כולם נראים אותו הדבר
זה היה אמור להיות סיפור שהייתי צריך להביא למפגש הפורום של סיפורי מד”ב ופנטזיה. בגלל סיבוכי עבודה לא הגעתי אבל זה לא משנה. קשה לי לכתוב לפי בקשה אבל ניסיתי. חיפשתי ברשימת הרעיונות הלא ממושים ומצאתי המשפט שפותח את הסיפור. ממנו התחלתי לפתח הלאה. הבעיה הייתה שיולי ומיכל ביקשו 300 מילים לכל היותר. ויש לי בעיה גם עם זה. אני לא מסוגל לכתוב סיפור שאני מרוצה ממנו בכל כך מעט מילים למרות שאני מבין את הצורך בהגבלה. זה נסגר ב-670 ואני מקווה שקצת בהבנה.
כולם נראים אותו הדבר / ערן ארבל
“כולם נראים אותו הדבר, כשהאורות כבויים.”
זאת הייתה ההודעה הראשונה שהופיעה בטלפון שלי לפני שלושה שבועות. בהתחלה חשבתי שזה עוד קמפיין פרסום דבילי, המספר השולח לפחות נראה ככה. כשההודעה הבאה הגיעה, מספר ימים לאחר מכן, חשבתי שמישהו עובד עליי.
“תלוי איך אתה נראה מבפנים,” היה כתוב. כשהראיתי אותן לרון, הוא התלוצץ שהמאפיה נותנת לי הזדמנות לסידורים אחרונים לפני שהם מתנקשים בי. קברתי את אגרופי בכתפו. לשם שינוי, אין לי שום בעיות או צרות שאני יודע עליהן. אבל בתל-אביב של ימינו, דברים מוזרים יותר כבר קרו.
ההודעה השלישית החזירה לי את האמון שזאת פרסומת. “אין צורך בהכנות מראש.” אבל פרסומת למה? זה היה בערך שבוע אחרי הראשונה ואני נהיתי קצת לחוץ. אני לא אוהב שמותחים אותי. זה נשמע מעניין אבל סבלנות אף פעם לא הייתה מתכונותיי החזקות.
“תחפושת ייחודית לפורים יחיד במינו,” רון הקריא את ההודעה החדשה לאותו שבוע ממסך הסלולרי שלי. “זאת מסיבה,” הוא הכריז חד-משמעית. “מי יזמין אותך למסיבה?”
לקחתי ממנו את הטלפון ואז הרבצתי לו שוב בכתף. הוא שם ידו על הנקודה ופרצופו התעוות בכאב מדומה. אבל הוא צדק. התחלתי את הלימודים באוניברסיטה רק לפני כמה חודשים. לא יצא לי עדיין ליצור קשרים כאלו, דו-צדדיים.
“זאת בטח טעות במספר,” אמר רון.
נאלצתי להסכים איתו כשהגיעה ההודעה האחרונה. היא הכילה כתובת נידחת בתל-אביב, התאריך של יום שישי, שעה מאוחרת בלילה ואת המילים, “אל תשכחו את מגבירי המציאות שלכם.”
היה זה המסר המובן הראשון שקיבלתי מאותו שולח אלמוני. מגבירי המציאות היו מוצר חדש בשוק. הטכנולוגיה הייתה קיימת כבר כמה שנים טובות אבל רק עכשיו יצאה לשוק החופשי, והמכשירים היו יקרים. הם היו מין גרסה חדשה של מציאות מדומה, מאפשרים למשתמש להלביש תמונות ועצמים פוטוריאליסטיים על גבי המציאות עצמה. מפות בזמן אמת, משחקי יריות בגנים ציבוריים, כל נתון שרוצים בזרימה ישירה. גם אם הייתי יודע איפה להשיג אחד, ייקח להם לפחות שלוש שנים להגיע לטווח המחירים שלי.
