אייקון יום שני – עייפות, סדנאות, הרצאות, החתמה, פאנל, הצגה
כך היום התחיל… בהורדת הכלבה של קרן לטיול. זה היה שכר הטרחה שלנו על שאפשרה לנו לישון אצלה בבית.
החשבון שלנו אמר שאם נקום ב-8:30, נסתדר, נתרחץ, נוריד את הכלבה, נלך ונתפוס אוטובוס לתל-אביב אז נספיק להגיע. טעות. יצאנו מהבית של קרן והתחלנו ללכת. חיפשנו אוטובוס שנוסע לעזריאלי אבל אחרי ניסיון וטעיה, הטעייה והכוונה, מצאנו את תחנת האוטובוס המרכזית וחיכינו עוד רבע שעה עד שהגיע האוטובוס הנכון. כשהגענו לאייקון, סדנת הכתיבה שרציתי להגיע אליה ב-10:00 בבוקר כבר התחילה. אז מיהרנו.
חצינו את האשכול וכמעט רצנו אל הסינמטק. פרצנו אל תוך האולם ופילסנו את דרכנו אל דוכן האגודה. שם, אחרי ניסיונות כושלים שלקחו כמה דקות, הצלחתי להשיג את תשומת ליבו של האיש מאחורי הדוכן והוא נתן לנו טפסי רישום לאגודה. אני הייתי צריך לחדש חברות ואמרתי לבוב ולאחי שאם אין לנו שלושה כרטיסי אגודה להראות, אין כרטיסים מוזמנים מראש.
עשר דקות של כתיבה קדחנית מאוחר יותר, יצאנו מהאוהל ואל דוכן הכרטיסים. פה אני חייב לציין: טוב שיש רונן.
את רונן אני עוד מכיר ממפגשי עין הדג אבל פה היתה הנקודה הקריטית. תפסתי אותו ואמרתי לו “בוקר ט-איפה אפשר להשיג כרטיסים מוזמנים מראש?” הוא הכווין אותנו לתור הקצר שהסתתר מאחורי התור הגדול ואחרי עוד פילוס קצר מצאנו אותו מחכה לנו בקצה התור עם המעטפה ואפילו לא ביקש לראות את שלושת כרטיסי האגודה החדשים שהשגנו לפני רגע קט. טוב שיש רונן.
בוב החליט שהוא רוצה להגיד שלום לידידה שלו ואת עמיחי עוד איבדתי איפה שהוא בין הסינמטק לאשכול אבל לסדנה של אור ויולי הגעתי לבסוף ולא הפסדתי הרבה. התחלנו שוב בסיבוב שמות. חלק מהאנשים (Mirrorshades, אם ורק אם, StarMaiden וסקיפי, כמובן) היו מוכרים מהפורום. את חן כבר ראיתי בעבר. וחלק היו חדשים. טוב ויפה.
הסדנה הפעם התעסקה בנושא החושים. הרבה כותבים, בין אם סיפורים או משחקי תפקידים ברשת, לא מרחיבים מספיק על הסביבה שלהם. זה אחד הדברים שאני מנסה לשים עליו דגש בתרגילי הכתיבה שאני עושה בפורום משחקי תפקידים בתפוז. עניין החושים הוא משהו שלמדתי מטים פאוורס בשנה שעברה ומאז אני מחשיב אותו. מה שפאוורס אמר הוא שכשהוא בא לתאר משהו, הוא משתמש בשלוש חושים לפחות (בדרך כלל ראייה, שמיעה וריח אבל לפעמים עוד) והחושים האלה, תשומת הלב לפרטים, היא מה שעושה את הנושא ליותר מעניין וליותר אמין. ובזה התרכזנו בסדנה… אליה בוב הגיע עשר דקות מאוחר יותר.
שני דברים מעניינים קרו בסדנה ההיא, חוץ מהערות מסביב שבהחלט היו במקום ונלקחו לתשומת לב: 1) שמעתי משהו שבוב כתב על המקום וזה היה לא רע. 2) בפעם הראשונה, אני כתבתי משהו על המקום ואנשים ממש מחאו לי כפיים. אני לא חושב שאני עד כדי כך טוב אבל זה בהחלט הייתה זריקת ביטחון בכיוון הנכון.
מיד אחרי שסיימנו את הסדנה הזאת, הייתה צריכה להתחיל הסדנה של ורד טוכטרמן. וכשיצאנו החוצה זה היה גם משעשע וגם מעט עצוב לראות את כולם מחכים רק לנו שנצא, ורד ביניהם. כנראה שהסדנה הזאת הייתה מאוד פופולארית כי אני הזמנתי כרטיסים מראש אבל לבוב, שגם רצה להיכנס, לא נשארו. הגיעה אישת צוות שאמרה שהם יכולים לסדר לו, ולעוד שניים שרצו, כרטיסים אבל לא ראיתי אותם נכנסים ומזה לא שמעתי עוד.
