PAC3 ואני בסדר!
אז קמתי בשמונה בבוקר ביום שישי למרות שלא עבדתי. התכנון היה לצאת מוקדם ולהספיק להגיע לפאראדייב עם זמן לכמה צניחות ולא לאחת. אבל בבוקר אמרו לי שעדיין לא בטוח לחניכים לפי הגשם של הלילה והעננות של הבוקר. אחרי בדיקה חוזרת ונשנית, קיבלתי אישור יציאה רק אחרי 9:00. ארגנתי את עצמי, חטפתי משהו לאכול ויצאתי למגרש חנייה. קיבלתי את ה-81 לאותו היום. אני לא אוהב אותו כי הוא אולי חדש אבל מערכת הקול שלו על הפנים. כשהגעתי אליו גיליתי שיש לו מערכת חדשה עם כניסת AUX. רק חבל שהרכב לא מניע. זה מסביר למה אף אחד לא החנה אותו בצורה יותר נורמלית מאז יום רביעי.
עמדתי לבטל את כל העסק בגלל שלא היה רכב פנוי אחר אבל בוב קפץ ואמר שיש לו את הרכב שלו וכנראה שאף אחד לא יצטרך אותו עד הערב. אז עשיתי כמה סידורים וירדתי לכביש. הארטיק על הבוקר בהחלט סידר לי מצב הרוח. אין כמו קצת גלידה כדי להרגיש יותר טוב. אז יצאנו לדרך לכיוון הבונים.
הגענו למועדון בסביבות 10:30, נורא מאוחר, והייתה אי-הבנה מאוד מעצבנת ביני לבין הולצי ונעמה וצלחת עם חביתה וסלט. אז אחרי שעברתי אימון רתמה התאפסנו על הנהלים לפעם הבאה. לא יחזור על עצמו. אבל למטוס עליתי רק ב-13:00 וגם דיי בלחץ. מה שאני אוהב אצל צביקה זה שהוא לא מוותר אבל עושה את זה ברוח טובה. הוא לא עזב אותי ולא הפסיק עד שהיה בטוח שאני שומר על מצב גוף נכון והקפיצה שלי תהיה כמו שצריך. מדריך ישר ולעניין. ומה שאני אוהב אצל איתי הוא שיש לו מצב רוח טוב תמידי. גם כשאנחנו היינו האחרונים למטוס וגם כשאני עשיתי את הצגת ה”אני יודע שזאת כבר צניחה שלישית אבל אני עדיין לחוץ” שלי, הוא וגם צביקה גרמו לי להרגיש בידיים טובות. תודה לשניהם.
הקפיצה הזאת הייתה אמורה להיות דיי פשוטה. קופצים, GASP, דמיפול, טרק וזהו. כמובן שיש לי עוד דברים לשפר אבל הלך לי מצוין. זאת הייתה הקפיצה הראשונה מאז שהתחלתי שבאמת הרגשתי שזהו, עברתי לשלב הבא, אפילו אני לא הייתי פוסל את עצמי על משהו. מעניין עם החיוך שעשיתי כששניהם סימנו לי עם אצבעות נפתחות מהפה במקום למעלה ולמטה עם הראש הפריע ליציבות שלי. כנראה שלא כי אפילו לא שמתי לב שאיתי עזב אותי לכמה שניות. עוד פחדתי שהרגליים שלי עוד לא במצב טוב אבל כנראה שהכל היה בסדר. הצ’ק שלי עוד בא קצת מאוחר אבל המצנח נפתח ולא הסתבך. בסוף עוד הספקתי להסתובב קצת מסביב ולנסות לרדוף אחרי ענן (ללא הצלחה יתרה). הנחיתה הייתה כמעט מושלמת. חשבתי שנכנסתי לצלע בסיס גבוה מדי ולכל אורך הכניסה שלי ניסיתי לצמצם התקדמות ולהוריד גובה כך שבסוף יצא שהערכתי את הגובה שלי בצלע האחרונה כגבוה מדי ונחתתי בצד של הגבעה (כמו שרואים בתמונות). נחתי קצת קשה אבל היה בסדר סך הכל. חבל שאי אפשר להתגלגל עם הנחיתה. :-)
אחרי זה הגיע הזמן של תחקיר עם צביקה. היו לו דגשים כמובן אבל בעיקר דקויות, היציאה מהמטוס עוד לא מושלמת, הטרק היה חד מדי ולכל הרוחות תרגע בן-אדם. נתן לי על עוד כמה דברים לחשוב עד הסיבוב הבא. אבל אחרי הכל הוא אמר רק דבר אחד שלא אהבתי, שהם לא יכולים לצרוב לי את הסרט ל-DVD אלא רק להקליט על קלטת וידאו. זה יעשה לי תסבוכת בהמרה חזרה ואני תוהה אם זה שווה. שזה מוזר כי חניכי הטנדם מקבלים DVD, לא? אני צריך לקנות לעצמי מצלמה. באיזה שהוא שלב בעתיד.
אז אחרי שרותם גם הגיעה בדיוק בזמן כדי לפספס את הצניחה שלי, ואחרי שקיפלתי את המצנח והתיישבנו לדבר קצת, גיליתי שהם כנראה נסגרים מוקדם. כבר ב-16:30 סוגרים? מה, אין צניחות אל תוך השקיעה? נו, טוב. אז התקפלנו משם במטרה לחזור בשבוע הבא יותר מוקדם, Rain, hail or shine.
לפחות, כשהלכנו לאסוף את אמא של בוב מרמת ישי, קיבלתי מסאז’ טוב. וגם הצלחתי להדאיג את אבא שלי כשהוא לא שמע ממני כל היום.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.