בזכות ולא בחסד

נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית.

אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין.

צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם.

אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי את המחשבה על כמה הרס ספגה האדמה הזאת, כמה דם נשפך עליה וכמה אנשים מתו רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה.

Sunk cost fallacy, my ass!


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

My Accident

היום ראיתי את הסרטון שנמצא פה למעלה. הוא בערך 20 דקות. שווה לראות. אני אחכה.

בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על התאונה שהייתה לי. ואם אתם חושבים לעצמכם, ‘רגע… תאונה? איזו תאונה?’ זה בגלל שלמרות שזה קרה לפני יותר מארבע שנים, למרות שכתבתי בדיוק מה קרה ברגע שהייתי מסוגל לכתוב, הרשומה הזאת הייתה נעולה עד היום. בעיקר, כי התביישתי.

התביישתי שדבר כזה קרה לי. התביישתי בכך שהשקעתי חלקים ניכרים מהחיים שלי בלהימנע ממקרים כאלו ולהיות מוכן לדברים כאלו, אם יקרו, ובסוף הכל היה כאילו כלום. פחדתי. הרבה פחות לעצמי. הרבה יותר למעין.

אבל מאז התאונה ההיא, כל פעם שמישהו צופר לי, כל פעם שמישהו נדחף או אולי מפספס את היכולת להידחף לפני בכביש, אני נועל את הדלתות של האוטו ומסתכל מעבר לכתף שלי לכמה דקות. כי בראש שלי זה תמיד יכול לקרות שוב. בראש שלי… זה תמיד קורה.

ביום שני לפני שבוע הייתה לי עוד “תאונה”. יצאתי בבוקר עם מעין לסידורים. אחרי שסוף סוף סידרתי את תעודות הזהות שלנו עם כתובת חדשה, הלכנו להוציא תו חנייה של רמת השרון. סוף סוף היינו יכולים לחנות בעיר בה אנחנו גרים כבר בערך שנה וחצי. היה משהו שרצינו לעשות בסוקולוב, הרחוב הראשי והעמוס ביותר של רמת השרון. אז נסענו לשם, מעין ירדה ואני חיכיתי שחנייה תתפנה. אבל היה איזה טנדר מאחורי שנצמד אליי, כנראה לא מבין את הרעיון הזה של ‘לחפש חנייה’. הם עצרו לידי וצעקו עליי משהו עם “שוטר”. ניסיתי להגיב בנונשלנטיות, פשוט לגרום להם להמשיך לנסוע. אבל הם המשיכו, עצרו לפניי, ואז אחד מהם יצא החוצה והתחיל ללכת לכיווני.

היה לי פלאשבק. לשנייה, חזרתי לפיק”א ב-2014.

גם אם לא היה אקדח או סכין או כוונה נבזית כלשהי, אני מעדיף להימנע מבעיטה שתעשה נזק לפלסטיק או אגרוף שיסדוק את החלון. אז הסתלקתי משם. באותו הרגע, התעצבנתי. החלטתי לעשות דווקא. אתה חושב שעם אלימות תוכל לסלק אותי מהרחוב? אני אראה לך. אני אחזור ואחנה בדיוק איפה שעמדתי.

אבל כשחניתי, כל הזעם נעלם. ואז גם הבנתי שלא נשאר משהו במקומו. הרגשתי ריק. הרגשתי כלום. הרגשתי כאילו כל העולם שוכב לי על האוטו ואני לא מסוגל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. התפרקתי. לגמרי. זה שיתק אותי לכמעט שבוע.

רק מאוחר יותר, כשמעין ואני דיברנו על זה לעומק, היא גרמה לי להבין שכמה שאני אולי ארצה להכחיש את זה, אולי זה PTSD. כי ב-2014 הייתה לי טראומה. במשך דקות ארוכות, ברחתי כי חששתי לחיי. והמרדף הזה נגמר בזעזוע פיזי ומערכתי. משהו שכנראה משפיע עליי עד היום.

השאלה עכשיו היא האם אני גבר מספיק בשביל לקבל את זה שנשברתי ולדעת איך להרכיב את עצמי מחדש… ומי יכול לעזור.


Posted in Life, Me by with no comments yet.

ראיון עבודה

הלכתי לראיון עבודה. סבבה.

הם רצו לעשות לי מבחן תכנות ב-Unity. סבבה.

אבל אז הם נתנו לי מקלדת QWERTY… עם Mono… על מק. 😓


Posted in Life, Work by with no comments yet.

