פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים
לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. לשירן תמיד היה קשה להסביר את עצמה, להסביר באמת, מאז שגילתה את היכולת שלה וכנראה שגם לפני. למוזחים לא היה משהו להסביר ולרוב את היכולות שלהם היה ניתן למפות מאוד בקלות בין אם היו כוח מוגבר, קוצים נשלפים או כמו רונן, פיזיולוגיה משונה שאפשרה לו לוותר על שינה, על אוכל או אפילו על מנוחה לנשום אם רצה. גם בשאר המחוננים היא קינאה לפעמים על הפשטות והאלגנטיות שלהם. היא ראתה בחושך מוחלט, הוא היה מסוגל להרגיש רעידות בעוצמות שסיסמוגרפים מפספסים, לא נורא מסובך. אצלה, הכל היה הרבה יותר… אמורפי. היא אהבה את המילה הזאת, אמורפי. והעובדה שרוב האנשים לא ידעו מה היא אומרת רק שפכה יותר אירוניה על הנושא. מחשבות כגון אלו תקפו אותה בכל רגע שהפעילה את יכולתה העיקרית, את המקור והבסיס של כל מה שהייתה מסוגלת לבצע. לפעמים היא חשבה שאולי היא חייבת לעשות את זה, חייבת להמשיך לחשוב באופן פעיל כשהיא נמצאת במצב הזה אחרת, חס וחלילה, היא תתפזר ולא תוכל לחזור לעצמה. וזה לא שהיא לא ניסתה לחקור את הנושא, ניסתה לשאול את עצמה איך היא עושה את מה שהיא עושה ואיך בגלל מגדירים את היכולת שלה. גם עכשיו, במרדף צמוד אחר איש זאב לאורך גדר המערכת, תוך כדי שהיא מתאמצת ככל יכולתה כדי להדביק את היצור, או לפחות לשמור על קצב התנועה המרשים שלו, היא חשבה על זה. אבל איך בכלל אוסף חלקיקים קטנים כאבק חושבים? איך הם רואים? איך הם זזים? היא יכולה להגיד שהיא מרגישה את הסביבה באופן אינטואיטיבי אבל זה בכלל לא היה דומה לאיך שיובל מפלוגת Continue Reading →
Posted in Stories by Eran with 2 comments.