את היום התחלתי… מאוחר. משום מה, השעון לא העיר אותי והגעתי לארוחת הבוקר באיחור. שם הסתבר לי שיש פה בחורה חדשה מצ’כיה בשם פטרה והיא חובבת אומנות.
את האוטובוס לקחתי עד המקום הרגיל במשולש הפדרלי אחרי שביקשתי מרות, המנהלת הראשית פה, להישאר עוד יום. ירדתי ברחוב 12 והלכתי להשכיר אופניים. סידור לא רע, כפי שמסתבר.
The wake up call in this house is 7 in the morning, breakfast at 8. It’s all pretty nice. Like I said, a little bit more expensive but worth it. So far, I’m having a good time. I met the Chinesse girl who stayed here but she always seemed to be in the middle of an anxiety attack and I couldn’t understand much of what she said. Still haven’t figured out her name.
Last night, after I came back from town, we sat down and had tea and cookies and I met Sarah and Sarah who are also staying here. One is Scottish, the other English. I played a game of Cannibal Pigmies with Anne-Marrie, one of the employees here, which I declared victorious on her part because it was too late and she was better off.
היום הגעתי לוושינגטון אחרי אוטובוס לילה שלא היה כזה נורא, למען האמת. הצלחתי לישון קצת. אני לא בטוח כמה באמת ישנתי אבל כנראה שזה היה מספיק כי עכשיו חצות הלילה ואני עדיין לא כזה עייף.
לא הייתי בטוח כל כך כשהגעתי כי ההוסטל שקיבל אותי היה השלישי ברשימה שלי. השניים הקודמים היו מלאים. פעם הבאה, להזמין מאוד מראש, במיוחד בערים הגדולות, במיוחד בתקופת החזרה ללימודים. בסוף גם חיפשתי את תחנת הרכבת בשני כיוונים הפוכים ממנה.
אבל בסוף הגעתי למקום אחרי נסיעה ברכבת ובאוטובוס וגיליתי שלמרות שזה קצת רחוק, הגישה לא כל כך קשה.
אחרי שקיבלתי סיור והתמקמתי בחדר, אחרי שניערתי קצת את הרגליים וסימנתי נקודות Wi-Fi על המפה, יצאתי בדרכי חזרה לעיר במטרה לראות את בית הקברות בארלינגטון ואת האנדרטה של המארינס. בהנחה שזה רק חצי יום, אני אלך הכי רחוק.
אחרי הדיווח של אתמול, המשכתי למפלי הניאגרה, לצפות בהם בחושך. הם נראים מאוד יפים מוארים בצבעים מקנדה אבל קיוויתי שיכבו אותם.
לאי לונה קוראים ככה כי ממנו הערפל מהמפלים נמצא במצב כזה שעם ירח מלא מאחורה (כמו שהיה אתמול) אפשר לראות קשתות ירח. זאת אומרת, אם המים לא היו מוארים כל כך באכזריות.
אז אחרי שנמאס לי לחכות למצב שהירח אולי כן יאיר את המים, הלכתי לאכול ארוחת ערב, בהארד רוק קפה. זה בהחלט מותג שצריכים ליבא לארץ. האוכל טעים, לא נורא יקר אם רוצים והמוזיקה מצויינת. כשסיימתי לאכול הסתכלתי מסביב יותר בעיון וראיתי גיטרה של איירון מיידן… גיטרה של ג’ימי הנדריקס ו… גיטרה של סטיב ואי!
הם צריכים לשים שלט בכניסה: “של נעליך מעל רגליך כי המקום בו אתה דורך, קדוש הוא.”
ברגע זה ברצוני להודות לרותי וג’ון וכמובן לוולטר שסבלו אותי במשך שבועיים בזמן שאני הסתובבתי לי בבוסטון ובאזור. היה כיף לבלות, לראות, לחוות ולטייל, בין אם זה מאחורי הקלעים של ברלינגטון עם וולטר או בתחת של פארק האדירונדאק לבד.
אתמול גיליתי שיש דבר כזה בשם “הערוץ הצבאי”. כן, מאוד משעשע שיש כאן ערוץ שמוקדש לדברים צבאיים. לא פרופגנדה או ניסיונות גיוס, רק… דברים צבאיים.
אתמול היה להם מרתון “עשרת הטובים”. אתם יודעים, עשרת המטוסים הכי טובים שנבנו, עשרת המסוקים הכי טובים, עשרת הספינות וכן הלאה. הכי עצבן אותי היה כשהם הגיעו לעשרת הטנקים.
אחרי לילה רדוף מכוניות, גשם וקולות מאיימים, פתחתי את הדלת של האוהל בסביבות שש בבוקר לוודא שהגשם העיקרי הפסיק. וידאתי שאף אחד לא שם לב שמבנה חדש מניילון ופלסטיק צמח מאחורי המכונית הישנה ליד הבניין הנטוש והמשכתי לקפל את הציוד.
השעה תשע בבוקר. בדיוק סיימתי לקפל את הציוד שלי ולחתום בספר של המחסה. המטרה להיום היא לפחות Mud Lake אם לא כל הדרך עד לפיסקו. בגלל שאתמול בזבזתי המון זמן, אני לא יכול לשער במדויק אבל אני מקווה לטוב.
קמתי בבוקר בשבע. קיפלתי את האוהל ואת השק שינה ויצאתי לדרך. את הנחל הראשון מצאתי בלי בעיה. מה שכן היה בעיה היה שמשם לא ראיתי יותר את הסימונים של השביל. המשכתי במה שנראה כמו ההמשך המבוקש ונראה לי שגם הצלחתי למצוא את הנחל השני (עם בור אש ומיכל גז ריק). משם הלכתי לאיבוד ביער.
את הרפתקאותיי היום התחלתי בשש בבוקר. האוטובוס הראשון לאלבני היה בשבע וחצי. הבעיה הייתה שהאוטובוס מאלבני לגלוברסוויל היה רק בחמש וחצי אז העברתי את השעות הבאות בלשמוע עוד כמה פרקים של Atlantis Found.
מה אנשים אומרים