Halle-fracking-lujah Motherfuckers

End of School

I demand… the highest of fives!


Posted in Geekdom, Life, School by with 3 comments.

I Made a Game!

It’s here.

You need a phone and at least four people to play it.

Have fun. I’m tired. Good night.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Life, Programming by with no comments yet.

Success!

So, I’m working on a dice roller for Android…

And today, after much mucking about with HTTP packages and a little mucking about with System.Net (after I got tired and decided to do it bare bones) and a little bit of https wrangling, I finally got my first real response from Random.org. And it was pretty quick.

Yay! I’m out.


Posted in High-Tech, Life, Programming by with 5 comments.

קולנוע

אתמול הלכתי לקולנוע לראות את The Last Jedi. וזה גרם לי להבין משהו.

לפחות מבחינתי — למרות שאני משאר שהדבר נכון לגבי הרבה מאוד מהאנשים הדומים לי מבחינת האמצעים העומדים לרשותם — היתרון היחידי שנשאר לקולנוע באמת הוא תקופת הבלעדיות של ה-3-6 חודשים על סרט שרק יצא. הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את The Last Jedi בקולנוע ולא חיכיתי עד שיצא לוידאו כדי שאוכל לראות אותו על מסך ה-60″ האיכותי ועם מערכת הקול ה-5.1 שיש לי בבית היא כי כל האנשים שאכפת לי ממה שהם אומרים כבר הלכו לראות אותו והדיון באינטרנט כבר התחיל. ולפחות כשזה מגיע למלחמת הכוכבים, לי זה מאוד חשוב להיות חלק מהדיון. לא רציתי שהוא ישאיר אותי מאחור.

אז אני לא מתחרט על כך שראיתי אותו בקולנוע. הסרט טוב. אבל הוא לא הפיל אותי על הרצפה. הוא לא Empires Strikes Back. הוא היה הסרט המתאים לחלק הזה של הסיפור אבל הוא לא בלי בעיות וחוסרים. אבל כן קצת כואב לי על 40 שקל בשביל כרטיס קולנוע ועוד בערך 30 שקל של פופקורן.

אז זהו, אם לא קריטי לי להישאר מעודכן עם הדיון הקולנועי לגבי סרט מסוים, אם לא אכפת לי לראות את הסרט בנקודה המסוימת בזמן שבה הוא משוחרר לקולנוע, אני לא חושב שאלך יותר. וכרגע, הסרטים היחידים שכנראה שווים את ההשקעה הזאת הם סרטי מלחמת הכוכבים והעולם הקולנועי של מארבל.


Posted in Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

הבעיה הצבאית של העדות החרדיות

בערוץ VisualPolitik הם מדברים על למה הצבא הישראלי כל כך טוב.

אני רוצה למשוך תשומת לב לנקודה מאוד מסוימת שהם מעלים שם: המוראל, האחידות והשיוויון בין המעמדות — העובדה שכל מי שמתגייס לצה”ל מתחיל מאותה נקודה וכולם נלחמים מתוקף נאמנות למדינה. ובכן, הם גם שמים שם כניגוד את מדינות ערב עם מעמדות לא שיוויוניים, עם מספר רב מאוד של עדות ועם בעיה קבועה של מוראל ירוד, עריקות והיררכיה חזקה מדי.

אני רואה את אותן בעיות פה עם העדות החרדיות. קודם, חרדים אינם מתגייסים כי הדת שלהם יותר חשובה מהמדינה שלהם. שנית, אם הם כן מתגייסים אז, בעובדה הזאת, הם מפלגים את הצבא המאוחד שלנו לגברים ונשים, לדתיים ולא דתיים. וכשמגיעים לשירות עצמו, הנאמנות שלהם מפולגת והם יקשיבו לרבנים שלהם לפני שיקשיבו למפקדים שלהם.

וזה יקרע את הצבא שלנו לשניים וכנראה שמאוד בקרוב, אם המצב ימשיך, נגיע לכך שאחד הצבאות הטוב ביותר בעולם — הצבא שניצח שלוש מדינות עם כמות חיילים כפולה משלו בשישה ימים בלבד — יהיה כמו צבא ערב הסעודית. ולא, זאת לא מחמאה.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Religion, Thinking Out Loud by with no comments yet.

