The Less Interesting TimesOn the Bleeding Edge

2007/04/26 שיירים מעולמות – חלק II

והנה הסיפור שכתבתי. במקור, הוא נכתב למפגש פורים של פורום כותבי מד”ב ופנטזיה. לא הגעתי למפגש והסיפור נשאר במקומו ולא עלה לביקורת. ואז שמעתי על התחרות של עולמות ומכיוון שהסיפור עוסק בסוג כלשהו של ‘על-אדם’ אז החלטתי להרחיב עליו קצת ולשלוח אותו לתחרות.

הוא עוסק ברעיון שעלה לי, אני מניח כמו הרבה רעיונות טובים, בטעות במקלחת. אני לא זוכר על מה שחשבתי אבל לכאן הגעתי. בקיצור, יש הרבה סיפורים על משני-צורה אבל אני עדיין לא ראיתי אחד על משנה-צורה צעיר, מאוד צעיר. חוץ מזה, הסיפור הזה הוא ניסוי שלי לעבוד בגוף ראשון משולש – שלושה קטעים של סיפור רציף אך כל אחד מהם מסופר בגוף ראשון מנקודת מבט אחרת. ועכשיו לעיקר…

שינוי לרעה

“אייל, אתה מיוחד,” היה מה שאבא אמר כשזה קרה לראשונה. זה היה לפני שנתיים בערך, רק כמה חודשים אחרי שאמא עזבה. ישבתי על השטיח בסלון וצפיתי בפאוור ריינג’רס. יד ימין שלי הייתה מושטת אל המסך. אבא תמיד אמר שישבתי קרוב מדי אליו. אמרתי שאני רוצה להיות כמו הריינג’ר האדום. אז זה קרה לראשונה. לא ראיתי את זה מיד אבל שמתי לב שמשהו השתנה. התקרבתי יותר אל הטלוויזיה וראיתי, בהשתקפות שלה, שהפרצוף שלי היה מכוסה במסכה, המסכה של הריינג’ר האדום.
ואז אבא אמר לי את זה. הוא סיפר לי שיש לי יכולות שאין להרבה אנשים. ואלה שכן יש להם את זה נרדפים ונרצחים ושאני צריך להיזהר. שאלתי אם אסור לי לרצות דברים אבל הוא הבטיח לי שאני לא צריך להפסיק לרצות, אני רק צריך להיזהר. לא לרצות להיות כמו מישהו או משהו ולא לנסות, להגיד או לחשוב על חלקי גוף כלשהם שאולי מוצאים חן בעיניי, על בגדים יפים, שאני צריך תמיד לחשוב שמה שיש לי זה מספיק.
מאז שמרתי על זה בסוד ואבא לא דיבר על זה שוב. אלא אם כן התחשק לו. הוא היה אומר לי שמתחשק לו ואז אומר שאני מיוחד. בהתחלה לא הבנתי אבל אחרי הפעם הראשונה שהתחשק לו, לי כבר לא התחשק. הוא היה מגיע מיום ארוך בעבודה, בדרך כלל גם אחרי כמה שעות בפאב. אחרי הפעמים הראשונות, תמיד שמתי לב לריח. כבר ידעתי מראש. לא רציתי אבל אבא אמר שצריך. הייתי מסתכל עליו מלמטה ומקווה שהפעם הוא לא יגיד שצריך. הלב שלי התחיל לפעום חזק והעיניים שלי התמלאו דמעות. הוא רק חייך ולא הייתי בטוח שהוא בכלל הסתכל עליי. לא הייתי בטוח בכלל שהעיניים שלו הסתכלו שניהן לאותו כיוון. היד שלו הייתה בתוך המכנסיים והוא הניע אותה פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.
“אבא, אפשר היום–” ניסיתי אבל הוא היה עוצר אותי.
“אתה מיוחד, אייל,” הוא היה אומר לי. “מתחשק לי היום משהו מיוחד.”
“אבל אבא,” הייתי אומר. “אני לא רוצה.”
“אייל,” הוא היה אומר לי ותוקע בי את המבט העקום הזה שלו. “אתה יודע מה יקרה אם לא תעשה את זה. אנחנו לא צריכים לעבור על זה עוד פעם.”
ולא רציתי אז נכנעתי. והוא היה מתיישב בכורסה שלו ומרים את השלט של הטלוויזיה. הוא היה מתחיל להעביר בין ערוצים ומחפש את הדברים המעניינים. הוא היה עוצר על אם.טי.וי או ערוץ האופנה או אפילו רק על ויוה. הוא היה מצביע על מישהי או עוצר את התמונה עם הטיוו ואומר “אותה.”
בפעמים האחרונות כבר לא הייתי צריך להתרכז יותר מדי. הייתי רק מדמיין אותה בראשי וזה היה קורה. כשהייתי פותח את העיניים כבר הייתי מרגיש את השינוי. הייתי גובהה, שערי מתארך והייתי מצמיח… אברים של בנות. הבגדים שלי גם היו משתנים והייתי מרגיש את הרוח הקלה בין הרגליים. אז הוא היה לוקח את היד שלי ומוביל אותי לחדר השינה. האזיקים תמיד היו שם. הוא אפילו לא טרח להסתיר אותם. כשהייתי משתנה חזרה אז הידיים שלי היו מחליקות דרכם וכל הסימנים היו נעלמים. הוא לא היה צריך לספר לי את זה יותר. הוא עוד היה אומר לי לא לדבר בזמן שעשה את זה. לא רציתי לדבר. לא רציתי להיום שם. אבל לא רציתי שהוא יעניש אותי. לא רציתי שהוא יגלה אותי לעולם. הוא אמר לי מה עושים לילדים מיוחדים ולא רציתי להגיע למקום כזה. כמה דקות של כאב, רק כשהתחשק לו, היו עדיפות על מה שהוא אמר שעושים להם. בפעמים האחרונות כבר לא בכיתי. אבא היה אומר שאני צריך ליהנות מזה אבל זה עדיין היה כואב. כל פעם. אני לא רוצה לעשות את זה עוד פעם. בבקשה על תענישו אותי…

