סרקה אלוני – 1915-2006

כשאני מנסה לחשוב על סבתא סרקה ועל מה אני מזהה איתה, עולים לי שני דברים לראש: סבתא תמיד הייתה שמחה לראות כל אחד מאיתנו, לא משנה מתי, איפה ומה הנסיבות. וסבתא… סבתא הייתה מכינה את הפיצה הכי טובה בעולם.

בשבועיים האחרונים, מאז שסבתא התחילה להרגיש לא טוב, מצאתי את עצמי חושב על שני דברים: האם זאת הישורת האחרונה שלה או לא? ולמה אני לא רוצה ללכת לבקר אותה?
על השאלה הראשונה, אני מניח, קיבלתי תשובה. על השנייה אני עדיין חושב. האם זה בגלל שלא רציתי להודות לעצמי שחשבתי שהיא באמת הגיעה לסוף הדרך? או האם זה בגלל שרציתי לזכור אותה כמו שהיא הייתה, לפני שהמצב החל להדרדר? אולי לא רציתי להיות שם, קרוב, כשהכל ייגמר? אם אני רוצה להודות בזה או לא, מוות הוא הדבר היחידי שממנו אני מוכן לפחד.

ועכשיו, כמו קלישאה הוליוודית דפוקה ומשומשת, לא הספקתי להגיד לה כמה אני אוהב אותה לפני ש… אתם יודעים. ולמה? כי בהתחלה חשבתי שהיא תצא מזה. אחרי זה, לא רציתי להודות לעצמי שאני משקר. ובסוף, אחרי שהודתי, זה כבר לא היה אותו הדבר.

בשיר שאני אוהב מופיעה השורה: “It’s too late to change what has happened, try to decide your reaction.”

התגובה שלי מעורבת. אני עצוב כי נשארתי בלי סבים בכלל, ההורים שלי בלי ההורים שלהם. אבל אני גם שמח שהיא עזבה את הקיום הזה בכבוד ולא ויתרה על אף שנייה מהחיים. רק לפני 10 שנים, חצי מהחיים בשבילי אבל לא הבדל גדול בשבילה, היא הלכה איתי לבריכה והכינה לכולם ארוחת ערב כל יום שבת בערב. וגם בחודשים האחרונים, למרות שהייתה צריכה יותר ויותר עזרה, עדיין לא ויתרה על חגים, ארוחות משפחתיות והצגות שרצתה לראות. סבתא תמיד סימלה בשבילי חיים בריאים, מלאים ומנוצלים במלואם. אני עדיין זוכר את הטיול ההוא שעשינו עם המפעל והיא כן החזיקה ביד שלי אבל לא הרגשתי שאני צריך להאיט בשביל שהיא תסתדר עם הקצב.

לוואי ולי יהיה חצי מזץ החיים שהיה בה. יש אנשים ששנים על גבי שנים שוכבים על ערש דווי, צלים של מה שהיו קודם. סבתא סרקה הייתה על הרגליים, חיה את החיים במלואם, עד הסוף.

ואני יודע שהשיר לא ממשיך ככה אבל זה מה שחשבתי ששמעתי בהתחלה: “Broken, who we are.”

השבר שנוצר יחלים כי ממשיכים לחיות, אבל הצלקת תמיד תישאר שם… תזכורת לנצח.

2006-05-13 - Serka Aloni.jpgז”ל


Posted in No Category by with 1 comment.

Comments

  • Ruth Neeman says:

    ערן
    אני לא בטוחה אם אתה מקשר בין השם שלי לתמונה, ואני מוכרחה להודות שאולי גם אני לא בטוחה שאוכל לזהות אותך בתוך קהל גדול אבל לא יכלתי שלא להגיב למה שכתבת על סרקה. קשה לי לעכל שיותר לא אוכל לפגוש אותה בביקור הבא שלי בארץ. כשהדור מעלינו הולך לעולמו כמובן שזה עצוב וכואב, אבל סרקה בשבילי הייתה “בת מחזור”… אף פעם לא הרגשתי בהפרש הגילים כי היא תמיד היתה לגמרי בענינים כמו חברה. אני מרגישה שאיבדתי חברה אהובה. אחותי טלי ואני זוכרות את הביקורים שלה בביתינו בבת גלים. אני זוכרת המון חופשות שביליתי בבית אלפא, לבד או עם חברות, סרקה אירחה אותנו תמיד בזרועות פתוחות. לי ואני עדין צוחקות כל פעם שאנחנו נזכרות איך סרקה עמדה על דעתה בויכוח עם אבא שלי ז”ל . הוא טען ששטיח שהוא קנה שנים רבות לפני כן הוא עדין יפה ובמצב טוב ( מה שהיה רחוק מאד מהמציאות). אבא שלי אמר לסרקה ” מה את מדברת השטיח הזה הוא שירז” וסרקה בלי לאבד פעימה ענתה: ” שירז שמירז עכשו זה סמרטוט”. בשבילי זה מסכם את מה שהיא היתה – חריפהת מבריקה עם חוש הומור נהדר, שיודעת לעמוד על שלה. אני מקוה שבפעם הבאה שאהיה בארץ אגיע לבית אלפא – ויהיה לי קשהת כי איך יכול להיות בית אלפא בלי סרקה…

Pingbacks & Trackbacks