פרק רביעי – לראות את הבית
לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. הוא נפרד מאייל, שהלך בכיוון מוזר אל תחנת הרכבת ממנה ימשיך צפונה לביתו, ועקב אחר קבוצה קטנה שגם הלכה אל תחנת האוטובוס הקרובה משם יוכל לתפוס הסעה לנשר. הוא ישב ליד החלון והביט החוצה אל חיפה האביבית, מקלל בראשו את הנהג שלא היה מסוגל לתמרן את האוטובוס ברחובות המפותלים בלי להאיץ ולבלום בפתאומיות וגם את חברת האוטובוסים שקימצה בבולמי זעזועים. בחוץ, אנשים הלכו ברחובות, עשו קניות לשבת, חיכו ברמזורים וקראו עיתונים. נתנאל הרהר בסטטיסטיקה שידע. היחס לא היה ידוע יתר על המידה וגם השתנה בהתאם למאפיינים חברתיים וסביבתיים לא ברורים. אבל עד כמה שהיה ידוע, היה בערך מחונן אחד על כל עשרת אלפים רגילים. זאת אומרת, כשישים אלף מהם בכל העולם, בממוצע של כשלושת אלפים למדינה. כמה חיילים היו בצמרת? נתנאל בטח שלא ידע אבל כאלף-אלף וחמש מאות נשמע נכון, כל השאר כבר פרשו או הופרשו. אז מה זה אמר? על כל נסיעה שלו אל ומהבית, היה בן אדם אחד בקהל שהסתיר יכולת מיוחדת? או שהוא עצמו היה המייצג של אותם עשרת אלפים אקראיים וזרים מזדמנים. יכול להיות שאין עוד מחונן למרחק של קילומטרים או שיכול להיות שהבן אדם הזקן בקדמת האוטובוס כופף פלטות שריון בצעירותו או שהאישה ההרה שליטפה את ביטנה במושב לידו יכולה לעוף. אין שום דרך לדעת, לא ממבט. והיו כל כך הרבה אנשים שחשד בהם ולא היה יכול לשאול מפאת ביטחון שדה. לפני שבכלל הספיק לבדוק עם דלת דירתו נעולה היא נפערה במהירות שכמעט עקרה אותה מציריה. אימו עמדה בפתח בחלוק עם עיניים טרוטות ועטפה אותו בחיבוק אימתני עוד לפני Continue Reading →
Posted in Stories by Eran with 1 comment.