!למה צריך לסגור את תעשיית הנפט? כי לייזרים

כולם אוהבים לייזרים, נכון? זה מגניב, זה זוהר. Shiny! למען האמת, כל נשקי האנרגיה. רובי פלזמה ותותחי טאכיונים. בכל המשחקים ובכל הסרטים. הרבה יותר מגניב מעוד מתקן עם המון חלקים נעים שמשליך גושי מתכת מצד אחד, נכון? כולם אוהבים את זה. כל שחקן שתתנו לי לבחור בין עוד M משהו כזה או אחר לבין רובה לייזר או מקרן פלזמה… אני יודע מה הם יבחרו.

אז מה באמת מגניב בלייזרים וחבריהם? אין להם תחמושת. כל עוד אפשר לייצר אנרגיה, אפשר להשתמש בהם. אולי צריך לדאוג שלא יתחממו. ויש מכשירים שמייצרים אנרגיה מלהסתכל על השמש(!) ומלשהות בים(!) — זאת כמות פחות או יותר בלתי מוגבלת של אנרגיה(!).

אותו דבר עם מכוניות — ולמען האמת, כל תעשיית האנרגיה. כל עוד אפשר להמשיך לייצר אנרגיה (ראו את השיטות המוזכרות מעל), מכוניות חשמליות יכולות להמשיך לנוע. נפט הוא חומר פיזי. באיזה שהוא שלב, הוא ייגמר. ולפני שזה יגיע גם נרגיש שיהוקים באספקה כאשר הנפט הקיים יהפוך ללא נגיש — או ליקר בצורה לא הגיונית — ואז אולי יפתחו שיטות חדשות להגיע לנפט ושוב וחוזר חלילה. אבל מה תמיד יש? שמש וגלים ורוח והפרש פוטנציאלים הנגרם על ידי נפילת מים ממקום גבוה.

אז תנועו לכיוון התנתקות מתעשיית הנפט. כי לייזרים זה מגניב.


Posted in Practice, Thinking Out Loud by with 9 comments.

מוצא ליצירתיות

נהגתי להשתמש בבלוג הזה כדי לכתוב דברים שעולים על דעתי ולעתים קרובות גם כל מיני שטויות אקראיות כי הייתי צריך מקום לפלוט אליו את היצירתיות/גרפומניה שלי. אבל, כפי שרואים מי שעוקבים קבוע אחרי הבלוג, לא כתבתי הרבה דברים בזמן האחרון. ואם כן, זה בדרך כלל היה תיעוד כללי של משהו קצת יותר חשוב בחיים שלי. ואני חושב שהסיבה לזה היא שמצאתי מקום אחר לתעל אליו את אותה יצירתיות.

לפני קצת יותר משנה נכנסתי חזק אל קהילת משחקי התפקידים הישראלית. זאת אומרת, שיחקתי בעבר. אבל עכשיו, התעריתי הרבה יותר. זה התחיל עם גיחת משחק בדרקוניקון לפני שעבר ואחרי זה הצטרפתי לאבירי החוף, התחלתי להנחות את ליגת ההרפתקנים וזה גם נתן לי את הדחיפה להשקיע יותר במשחק שלי. פתחתי קבוצת משחק ברמת גן שרצה לתקופה מסוימת ואז הנחיתי משחק ניסיון בדרקוניקון האחרון כמו גם התנדבתי להנחות StarFinder. ועכשיו, כל שבועיים בערך, אני ‘מופיע’ בבית המרזח בתל אביב בתור מנחה מבוכים ודרקונים 5 ואני מקבל אך ורק מילים טובות. אז, יאיי אגו!

אני, כנראה, צריך לכתוב פה יותר על מה קורה, למשל, עם הלימודים שלי (חזרתי לסמסטר חורף 2018 לטכניון לעשות את הסמינר האחרון. רק עוד שבועיים וחצי להעביר הרצאה של שעה ואז אני אמור לסיים, סוף סוף, את הדרישה המעצבנת האחרונה), מה קורה עם הפרויקטים שאני עובד עליהם (הגורם האנושי עדיין באמצע שכתוב, כשיש לי זמן, והתוכנה שאני כותב נתקלת בקשיי ספריות תקשורת כי השרת צריך משהו מסוים ו-Unity כנראה לא מספק פתרון מובנה בשביל זה אז אני צריך משהו חיצוני) אבל אני מרגיש שהצורך שלי לפרוק רעיונות ולתרגל את השריר היצירתי שלי דיי מסופק מכל מה שאני עושה כרגע.

וגם, סוף סוף, כשמצאתי הנחה משמעותית, קניתי את Rocksmith 2014 במטרה באמת ללמוד לנגן על גיטרה כמו שצריך. אבל נראה מתי זה יקרה ואם זה יצליח.


Posted in Art, Life, Me by with no comments yet.