יום חמישי – יום טיול
כנראה, בתזמון מדהים עם העובדה שאני מפסיק לעבוד במפעל, הם החליטו לקחת את כל המפעל לטיול. כל המפעל. אוטובוס, מיניבוס והייאס. הרבה אנשים מבוגרים ויותר. התחלנו את היום… באיחור.
אני הגעתי למפעל בשבע ורבע, כמו שאמרו לי. אז הסתובבתי קצת וראיתי שאין ממש אנשים במפעל. הרמתי טלפון לדותן והוא אמר לי שעדכנו לרבע לשמונה. טוב. אז הלכתי לחדר שלו והעברנו את הזמן שעוד נשאר. בסביבות שמונה יצאנו מהקיבוץ.
תחנה ראשונה, חורשה שליד צומת הסולל כשהעברנו את הזמן בדרך בדיונים מקיפים עם המדריך שלנו על ספרי מדע בדיוני, משחקי תפקידים ואיך פותרים קוביה הונגרית. ניסינו גם לחנך קצת את הילדים בתרבות דיבור נורמלית ונראה לי שאנחנו מתקדמים בנושא. חבל שאני עוזב.
(פה אני נאלץ לחשוב על דיון שהיה לי עם רותם אתמול. היא טענה שאני לא ביישן. אני אמרתי שכן. אני מתבייש להתחיל ולדבר עם אנשים ככה סתם. אבל כשאנשים כבר נמצאים ויש נושא לדיון, אני זורם לכל כיוון אפשרי. אז שחר, המדריך, בא אחורה לדבר איתנו ומקוביה הונגרית עברנו למד”ב ולמשחקי תפקידים.)
שם התאספנו כולנו לארוחת בוקר מרשימה ביותר. ניסיתי לשכנע את הילדים לאכול קצת סלט אבל הם הלכו ישר לפנקייק. איפה שהוא באמצע הצלחתי למצוא את המקום שלנו במפה אחרי שענבל התעקשה להטעות אותי.
משם יצאנו חזרה לכביש בדרכנו לעכו. בעכו ראינו סרט ‘חינוכי’ ואני ניסיתי להתקדם קצת בתרגום שלי. טוב מאוד שלאחראי בהקרנה היה מילון אוקספורד בדלפק. אני צריך אחד כזה לעצמי. אחרי הסרט קיבלנו הסבר קצר על הצלבנים והטמפלארים שישבו בעיר ונכנסנו לסיור בתוך הקטקומבות. מעניין שדווקא החללים הגדולים מחניקים והמנהרות הצרות קרירות ונעימות.
בעשרה לאחת עשרה שוחררנו אל השוק. הסתובבנו בין דגים, תבלינים וצעצועים מוזרים, חטפנו קצת כסף מהכספומט וחזרנו לכיוון נקודת היציאה. אפילו קיבלנו קנאפה בסוף על המאמץ הניכר. אחרי השוק הלכנו בעוד כמה מנהרות ויצאנו אל אוויר הים הפתוח. באותו מצב-רוח, עלינו על האוטובוסים לכיוון מפרץ קטן בחוף שמחוץ לעכו ועלינו על סירות ‘טורנאדו’ שלקחו אותנו לסיבוב עד לאיש הצהוב של ראש הנקרה וחזרה, מסביב לעמדת השמירה של חיל הים ואיי השמורות של ציפורי הים. רק צב ים לא ראיתי. אנחנו היינו בסיבוב השישי, לפני האחרון, ואני הרגשתי במצב מאוד דמוי חמרמורת. אבל אמרו שיש עוד סיבוב ואין מי לאייש אותו אז נכנסו חזרה. הפעם שטנו לכיוון דרום וסתם כייפנו בים.
מכיוון שהיינו הסיבוב האחרון, הגענו לחוף אחרונים, עם רק חצי שעה של ים. בסדר גמור מבחינתי, אני לא ממש מת על הים. נכנסנו לים וצפנו קצת, רבנו עם הגלים ועם דג מת שהחליט שזה הזמן הכי טוב ללכת לדוג בני אדם. שכנעתי את דותן לפרוש מעניין הנוזל הגלי הזה שמגישים ב’אפקט הפחד’ בתור האתגר המגעיל, לצאת לחוף ולשחק במטקות. עד שהצלחנו להינעל שוב על הקטע של מטקה וכדור ביחד כבר הגיע הזמן ללכת. אבל לי נשארה יד צהובה. בדרך החוצה גם שיחקנו קצת בכדור עף ובניסיון נחוש לשכנע את דייגו שזה כדור עף ולא כדורגל.
בסביבו ארבע אחר הצהריים יצאנו לכיוון המסעדה שהייתה איפה שהוא באזור (נמאס לי לעקוב אחרי המפה לפני כמה שעות). קצת לא נעים לי לרדת על מוסד העבודה הקודם שלי אבל פה, כשאמרו מסעדה, התכוונו למסעדה. התחלתי עם לחמניה עם מטבוחה, בצל ודברים ירוקים כאלו. אחרי זה הגיעה פלטת הבשר הראשונה: אמפנדס, קבב וצ’וריסוס. לקחנו דוגמית קטנה מכל דבר. ואז עוד דוגמית. כשסיימנו עם אלו הביאו לנו תפוחי אדמה. הגיעה צלחת אחת אז לקחתי אחד. ראיתי שאף אחד לא לוקח אז לקחתי עוד אחד. ואז הגיעה עוד צלחת אז לקחתי עוד אחד. כששלושת הצלחות היו לפנינו כבר ‘טעמתי’ כשישה. ואז הגיעה המנה העיקרית: שיפודים ופרגיות ואנטריקוט. וכן, אכלתי אותם. אבל לא הספיק לי אז ביקשתי שחזור של המנה הראשונה וקיבלתי עוד ארבע נקניקיות. לא רע. ובסוף, אחרי שאכלנו לשובעה, הגיעו העוגות. שוקולד, כמובן. ואז גם קרמל.
אנשים לא אכלו את העוגות שלהם. איזה בזבוז.
ובכן, אחרי שסיימנו ואחרי שמצאתי את השירותים (עד הסוף, ימינה ואז שמאלה ועוד שמאלה בעץ השלישי), דשדשנו בחזרה לאוטובוסים ולדרך הארוכה חזרה הביתה. ניסיתי לחזור לתרגום שלי אבל ענבל החליטה שצריך לשחק ‘היעד הבא’. איזה משחק מטופש שבו אומרים שלושה יעדים ואז צריך להגיד את ‘היעד הבא’. לקחתי לי קצת זמן, וכמה רמזים עבים, אבל תפסתי את הרעיון של המשחק הזה ואז, אחרי שסיימתי לצחוק ולהשתעל ולצחוק ולהשתעל ואז להשתעל עוד קצת, רציתי לחנוק את כולם. אבל הסתפקתי בלהתעלל עם אותו הרעיון בילדים ולרדת על כך שאין להם תרבות קולנוע.
ואחרי כל הבלגן הזה… ממש לא התחשק לי ארוחת ערב.
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
נשמע שמאד נהניתם!