והחיצוני. הם לא אהבו את זה כמוני.”
“בוא תספר לי בדיוק מה עבר עליך שם,” אמר הרופא והרים עט מהשידה הקטנה ליד כסאו. הוא הרים מספר דפים והדף אותם מעבר לסף הקלסר, מתכונן למוצא פיו של ניר.
“אז מה אתה חושב, ד”ר ניידל?” קולה של אורה, אימו של ניר, נשמע מודאג בטלפון, אבל זה היה צפוי. כמו גם נשימותיו הכבדות של בעלה ברקע.
“הוא בהחלט פציינט מעניין,” אמר הדוקטור. “הוא טוען שהוא לא עישן מריחואנה או ל.ס.ד. או כל חומר אחר. הוא רק חוזר כל הזמן על הארץ המופלאה שהוא גילה אחרי שפגש משפחה בצפון הודו.”
“זה כל מה שהוא אמר גם לנו. אתה חושב שתוכל לעזור לו, דוקטור. אתה יודע, אתם לא בית החולים הראשון שניסינו.”
“אני בהחלט אנסה כמיטב יכולתי.” ניידל הסיר את שפופרת הטלפון מאוזנו, מקשיב רק חלקית לתודתם של אורה ובעלה כשבקעה חלושה מהפומית הרחוקה, והניח אותה במקומה.
תיקו של ניר היה פתוח לפניו והוא אכן אישר הכל. ניר הוא גבר צעיר בתחילת חייו. תמיד היה פעלתני ולמרות שיום ההולדת ה30- עוד לפניו, הוא הספיק כבר לחצות את העולם לאורכו ולרוחבו. הכל היה טוב ויפה עד שלפני שנתיים הגיע להודו והקשר עם הוריו כמעט ניתק לגמרי. לא היה כמעט רישום רשמי, לא שיחות טלפון ולא הודעות בבלוג, על מה שעשה בהודו מאז שהגיע ועד שהוריו באו להביאו אבל הוא נשמע כמו עוד סיפור רע על צעיר בהודו… רק הרבה יותר גרוע.
הוריו חששו לגרוע ביותר ושלחו את ניר לבית-חולים כמעט מיידית אחרי שנחתו. גופו לא הכיל את החומרים הצפויים בדמו של צעיר ישראלי שחזר מהודו. לא היו בו שום סמים הזייתיים אך גופו כן הכיל חומר אחד בלתי מזוהה. חומר שמבנהו היה דומה לחוסמי דופמין. ניר התעקש שהוא צריך לחזור לארץ הפראית, וכוונתו לא הייתה להודו. אחרי ששוחרר מבית החולים, הוא נטה להסתגר בחדרו, לעתים אפילו אטם אותו בסלוטייפ, ולהתנהג בצורה משונה. לא עבר הרבה זמן עד שהוריו אשפזו אותו במוסד לחולי נפש. בית החולים הנוכחי היה השלישי במספר אליו העבירו הוריו של ניר את בנם אחרי שמצבו רק המשיך להחמיר.
ד”ר ניידל הוריד את משקפיו מאפו ולעס את אחת מידיותיהן. זה הולך להיות מקרה קשה, חשב לעצמו, אבל בשבילם אני פה.
בגלל היותו סיכון בריחה, דלת חדרו של ניר ננעלה בלילה. הוא ניסה אותה רק פעם אחת, לבדוק שהיא באמת נעולה. החלון היחידי בחדרו היה בעל תריס הזזה אטום ומעברו השני, סורגי ברזל. הוא קרע את המצעים ממיטתו ומשך ממנה את המזרון. הוא העמיד אותו ליד הדלת, מצמיד אותו כנגד חלון הזכוכית המשוריינת. הוא העמיד כיסא כנגדו. לאחר מכן ניגש אל החלון והביט דרכו. הוא ראה את הגבעה הירוקה עליה עמד בית החולים, למרות שכרגע נראתה אפרפרה תחת אור הירח, הוא שמע את הים שוצף מרחוק, מעבר לטווח ראייתו, והרגיש את הרוח הקרירה והמלוחה שהגיעה ממנו. הוא הביט בידו וראה שבזו תפס רעד קל. הוא חייך כי ידע שזה לא בגלל הקור. הוא תפס בידית האשנב והפנה את חיוכו אל הלילה, מתריס כנגדו. אני הולך, ואין דבר שתוכלו לעשות כדי לעצור אותי. וסגר את החלון, משאיר את חדרו באפלה מוחלטת.
