בזכות ולא בחסד
נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית.
אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין.
צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם.
אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי את המחשבה על כמה הרס ספגה האדמה הזאת, כמה דם נשפך עליה וכמה אנשים מתו רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה.
Sunk cost fallacy, my ass!
Posted in Me, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.