וושינגטון – עיר הבירה
This seems to be the start of a very bad day.
בהתחלה, החיבור לאינטרנט שהראה חוזק אתמול לא עובד בקומה השלישית. כנראה בגלל שהמשדר איפה שהוא במרתף. בבוקר, הקישור קרס לגמרי.
כשירדתי לעיר על האופניים, כמעט נדרסתי כמה פעמים בגלל מערכת התנועה המחורבנת.
נראה לי שאני חוטף את ההצטננות של אחת העובדות בבית הארחה (אבל אני עדיין יכול לשלוט על הלחץ באוזן הפנימית) ועד שהגעתי לגבעת הבירה, הייתי מנוזל לגמרי. האישה הזקנה בדלפק לא הייתה מוכנה לתת לי כרטיס לסיור מאוחר יותר. הלכתי לטירה לבדוק דואל ולעדכן והצלחתי לאבד את הנרתיק של ה-KJAM אחרי דקה שלא שמתי לב אליו. חיפשתי וחיפשתי. שאלתי ושאלתי. אין נרתיק.
עד שויתרתי ויצאתי משם, הספקתי להגיע לסיור בבניין הקונגרס בדיוק כשהם יצאו לדרך. חיכינו בתור בערך רבע שעה לפני שהתחילו לדחוס אותנו בגלאי המתכות. כל הבירה מאוד מאוד מאובטחת ונראה לי שהבניין היחידי שיותר מאובטח מהקונגרס הוא הבית הלבן. הם הכריחו אותי לזרוק החוצה את הבקבוק מים שלי, גם אחרי שרוקנתי אותו וכמעט החרימו לי את הקישתוש.
בפנים לא היה כזה מעניין. לא הראו לנו הרבה אבל יש שם מעט מקומות מעניינים. כמה פסלים, רצפה אקוסטית, הרבה על איך שבנו את הבניין ולא יותר מזה. הדבר היחידי חוץ מזה שהיה איך שהוא מעניין היה שהמדריך סיפר על קבוצה של צופים שהוא הדריך לפני 10 שנים. ולילדים האלה יש נטייה לשאול שאלות מעצבנות. אז הילד שאל כמה הבניין עלה. המדריך חשב על זה שאין תשובה כספית לשאלה הזאת. אז הוא שאל את הילד אם הם היו כבר בארלינגטון. הילד אמר שזאת התחנה הבאה שלהם. אז המדריך אמר לו להסתכל על כל מצבה כעוד ספח תשלום על הבניין הזה. סיפור נחמד.
כשסיימנו את הסיור התיירותי, שהדגים מצוין למה אני לא ממש אוהב אותם, אמרו לי שהייתי צריך לקבל עוד כרטיס כניסה בחדר בהתחלה. אז חזרתי עד ההתחלה, הראתי לשני אנשים דרכון ואז נתנו לי עוד שתי מדבקות: אחת בשביל להיכנס לחדר הסנטורים ואחת בשביל בית הנציגים. חוץ מלשמוע נציג קליפורני וממסצ’וסטס יורדים על בוש ועל המלחמה שלו, או לשמוע את יוסף ליברמן מדבר על איום טרור גרעיני – בן-אדם שאם היו מרשים אוכל בבניין, הייתי זורק עליו עגבניה (וזה כנראה למה אסור) – היה עדיף כבר לצפות ב-C-SPAN או ערוץ 33.
משם חזרתי לטירה לחפש את הנרתיק שלי – כלום. אז בדקתי דואר והפאדא* שלי לא נתקע הפעם. אבל לא הצלחתי למצוא את השריון** באמזון משום מה. אני אצטרך אותו בלי נרתיק. אז ויתרתי והלכתי לקיוסק של וושינגטון. בקיוסק הם מחלקים כרטיסים בחינם לסיורים מתוזמנים. קיבלתי כרטיס לשתיים וחצי וניצלתי את השעה לרוץ למגדל הדואר הישן ולתפוס את “התצפית השנייה הכי טובה בוושינגטון” ולאכול משהו לפני שאני תופס את התצפית הכי טובה.
התצפית משם לא רעה. יש שם גם את הפעמונים של הקונגרס. משם רואים כמעט את כל העיר ומשם גם הצלחתי למצוא את ה-National Washington Cathedral שלא הצלחתי למצוא על המפה. אחרי זה מצאתי אותה על המפה ודחיתי אותה לפעם הבאה יחד עם הסטיבן פ. אדבר-הייזי סנטר וכנראה גם גן-החיות מסיבת: Way to fucking far.
דעתי על אוכל אינדיאני היא שהוא מעניין וכל פרט אחר שמור במערכת.
אחרי ארוחת צהריים מיהרתי חזרה לאנדרטה כי היו לי רק שבע דקות. ציפיתי שזה יהיה כמו בבניין הקונגרס, 20 אנשים בדיוק באותו הזמן ואז נכנסים תוך רבע שעה, כשזה היה יותר כמו אצל רופא השיניים, 100 איש באותו הזמן ודוחקים אותם פנימה בחצי שעה שיש עד הסיור הבא. ונראה לי שהריינג’ר כבר לא אוהב אותי. “איזה יום יפה…”
למעלה אפשר לראות את כל וושינגטון וגם חלק מוירג’יניה. לפי דעתי, זה יותר טוב ממגדל הדואר ומהמגדל ל הולנד אבל שווה גם לראות אותם. זאת כנראה גם הדרך הכי טובה לראות את הפנטגון חוץ ממסוק. לא, לא ראיתי חור או משהו מוזר אחר.