האריה היה טרף קל. זה לא היה בדיוק אריה אבל בעולם המונחים של מי שהגיע אל הארץ ולא נולד בה, אריה היה המונח הקרוב ביותר. הוא נכנע בקלות ברגע שהחנית הייתה תקועה עמוק בתוך גופו. ניר לבש רק מכנסיים קצרים ובלויים אך הרגיש טוב עם עצמו. הרוח נשבה בשערו והציפורים צייצו כמו שמחו לקראתו. הוא החל לרוץ לכיוון ההר שבאופק.
ריח היער היה משכר. הכל ירוק. הכל חי. מלא צמחים שלא גדלים גם במקומות הנידחים ביותר אליהם משגת יד האדם. הציפורים שבשמיים היו גדולות יותר מכל מה שהיה אפשר למצוא בכל מקום אחר. החיות על הקרקע היו אקזוטיות, פראיות. רק לנסות ולתאר מקום זה, על כל תושביו, במילים לא יעשה איתו צדק. וניר אהב כל רגע מזה. כשרגליו היחפות נחתכו מהאבנים החדות, זה הרגיש כמו זריקת אדרנלין. כשאבק נכנס לעיניו, זה היה מעורר. כששריריו נאנקו תחת המאמץ של טיפוס על סלע, נפשו הייתה רק בתחילת דרכה.
לבסוף הצליח. הוא הגיע לפסגת ההר. ושם, על מישור של אבן, הייתה המערה. לסתות גרניט ולוע של חשכה המתינו לו. הוא רצה ללכת לשם אבל היה מותש. למרות ערנותו והתרגשותו, גופו היה עייף והוא נשכב על משטח האבן להסדיר את נשימתו.
הוא לא שם לב שהצל שהטילה המערה החל להתארך. הוא רק שכב שם, מביט בשמיים הורודים ומנסה להסדיר את נשימתו. הצל זחל על הקרקע, זורם על בליטות הסלע ועוקף מכשולים. הוא הגיע אל ניר והשתלב בצילו שלו. ואז ליבו התכווץ. הוא ניסה ללפות את חזהו אבל רעד חלף בכל גופו. הכאב התפשט כמו זרועות של תמנון, לוחצות על כל עצב חשוף. הוא ניסה לצעוק אך שום קול לא בקע מפיו. הוא הרגיש את מחשבתו מתערפלת ואת מוחו מרחף. הארץ החלה להטשטש ואז נעלמה.
ניר שכב על מיטת בית החולים, צינור באפו וחיישנים על חזהו. הוא נראה כמו אדם שרץ עד ששריריו שרפו ונשימתו נגמרה ומיד רץ הכל בחזרה. הוא פקח את עיניו וראה את דוקטור ניידל מעיין ברישומו הרפואי.
“או,” אמר הרופא והוריד את משקפיו. “טוב לראות שהחלטת להצטרף אלינו בממלכת החיים.”
“מה…” ניסה ניר.
“כשהאחות באה לחדר שלך בבוקר, היא מצאה אותך מפרפר על הרצפה. היית על סף התקף לב. לרגע חשבנו שתתפטר.” ניידל חייך לרגע לפני שהמשיך. “אתה רוצה אולי להגיד לי מה קרה? למה חסמת את הדלת במזרון?”
“ניסיתי ל… הגעתי… לארץ המופלאה…” עפעפיו של ניר רפרפו. המאמץ לדבר שאב את יכולתו להשאיר את עיניו פקוחות.
ד”ר ניידל הביט בו בעיון רב. הוא הניח את רישומו של ניר חזרה במקומו. “נדבר שוב כשתרגיש יותר טוב,” הפטיר ועזב את המיטה, סוגר את התריסיו מאחוריו.