הוא השפיל את עיניו והייתי חייבת לחבק אותו. “אל תדאג, אייל. אף אחד לא יפגע בך,” אמרתי לו ושפשפתי את גבו. הרגשתי אותו רועד ושמעתי אותו בוכה. ידעתי שבעוד רגע קל דמעותיו יחלו לנטוף אל חולצתי.
“אתה באמת מיוחד, אייל,” אמרתי. “אתה לא יודע כמה.” אבל אני ידעתי.
אייל הגיע אלינו לפני חודשיים בערך. בטח קראת על המקרה… נהיגה בשכרות, הריגה והוא הגיע אלינו. מאוד רחמתי עליו. במיוחד אחרי שהוא סיפר לי. לקח לי קצת זמן לשכנע אותו שאבא שלו שיקר לו והעולם סובלני מאוד כלפי המיוחדים. למרות זאת, הוא לא אהב להשתמש ביכולת שלו. אבל ידעתי שאייל יכול לפתור לי בעיה חמורה ביותר.
שלא תחשוב שאני אנוכית. רגב היה מטרד לכולם בבית היתומים. כן, הוא היה החבר שלי לשעבר אבל הוא הפך לכאב ראש כללי אחרי שזרקתי אותו. משום מה, הוא חשב שאני חייבת לו משהו. הוא היה מגיע בהתראה של דקות ספורות ומבקש ממני כסף או מקום לישון או משהו אחר. הוא היה אפס גדול ומאופס ולא משנה כמה פעמים אמרתי לא, הוא המשיך לבוא. הוא הציק לכולם. לא רציתי להגיד את זה בקול רם, אבל ידעתי על מה הוא מוציא את מעט הכסף שיש לו. הוא, עם הפרצוף החיוור שלו ועיניו השקועות, קהות מחוסר שינה. צריכה לא מבוקרת… לא נעים. אבל גם ידעתי שהוא נמושה, פחדן כמו כולם. הוא ידע להתפרץ על חלשים ממנו אבל מתקפל כמו פרח נובל ברגע שהוא רואה שהוא לא הכי חזק. אז ביקשתי מאייל טובה.
בפעם הבאה שרגב הגיע, הוא כמובן התקשר שתי דקות קודם כדי להודיע שהוא שוב הולך להתפרץ אל החיים שלי. לקחתי את אייל הצידה וביקשתי ממנו שישתנה לבחור גדול וחזק. הוא התנגד בהתחלה אבל אמרתי לו שזה לטובה. שרגב הוא בן-אדם לא נחמד וחוץ מזה, הוא לא יצטרך לעשות כלום, רק לעמוד שם ולהיראות קשוח. הוא הסכים, לבסוף, כשכבר שמעתי את רגב צורח את שמי במסדרון.
“מה אתה רוצה?” שאלתי כשיצאתי מהמשרד, מניחה את ידיי על מותניי. “עוד כסף? מקום לישון?”
“אני רוצה אותך, עינב. אני רוצה שנחזור להיות ביחד. אני לא יכול לסבול יותר בלעדייך. אני אעשה הכל, מה שתרצי.” הוא נראה שבור. אבל זה לא היה מראה יוצא דופן בשבילו.
“איבדת את ההזדמנות הזאת מזמן. יש לי חבר חדש. אייל?” קראתי לו והוא יצא מהמשרד, לבוש באותם בגדים ישנים אבל הם התאימו לצורתו החדשה. הוא היה כמעט שני מטר ועם יותר שרירים מאלי האנה. ואז… אז… לא יכולתי לדעת שזה מה שיקרה! איך יכולתי?! רגב תמיד היה חלשלוש! אבל הפעם… הפעם הוא פשוט הוציא אקדח מהכיס וירה בו. ירה לאייל ישר בלב. שלוש, ארבע וחמש פעמים. בזעם כל כך עוצמתי שלא ראיתי בחיי. ואז הוא ברח. לא יכולתי לזוז. הייתי משותקת מפחד. אייל חרחר על הרצפה לידי ולא יכולתי לעזור לו. קפאתי. הרגשתי צמרמורת ואיבדתי אחיזה. אייל השתנק. כל שאר המטפלות הגיעו בריצה. אני חושבת שליאל הייתה זאת שהתקשרה למד”א.