דרך אגב, נראה לי שראיתי את השיירת של הנשיא.
ההמלצה שלי: או לבוא 25 דקות לפני הזמן של הכרטיס שלך או, יותר טוב, לבוא 25 דקות אחרי.
אני לא זוכר אם אמרתי את זה או לא אבל כשעשיתי את הטיול למערבולת בניאגרה, פגשתי זוג חביב מהולנד. היום, כשאני יצאתי מאובליסק, ראיתי אותם נכנסים. היה מאוד משעשע. סיפרתי את זה לזוג יותר מבוגר כשהתיישבתי לנוח קצת מהכוחות המשתנים במעלית. הם אמרו לי ששווה לי לקפוץ לראות את הארכיון הלאומי גם אם יש לי רק שעתיים. אז עשיתי את זה.
בארכיון הלאומי הם מחזיקים המון עדויות ומסמכים חשובים מההיסטוריה הארה”בית. ביניהם הדיווח של אפולו 8 מהירח, המכתב שכתב טוראי בצבא כששיחררו את דכאו, ליידי בירד מדברת על רצח קנדי, אדאמס פוגש את קינג ג’ורג’ לראשונה כנציג של ארצות הברית, נאום ההשבעה של קנדי וכמובן הכרזת העצמאות, החוקה וכתב הזכויות.
זה היה נחמד לראות אותם מקרוב ולפי דעתי זה מאוד חשוב לכל אמריקני לבקר במקום הזה (גם אם הם לא קונים פוסטר של ההכרזה בשמונה דולר) כי המסמכים האלה, במיוחד אחרי ביקור בקומת התצוגה של אנדרטת וושינגטון, מסמלים את היסוד של ארצות הברית והכוונות הראשוניות של מייסדיה. זאת מדינה ששמה לעצמה מטרה להפיץ את הדמוקרטיה אבל אסור לשכוח שעם זה צריכים לבוא מספר חופשים וזכויות.
מהארכיון זרקו אותי בחמש (משום מה, סגרו מוקדם היום) אחרי שאמרו לי שצוות הצילום של “אוצר לאומי” כן נכנס לרוטנדה ולחנות המתנות אבל רק כדי להסתכל. הם לא באמת צילמו פה. לא הרשו להם בתוך הבניין.
עם חצי שעה עד שהבירה נסגרת, פידלתי בזריזות לכיוון המוזיאון לתעופה וחלל לתפוס את החדר האחרון שהחמצתי: Air-Sea Operations. לא היה לי הרבה זמן אז דיי ריחפתי דרכו. מה שכן היה חשוב הוא שגיליתי שאפשר להגיע למרכז הגדול יותר באוטובוס. אבל, זה יעלה לי בערך שבע דולר הלוך-חזור וזה באמת ישאב לי את כל היום. אז מה, שווה לי ללכת כדי לראות את הקונקורד והציפור השחורה מקרוב? מחר זה ההזדמנות האחרונה לעשות את זה.
אחרי “פריקת מטען” חשובה החלטתי ללכת לחפש את אחת המסעדות שהמליצו לי עליהם. מצאתי קודם את הבית-קולנוע וראיתי שיש לי 40 דקות עד “סורק באפלה” אז חיפשתי מסעדות. אחת שאמרו עליה שהיא יקרה אבל שווה את זה נראתה כמו מסעדה “כבדה” ולא רציתי לחכות. את השנייה לא מצאתי. אז הסתפקתי בסאב החדש.
אני באמת צריך כבר לכתוב משהו על “Atlantis Found” ועל “How to Survive a Robot Uprising” שלא לדבר על “סורק באפלה”.
בינתיים אני אסתפק בזה שהבית קולנוע היה דיי מצ’וקמק ואם אתם רוצים לחכות שאני אגיע לארץ, אני בכיף אבוא לראות אותו עוד פעם.
אחרי הסרט, עם בערך שעה ורבע עד שאני נשאר לישון בחוץ, הלכתי לעשות סיור עצמאי של “Monuments at Night”. יצאתי בסופו מגבעת הבירה בערך ב-22:25 ואחרי מעבר בכמעט כל רחוב צדדי צפונית מהקניון ומזרחית מהבית הלבן, הגעתי חזרה לבית ההארחה עם 2 דקות עוד על השעון.
מה למדתי בגן היום: ליברמן גם יכול לדחוף יוזמות חשובות ולא רק מטומטמות לחלוטין.
רעיון יומי: בכניסה לאנדרטת וושינגטון הרשו לנו להיכנס עם מים. מה אם מישהו יכניס פנימה חומרים פשוטים בנגלות ואז יפוצץ אותה עם פצצה מאולתרת? יהיה צריך להיכנס שם בבת-אחת כמה אנשים או ב-4 או יותר משלוחים…
*פאדא – PDA
** שריון – K-Jam Armour
Posted in No Category by Eran with comments disabled.