“אני רוצה דגימת דם שלו ודיווח מלא…” היה כל מה שניר הספיק לשמוע לפני שהשינה נפלה עליו שוב.
“אני לא משוגע, דוק.”
“אנחנו לא אוהבים להשתמש במילה הזאת.”
ניר וד”ר ניידל הביטו אחד בשני. שניהם ישבו על כיסאות מרופדים ישנים במשרדו של ד”ר ניידל. מבטיהם הצטלבו ועיניו של כל אחד מהם התרוצצו על פניו של השני, מחפשות חולשות במעטה ההגיון.
“ואם אני כן, אז אני מעדיף את אי-השפיות על אי השפיות. אתם… כל כך מקובעים. תקועים בעולם מרובע שרובץ על שמריו.”
“קופא על שמריו,” תיקן אותו ניידל.
“לזה אני מתכוון. אתה לא מסוגל לזרום עם השינוי. השפה משתנה, התרבות משתנה, האדם משתנה כל הזמן.”
“מה קרה לך בלילה של יום חמישי האחרון?” שינה הרופא את הנושא בחדות, לא ממש רוצה לסטות מהעניין שלטובתו נפגשו.
ניר רק חייך כששם לב שהדוקטור מתחמק. “חזרתי לארץ המופלאה,” הוא ענה כאילו היה הדבר ברור מעליו.
ד”ר ניידל ניסה לחשוב על דרך בה יגרום לניר לעקוף את האשלייה ולספר לו מה באמת קרה.
“איך הרגשת בארץ ההיא?”
“נפלא. חופשי. כאילו העולם מלא עד אפס מקום אך נוצר רק בשבילי.” ניר פרס את ידיו ונשען אחורה בכיסאו, שם את ידיו מאחורי ראשו. “אני מניח שאדם הרגיש כך אחרי התדרוך הראשון מאלוהים.”
“ואיך הרגשת לפני שהיית שם? בפירוט בבקשה,” אמר הרופא, כבר כותב על הדפדפת שהייתה על השידה.
“הממ… אני לא יודע. היה קצת קר, אני מניח. סגרתי את החלון. והרגשתי לכוד. כן, היה לי צפוף בחדר, הרגשה קלה של קלסטרופוביה ושהצללים סוגרים עליי.”
ד”ר ניידל כתב במהירות את כל שניר אמר ולאחר שסיים, הוסיף בתחתית הכתוב מילה משלו. הוא מתח שני קווים מתחתיה והוסיף אחריה שני סימני שאלה: סכיזופרניה??
ד”ר ניידל נשען על עמדת האחיות וחייך אל האחות הראשית שעבדה שם.
“שלום זיווה,” הוא אמר. “אולי חזרה כבר בדיקת הרעלים של–”
זיווה הניחה את התיק החום על הדלפק מבלי להסיר את עיניה ממסך המחשב.
“תודה,” אמר כשהרים את התיק ופתח את רצועת הגומי שסגרה אותו. הוא פתח אותו בסופו, הסתובב ונשען על הדלפק. דף נייר חדש משך את עיניו בקצה התיק. בוחן את הדו”ח, עיניו נפערו ופיו נפתח כמעה. הוא מיד הניח את הדף חזרה במקומו ודפדף אחורה שנתיים של בדיקות. אצבעו עברה על רשומות הבדיקות שנעשו לניר כשרק חזר ארצה. זה לא היה יכול להיות נכון.
“משהו לא בסדר, בן?”
ד”ר ניידל קפץ וכמעט איבד את אחיזתו בתיק. הוא סובב את ראשו וראה את אחת משותפותיו לעבודה נשענת על הדלפק. היא הייתה גבוהה ממנו בכמה סנטימטרים ונראתה טוב יחסית לגילה המבוגר.
היא הזיזה את שיערה השחור הקצר מעיניה. “משהו הפחיד אותך?”
“היי שרה,” אמר כעת משליבו חזר לפעום כרגיל. “כן, יש כאן משהו לא כל כך הגיוני. אכפת לך להסתכל?” הוא פתח שוב את התיק ודפדף לדו”ח הישן מבית החולים הכללי.