כמו כל פעם שאני מקשיב לה, למדתי מורד דבר חדש: איך לבנות חלומות כמו שצריך. או יותר נכון, איך לשים לב לדברים בחלומות שלי שהופכים אותם לשונים מהמציאות ולהשתמש בזה בכתיבה. כמובן שורד, בגיבויה המלא של גל והפילים הורודים שלה, הייתה מעניינת ומשעשעת ואנשים עדיין מפחדים ממנה. אני חושב שזה בגלל הביטחון העצמי. אנשים, במיוחד הגיקים שמתעסקים בתחום שלנו, כנראה מתקשים לעמוד בפני מישהי מתפרצת כמוה, במיוחד כשיש לידה את גל שנותנת לה תחמושת לכל דבר.
בשתיים יצאתי החוצה ופגשתי את דותן ברחבת האשכול. ניסינו לחשוב על מה לעשות עכשיו. הוא אמר שיש לו הרצאה בארבע והוא רוצה להחתים את גיימן על כמה דברים. אני אמרתי שיש לי פאנל בשש ואני צריך לחשוב מה לעשות עד אז. אז אמרתי שכדאי להיכנס להקשיב להרצאה של נעמי. קנינו כרטיסים ונכנסנו.
ההרצאה של נעמי על דרמה בסדרות מד”ב. כן. אני לא יכול להגיד שלא חשבתי לבד על רוב הדברים שהיא אמרה אבל היא בהחלט הייתה מאוד מעניינת בקישורים שלה מהמד”ב לסדרות קודמות, במה הופך דרמה במד”ב לטובה, בהיסטוריה של בבילון 5 ובקבלה של סדרות מד”ב בימינו. לכל מי שלא היה, מצטער לא הקלטתי. היה מצויין, חבל שפיספסתם. ואני רק אצטט את מה שנעמי הקריאה ממגזין טיים:
“Battlestar Galactica is one of the best drama shows of 2005. Most of you think this is a joke. The rest have simply watched the show.”
טוב, לקראת ארבע בצהריים, בוב החליט שהוא נוטש כדי להתמקם בתור החתימות. אני החלטתי שאני נשאר לסוף ההרצאה ובסוף הייתי פחות מעשרה אנשים מאחוריו. אני חשבתי שהתור לגיימן יהיה ארוך. לא תיארתי לעצמי כמה. התור לטים פאוורס לא היה כזה ארוך ויש פה רמז איפה שהוא במשפט הזה. אנשים ישבו על הרצפה כשרק נכנסנו להרצאה של נעמי. כשיצאנו ממנה, התור כבר השתרך מעבר לפינה של הכניסה לאשכול ולכיוון עירוני א’. כל ההרצאה של בוב עברה כשהוא היה בתור הזה ועד שהגענו רק לכניסה לאשכול עבר כל כך הרבה זמן שאנשים נחמדים (תודה סקיפי, תודה דידי) התחילו להגיש לנו בקבוקי מים כדי שלא נתעלף. אני בדרך כלל מחזיק איתי משהו לשתות אז בעיקר העברתי הלאה.
באותו תור ארוך ומפרך, שבסופו לפחות היה גיימן, הבנתי את הטעות החמורה שעשיתי. אתמול, כשעברתי בסינמטק, ניגשתי גם לדוכן של חלומות באספמיה ואספתי את הגליון המיוחד שלי (‘חלום בהקיץ’ – המלאי מוגבל!) ואת כרטיס הכניסה המיוחד לסדנת הכתיבה עם ניל גיימן. הבעיה הייתה שאת הכרטיס הזה שמתי בתוך הארנק ולא במקום הרגיל אז שכחתי ממנו לגמרי עד שבדיוק עבר הזמן בשבילי לנצל אותו – הסדנה הייתה לפני ארוע החתימות.
נו טוב, לפחות הוא חתם לי על עשן ומראות ועל הפוסטר שלי וכנראה לקח די בקלות את העובדה שאני מריץ משחק תפקידים באינטרנט שמאוד מושפע מהרעיונות שלי מטים פאוורס ומהרעיונות של בוב מניל גיימן. כן, אני יודע שהמשחק הזה הוא בעיקרון Neverwhere רק בתל-אביב אבל הוא נעשה לפי בקשה ואני מנסה לשים בו רעיונות מקוריים יותר.