עינב פרצה שוב בבכי. היא ינקה עוד מטפחת מחבילת הקלינקס שכבר הייתה חצי ריקה בידה. נתתי בה את המבט האפאתי ביותר שיכולתי לגייס. זה לא היה קשה בעקבות מה שראיתי ומה ששמעתי. ישבנו בתוך משרד במורד המסדרון. פחות מעשרים מטר מהמקום בו אנשי המעבדה אספו את התרמילים ואת דגימות הדם. גופתו של אייל, המבט המופתע שעל פניה, כמו ילד שנענש על דבר שלא עשה, סולקה מזמן.
לא יכולתי להפגין שום רחמים כלפיה. אביו ניצל אותו ועכשיו היא עשתה את אותו הדבר. שניהם היו אמורים להגן עליו בתורם אבל היה אכפת להם רק מצרכיהם הפרטיים. שניהם החליאו אותי, כל אחד בדרכו שלו.
“יש רק עוד דבר אחד ואז אעזוב אותך לנפשך,” אמרתי ונשענתי קדימה על השולחן בינינו.
דמיינתי את אייל בראשי. בקלות שיחזרתי במוחי את איך שנראה. ההבעה המופתעת והעצובה, פניו בהירות מאיבוד דם, חולצתו הבהירה והחורים השחורים מהם פרץ נוזל חייו וכיסה את כל גופו. כשהתחלתי היא כבר נרתעה לאחור אבל הרגשתי דחף חזק להמשיך. היא נפלה מהכיסא כשאני טיפסתי על השולחן. היא זחלה אחורה אל פינת החדר, ידה על פיה, כשהסתכלתי בה עם כל השנאה שפעמה בתוכי.
“למה עשית את זה?” אמרתי. “הרגת אותי.”
“לא,” היא מלמלה בקושי. “בבקשה, לא.”
ירדתי מהשולחן וצעדתי באיטיות לכיוונה. הגזמתי את המאפיינים של אייל לכדי קריקטורה. רוח נוקמת. ראיתי את התוצאות מיד. היא נצמדה לפינה והתאמצה להשתיק את יבבותיה. עיניה הצטצמו. היא הסיטה את ראשה אך לא יכלה להסיר את מבטה ממני.
“זה הכל באשמתך!” סיננתי לעברה בקול כבד וחורק. לא ידעתי איך אייל נשמע אבל ידעתי מה יעבוד עליה. “את וכל הבני-זונות האגואיסטים האחרים! החיים שלי לא שווים לכם כלום!” תפסתי בגרונה והיא צרחה לבסוף ופרצה בבכי היסטרי.
עד שהחובשים נכנסו למשרד, כבר חזרתי לצורתי הרגילה, העמדתי פנים כמנסה לעורר את עינב, להחזיר אותה להגיון אבל אם היא לא הייתה קטטונית כבר שם, היא בהחלט הייתה בדרך המלך לשם. נתתי להם לסלק אותי. עבודתי נעשתה. גם אביו של הילד המסכן וגם היא. כלא הוא לא מקום מספיק גרוע בשביל החלאות האמיתיות של המין האנושי. בגלל חארות כאלו אנחנו צריכים להיזהר, להסתתר. אני אף פעם לא בטוח אם עשיתי מספיק בשביל לגרום להם לתלות את עצמם. אבל אני תמיד מקווה לרעה.

Posted in Stories by Eran with 7 comments.