שרה נשענה מעל כתפו והוא היה יכול להריח בבירור את הבושם שלה. “מה הבעיה?”
“מה את רואה כאן?” הוא הצביע על הבדיקה הטוקסיקולוגית, אצבעו נחה מתחת השורה שהטרידה אותו.
“חומר בלתי ידוע?” היא קרבה את פרצופה מעט יותר אל הדף ובחנה את ההרכב הכימי. “זה נראה כמו קוקאין. רגע, לא. זה סוג מסוים של מגביר דופמין. הוא לקח סם מגביר דופמין? מי ירצה לגרום לעצמו סכיזופרניה?”
“זה כנראה סם שהוא מצא בהודו. זה לא מה שהכי מוזר.” הוא סגר את התיק והתבונן בה. “כמה זמן לוקח לסם פסיכוטי לצאת מהמערכת?”
“אתה יודע את זה.”
“בבקשה, לשם הדיון.”
“טוב. בין 36 ל48- שעות.”
ד”ר ניידל לא ענה אלא רק פתח את התיק מהסוף והראה לה את הבדיקה שנעשתה על הדם שנלקח מניר לפני כמה ימים.
“מה? זה אותו החומר?”
הוא הנהן. “בכמות קטנה יותר אך אותו החומר.”
“מה זה אומר?”
“אני לא יודע. הוא מבודד לגמרי במחלקה שלנו. הוריו וחבריו לא באים לבקר.” בן סגר את התיק מחדש והניח אותו בחזרה על הדלפק.
“זיווה, רשמי בבקשה בדיקת דם חוזרת לניר לבר ובקשי שיוודאו אותה.”
ידו היציבה של ניר פינתה את מקומה מלפני פרצופו. השירותים בחדרון הצד שלו כבר הצחינו. המים התחילו לקבל צבע חום-ירוק אבל הוא עדיין גחן מעליהם. הוא תחב את אצבעותיו ככל שיהיה יכול במורד גרונו והרפלקס לא איחר לבוא. עוד כמה גושים בלתי מזוהים נפלו אל תוך האסלה מלווים על ידי שתי גלולות. הצלחה.
הוא לקח מספר דפים מגליל נייר הטואלט וניגב את פיו. אחרי שהשליך אותם אל האסלה, הביט בידו. רעד קטן דגדג בפרק כף ידו. הוא החטיף באגרופו לחרסינה. היד רעדה כמו מפתח מוזיקלי.
הוא התנשף בכבדות אבל עדיין היה מסוגל לעמוד כשטיפס לקצהו של הר השולחן. הוא משך את עצמו למעלה וזחל על גבי פני הסלע החשופים. הוא ירק הצידה וניגב את פיו. פתח המערה היה מלפניו והוא דימה אותה מקדמת את פניו בלוע פתוח, שיניים חשופות והבל פה מסריח. רעד זעיר עבר באדמה, כמו פליטת גזים במעמקי בטן החיה. הוא זינק לרגליו ורץ, כאצן אולימפי מקו הזינוק. מטרתו, אבן הריחיים הכבדה מצידה של המערה.
ואז הוא ראה אותו, הצל שיצאה מחשכת המערה. כמו לשון של אפלה הוא השתרך החוצה, מגשש, מוצא דרך, לכיוונו. ניר נשען על האבן, מפעיל את כל כוחו, שריריו משתרגים תחת עורו. האבן הייתה כבדה מכל דבר אחר שנתקל בו חייו אבל הוא היה יכול להרגיש אותה משתחררת. חצץ חרק וזז, נופל מהאבן, מעליה ומתחתיה, אך כל זה לא הפריע לצל שזחל על הקרקע כמו נחש בסביבתו הטבעית. ואז הוא הרגיש את רגלו קורסת תחתיו. הצל נע מהר משהעין הייתה יכולה לראות וכבר תפס בקרסולו. הוא ניסה להיאבק בו אך האחיזה הייתה חזקה ממוות. מתעלם מהכאב בגבו כשנפל על האבנים, הוא ניסה להשתחרר מהלפיתה אך הצל נאחז בכל איבר חופשי, מושך אותו פנימה. זרם של כאב עבר בכל גופו, כמו אלפי וולטים בכל עצב. הוא בקושי הצליח לחדש את נשימתו כשהכאב הכה שוב. הוא המשיך להיאבק עם כל זיק כוח שנשאר לו אך הצל משך אותו פנימה, אל תוך המערה, אל החושך.