אבל לא היה לי שום דבר אחר לעשות בסוף השבוע אז הלכתי, בהנחה שגם אם שולחים לי את ההודעות בטעות, אולי אוכל להיכנס למסיבה מעניינת. הכתובת הייתה מחסן באחד הרחובות הנעלמים של תל-אביב. הוא נראה פשוט מבחוץ, אפילו קצת הרוס. נתון מבטיח לגבי התוכן. היה שומר אחד מלפנים, מחזיק לוח כתיבה מאיים למראה. כשניגשתי אליו, מבטו לא השתנה.
“קיבלתי הודעה לבוא–” אמרתי.
“שם?”
“דן זמיר?”
הוא עלעל בניירות וסימן קו על אחד מהם. ואז הוא סימן לי לעבור. הוא החתים את פרק ידי ונכנסתי. לא ציפיתי שזה באמת יעבוד. מאחורי הדלת הראשית היה חדרון קטן מואר על ידי מנורה אדומה חלשה. במרכזו עמדה הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיי.
“דני. אני כל כך שמחה שהגעת.”
“מוניקה? את שלחת לי את ההודעות?”
“לא. אבל ביקשתי שהן יגיעו גם אליך.”
“מה קורה כאן?”
“זאת מסיבה ואתה הדייט שלי,” היא אמרה והושיטה לי מגביר מציאות מהדגם האחרון, מכשיר שנראה כמו משקפיים דקות עם אוזניות, רכיבי זיכרון, מקלטים ומשדרים מוסווים אל המסגרת ורצועה לסגירה מאחורי הראש. היא הסיטה את הווילון. מאחוריו היה חושך בלבד. הסתכלתי על פרצופה המצפה. סקרנות והתרגשות מגובות על ידי הרצון העז להיות עם מוניקה, לעשות מה שהיא מבקשת? לחשש לא היה סיכוי. שמתי את המשקפיים וצעדתי קדימה.
מאחורי המסך הייתה ערבוביה של צבעים ולקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה. היו אלו אנשים. עשרות אנשים זזים. המוזיקה הגיעה דרך האוזניות והאנשים רקדו לפיה. כל אחד היה צבוע בצבעים פסיכודליים, מאדום ועד סגול, שלא הפסיקו לנוע. הסתכלתי למטה וראיתי את אותם הצבעים עליי. אלומת אור מזרקור מסתובב האירה את חזי וחיממה אותי. ראיתי את הצבעים מתערבבים שוב.
אינפרא-אדום. ראיתי באינפרא-אדום. הזרקורים היו אינפרא-אדום. זה היה כל כך פשוט אבל זה היה מדהים. כמו טריפ LSD בראש צלול.
“מה אתה אומר?” שאלה מוניקה.
“מדהים. אבל… למה ביקשת שישלחו לי את ההודעות? את יכולה להשיג את מי שאת רוצה בקמפוס. יש לך פמליה גדולה יותר מלראש הממשלה ואני בקושי מכיר את האוניברסיטה מספיק זמן בשביל לדעת איפה השירותים.” לא העזתי יותר ממבט תמים, כמהה לבחורה בליגה שלה.
“כולם מנופחים מעצמם. ראיתי אותך מביט בי. כמו ילד ביישן, מאוהב מרחוק ולא יודע להביע את הרגשות שלו. אתה חמוד, צנוע ומעניין. ונמאס לי לחכות שתזמין אותי.”
כשהיא נישקה אותי, ראייתי התמלאה בפרצופה, בוהק בצבעים משגעים.
Posted in Stories by Eran with 6 comments.
all that just for a date?
All what? It’s a fab.
what’s a fab?
The fab is all those weird parties. People are already today doing collagen parties, ‘off-the-shelf medicine’ parties, acid parties with neon bracelets and headgear, all sorts of weird stuff. I just took it one step further. Hopefully in the not-so-dangerous direction.
אבל כל החצי הראשון של הסיפור רק מטפל בהזמנה המוזרה למסיבה ובכל זאת לא ברור למה ללכת אליה בכלל.
לי זה נשמע חשוד מידי בישראל.
אבל אולי סטודנטים חיפאיים חושבים אחרת.
חיפאיים צ”ל תל אביביים
לא ברור למה התערבבו לי הערים