בשש נכנסנו לפאנל של הסופרים הישראלים. הפעם הוא היה טיפה יותר רציני עם יואב אבני (שלושה דברים לאי בודד), הגר ינאי (הלווייתן מבבל), שמעון אדף (הלב הקבור) ואופיר טושה-גפלה (עולם הסוף), היוצרים שלא מזמן עברו לז’אנר. הוא עדיין היה מעניין, לפגוש את האנשים שמכירים את החומר אבל לא גדלו על הקהילה. כמו כן, היו שם גם את ורד טוכטרמן (לפעמים זה אחרת) ואת ניר יניב (כתוב כשד משחת) כבחירי הקהילה שדואגים לשמור על רמת הומור גבוהה. אופיר עזר להם מאוד בעניין הזה.
אני מאוד אוהב את היצירה הישראלית והלוואי שהיו עוד. וכמו שכבר הצעתי לורד ולניר ולכל מי שרצה לשמוע אותי בפורום אורט, אם יהיה פאנל מול עורכים או מול מו”לים או אפילו מול כותבים שיצאו מהקהילה וזכו לכבוד וליקר בפרס גפן או פרסום אחר, אני אבוא לשם.
כשיצאנו משם בשמונה, החלטתי שאני עושה את התרומה היומית שלי ועוזר קצת ל-MIBs (כי הבטחתי לקרן). אחרי ששיחקנו קצת King’s Blood, לקחתי להם את SPANC שוב והרצתי אותו לאורה (המפקדת שלי במשחק מס”ב) שהגיעה רק רגעים ספורים קודם, לאלישבע (אותה פגשתי לאחרונה רק בכנס עין הדג לפני… לא יודע) ואחיה ולבוב. שוב המשחק לא נגמר כמו שצריך, אלא הכרזנו על מנצחים מחמת הספק (אלישבע ודניאל) ורצנו לאולם אריסון בשביל להיכנס להצגה של “מרשעת”.
“במרשעת” פגשתי לראשונה בספרייה של ‘המוסד’ (לא ‘למשימות מיוחדות’, ‘חינוכי גלבוע’) אותו הרמתי בתור מבקר ספרי המד”ב שלהם. לא ממש אהבתי את ‘הקוסם מארץ עוץ’ ולכן ‘סיפורה המלא, הנוגע והמרגש של המכשפה הרעה מהמערב’ לא נראה לי כל כך קוסם. הוא ירד ברמת העדיפות ובסוף ירד מהפרק.
לפני שנסעתי לארצות הברית, שמעתי שהם הולכים להרים הפקה ישראלית של המחזה לפי המחזה שרץ בברודווי. אמרתי לעצמי שאת זה אני כנראה ארצה לראות כי אני אוהב הפקות ישראליות וזה ייקח לי רק שעתיים ולא חמש-עשרה. מגניב. למרות שלא ידעתי הרבה והפקות ישראליות הן בדרך כלל מושקעות אבל נטולות תקציב, זה נכנס לרשימת התוכניות.
כשהייתי בניו-יורק, אחת מאלה שהסתובבתי איתן הציעה את האפשרות ללכת להצגה בברודווי. נשמע מגניב. כבר ראיתי בשדרה פרסומות ‘למרשעת’ אבל הבעיה הייתה כשהגענו לנקודה שבה החלטנו, נשארה רק הצגה אחת של ‘מרשעת’, ביום לפני שאני עולה על המטוס, והיא עולה 160 דולר. אם היא הייתה עולה בין 60 ל-100, כנראה שהייתי הולך אבל 160? לא תודה. גם לא בשביל זה.
ההפקה הישראלית, עד כמה שאני זוכר, נעשתה על ידי בוגרי תיאטרון בתור פרוייקט סיום ונבנתה לגמרי רק על ידי אנשים שעשו את זה כי הם רצו. וזה מה שאני מאוד אוהב בהפקות הישראליות. וכמובן שגם זיהיתי שם פרצופים ממקומות אחרים.
אמרו לי אחר כך שהיו להם כל מיני תקלות, שהתרגום לא היה מדהים (שמתי לב בעצמי) ושהם דיי שחטו את התסריט או שהתסריטאי המקורי דיי שחט את הספר… אבל בכל מקרה, מאוד נהנתי. היה מרגש. המשחק היה מצויין ברובו. האיפור… היה יכול להיות יותר טוב. אבל הכל נעשה למקסימום האפשרי ואת זה אני אוהב.
אחרי שכיתתנו את רגלנו בחזרה לאשכול, כנראה שהרצנו עוד כמה משחקים עד שגרשו אותנו. אני לא ממש זוכר הרבה מעבר לנקודה הזאת חוץ מבדיחה של איתי על איך שירים נהיים יותר מצחיקים עם מחליפים בהם את המילה Heart במילה Crotch. נא לא לנסות עם השירים Lost in the Woods של Taproot או עם Rip the Heart Out in Me של Adema.
או שזה היה יום קודם. לא זוכר.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.