ניר התעורר בבהלה לקולם של מכשירי ניטור גוף שצפצפו כאילו סוף העולם מגיע. ד”ר ניידל היה זה שתפס באחת מידיו המתנפנפות ולחץ על חזהו בעדינות כדי שיחזור לשכב. הרופא ניסה להרגיע אותו, משגיח באותו הזמן על מוניטור הדופק ולחץ הדם.
“מה זה היה לכל הרוחות?” השתנק ניר.
הדוקטור משך את כיסאו קרוב יותר והתיישב ליד המיטה. “אחרי הפעם שעברה, ביקשנו מהאחיות בלילה שישימו לב אליך. וטוב שביקשנו אחרת לא היה אפשר להחיות אותך.”
“להחיות אותי? על מה אתה מדבר?”
“ניר, אתה מתת.”
שתיקה מתוחה מילאה את החלל ביניהם כשניידל חיכה שמטופלו יעכל את המידע.
“מתת מוות קליני והצוות בקושי הצליח להחזיר אותך לחיים. אתה שוכב במיטה הזאת כבר כמעט שבוע… מה היה הסם שלקחת בהודו, ניר? ואל תשקר לי.” ניידל התיישב בכיסא שליד המיטה, בטוח עכשיו שקיבל את מלוא תשומת ליבו.
ניר הביט בו בהיסוס, בוחן את רצינותו. “אני לא יודע. כשטיילתי בהודו, לא הלכתי למקומות שכולם הולכים אליהם, הלכתי לצפון הודו. אתה יודע, בגבול עם נפאל. מצאתי שם בית קטן ונידח מעבר לכל ישוב. הייתה שם משפחה שהכניסה אותי ללילה. אחרי ארוחת הערב, ישבנו כולנו ליד האח שלהם וסיפרנו סיפורים. הם רצו לשמוע יותר על המסעות שלי מאשר לספר את שלהם אז זרמתי. כשהערב הפך ללילה, הבן הבוגר הביא משהו שנראה כמו נרגילה אבל שונה ועם משהו מוזר וסמיך ששוחה למטה. באתי כדי לנסות דברים חדשים והם כל כך התלהבו מזה אז לקחתי כמה שאיפות. הרגשתי כאילו שוגרתי למקום אחר לגמרי. לא טריפ, לא חלום, ממש הייתי שם. כמו הכלאה בין ניו-זילנד והוואי למיתולוגיה היוונית והרומית ביחד. זה נגמר יחסית מהר וחזרתי לסלון הקטן שלהם אבל הם אמרו שהפעמים הבאות יהיו יותר ארוכות ויותר חזקות. הם לא נתנו לי מהחומר שלהם או אמרו לי מאיפה להשיג אותו וזה נראה לי מוזר אבל שבוע לאחר מכן כבר הבנתי.”
“והוא המשיך ואמר לי שכל שבוע בערך, הוא היה מרגיש התרגשות מתגברת. זה היה הסימן בשבילו. הוא היה סוגר את עצמו בחדר אטום וחשוך ו… ‘עובר’ לארץ אחרת. והוא טוען שהיא לא אשליה אלא אמיתית כמונו.”
שרה ובן החליפו מבטים.
“וזה מסביר את הדו”ח הזה… אבל לא בדיוק מסביר.” אמרה והניחה את אצבעה על הבדיקה של הדלפק. “אז הסם הזה מצטבר במערכת שלו…”
“עד שהוא מגיע לסף פריקה וניר מוסט לעולם הדמיוני שלו.”
“אבל איך הסם הזה ממשיך להצטבר כל פעם מחדש? הוא ממשיך לקבל לפה מנות?”
“אין לי מושג. אין לו מבקרים או משלוחים. רשמתי לו תרופות הרגעה ותרופות לטיפול בפסיכוזות. גם ביקשתי מהאחיות לודא שהוא באמת לוקח אותם. בינתיים אין התקדמות.”
בן לקח את התיק מהדלפק ופנה ללכת. שרה הצטרפה אליו ושניהם צעדו במסדרון בחזרה לאגף המרפאה של בית-החולים. הוא היה מרוצה ששרה התעניינה במטופל שלו ותהה אם יוכל לגרום לה להתעניין גם בדברים אחרים.
“אז מתי צפויה ההסטה הבאה שלו?” שאלה שרה כשהם נכנסו לחדר המלא מיטות.
“מחר או מחרתיים,” ענה והסיט את הווילון הסוגר על המיטה. ניר לא היה בה. מכשירי הניטור צעקו על חוסר נתונים אבל עוצמת התראתם הוחלשה למינימום. צינור העירוי היה זרוק לצד המיטה, יוצר שלולית תחתיה.
“לעזאזל,” אמר וזרק את הווילון חזרה לפני שרץ אל הדלת.
לא נראה שניר בכלל שמע את הדפיקות החוזרות ונשנות על דלתו. הוא הניח מולה את מיטתו, לוחץ אותה בעזרת השידה כנגד הקיר הנגדי, וזה היה הסוף מבחינתו. הוא כיסה את החלון בה בעזרת המזרון והמשיך במעשיו. הוא הניח את מרפקו על מדף הסלע והביט בלוע המערה. חיוך של נחישות והצלחה עלה על פניו והוא משך את עצמו למעלה, קופץ ודוחף בקלות, עד שייצב את עמידתו על הקרקע. הוא צעד לכיוון המערה בביטחון.
“זה לא עוזר דוקטור,” אמר אחראי משמרת הלילה אחרי שד”ר ניידל חטף ממנו את המפתחות. “הדלת לא נעולה. היא פשוט לא נפתחת.”
“אנחנו לא נוותר עליו כך סתם,” אמר נייד לאחמ”ש והסתובב חזרה לדפוק על החלון. “ניר. ניר!” קרא, מדגיש כל אות בהטחת אגרופו בזכוכית. “תפסיק מיד את מעשיך. אתה רק מחמיר את מצבך ולא נותן לנו לעזור לך.”
הפסיכיאטר חיכה דקה בתקווה לתשובה וכשזו לא הגיעה, פנה חזרה אל האחמ”ש. “שבור את הזכוכית.”
“הזכוכית מחוזקת ומרושתת בפלדה. היא לא תישבר.”
הבזק קצר של אור ירח חלוש נראה מחלון הדלת לפני שמשהו הונח על המזרן מבפנים, מצמיד אותו לזכוכית.
הצל הכהה נשלף מהמערה באיטיות כמו לשון רעבה אבל הצליף לכיוון ניר במהירות של צפע תוקף. ניר תפס אותו בידו וליפף אותו סביב זרועותיו, מותח ומושך אותו אליו. מאמץ קצר קרע את הצל ממקומו וניר נשאר מחזיק פיסה של חושך מדלדלת וחסרת תנועה. הוא ניגש אל האבן הגדולה שלצד המערה.
ניר הביא את הכיסא אל מתחת לחלון הסורגים. הייתה זאת הפעם השנייה שניסה זאת. ידיו רעדו כל כך עד שהתאמץ רק לשלוט בהן. הוא טיפס על הכיסא והביט החוצה אל חוצות בית החולים. הוא הביא את ידו אל הידית של אשנב המתכת, נאבק בה כל הדרך עד שהצליח להניח אותה על בליטת העץ ולאחוז בה היטב.
ניר התייצב מתחת לאבן הגדולה. הוא כופף את ברכיו ושם את כתפו תחתיה. האבן הייתה חמה כשנגעה בעורו. לא רותחת כמו שהייתה צריכה להיות תחת שמש בהירה שכזאת אלא חמימה כמו כף יד. הוא אחז באבן בשתי ידיו והחל לדחוף.
“אנחנו לא יכולים לחכות שהוא יסיים? אחרי זה כבר נקשור אותו למיטה.” הציעה שרה.
“זה כבר לא יעבוד,” אמר בן. “ממה שניר סיפר לי בפגישות האחרונות שלו איתו. אני פוחד שהמצב שלו כבר סופני. האשליה כבר השתלטה על גופו ויכול להיות שהפעם כבר לא נוכל להחזיר אותו.” למרות עייפותו, הרים הדוקטור את עיניו למשמע נעליים מקליקות במהירות במורד המסדרון. אחד האחים רץ לארון תחזוקה קרוב וחזר עם לום. אבל בן ידע שזה כבר לא יעזור. הוא התנשם בכבדות וזז מדרכו של האח, הולך להישען על הקיר ליד שרה ואולי למצוא נקודת אור במצב.
הזיעה ניגרה ממצחו כשמיקם את שתי ידיו מתחת לאבן. הוא נעזר בידו השנייה כדי להשתלט על התריס הקטן. רגליו החליקו בחצץ הדק אך האבן החלה לזוז. בריכוז רב הוא הצליח להביא את ידיו לבצע תנועות קצרות ומבוקרות לסוגרו. האבן התגלגלה מרחק קצר אך נתקעה שוב. באמצע הדרך הוא איבד את אחיזתו וידו הרפתה מהידית. מסדר את רגליו, הוא לקח נשימה עמוקה והתמקם מחדש מתחת לאבן. הוא הכריח את ידו לחזור ואחרי מספר ניסיונות הצליח לתפוס שוב בידית. מביט לפנים, הוא ראה את החושך משתולל בפתח המערה. לשונות קצרות של אפלה, כמו אש שחורה, התנפנפו בכניסה. הוא הביט בחלון וראה את הים קוצף מעבר לכתלי הבטון הכבדים. הוא חש את הרוח מצליפה בו פעם אחרונה מבעד לסורגים החלודים. הוא חייך בהקלה כשסגר את האשנב. אל האי הזה לא אסחף יותר לעולם.
סוף.
“פעם, אני, צ’ואנג טסו, חלמתי שאני פרפר, מרפרף לפה ולשם, לכל מטרה שהיא – פרפר. הייתי מודע רק למילוי גחמותיי כפרפר, ואינני מודע לאופיי כאדם. לפתע, התעוררתי, והנה אני שוכב, שוב אני. עכשיו אינני יודע האם הייתי אז אדם שחולם שהוא פרפר או האם אני עכשיו פרפר חולם שהינו אדם.”
Posted in No Category by Eran with 6 comments.
לעתים אפילו אטם אותו בסלוטייפ, ולהתנהג בצורה משונה – ה ‘ל’ ב’ולהתנהג’ מיותרת
הוא ראה את הגבעה הירוקה עליה עמד בית החולים – מפסגת ההר רואים רק מה שמסביב ולא את ההר עצמו.
היית על סף התקף לב. לרגע חשבנו שתתפטר. – תתפטר?? תסתפק ב’תמות’
ואז הוא ראה אותו, הצל שיצאה מחשכת המערה – הצל שיצא!!!
הסצינה האחרונה קצת מבלבלת, הייתי שמח למעברים יותר ברורים בין העולם ההוא לעולם הזה.
חוץ מזה אהבתי בהחלט!
-קיבלתי
-לא אם הגבעה נמוכה ומעוכה. תחשוב מה רואים מהפסגה של אולימפוס מונס (רק הרבה יותר קטן)
-זאת הייתה בדיחה קטנה. היא בכוונה בפנים.
-טעות. אופס.
גם הסצנה האחרונה כתובה בכוונה. לא רציתי לפתוח פסקה או שורה חדשה על כל מעבר. יש לך רעיון יותר טוב?
בלי שורה חדשה או פסקה חדשה…
אני משער ששורה של כוכביות לא באה בחשבון…
אין לי משהו כרגע, אם יהיה לי אני אודיע לך.
מודיע לך!
בעקרון אתה יכול לשנות סגנון כתב בכל פעם שאתה עובר לעולם השני, נגיד כתב נטוי או משהו כזה.
אוקיי.
אהבתי את הסיפור טוב שרק בדמיון אתה הולך כל כך רחוק.
תמשיך לכתוב אולי עוד יצא ממך סופר.