יומן המסע של ראת’אריאל – יום 53

לאחר לילה מרענן, קמנו בבוקר לסדר את הציוד שקיבלנו מהשלל של הקרב ולתכנן את מעשינו ליום הקרוב. הסיכום היה שצריך להגיע אל המקום בו ראינו את העגלה של שני המכשפים לבית ארמסבורג. מי יודע עם השולחן הגדול שרצינו עדיין נמצא שם אבל זה היה קצה החוט הכי טוב שלנו. תכננו את הכניסה.

הרצון היה לטלפרט פנימה בלתי נראים ואז להסתנן אל המחנה ולנסות למצוא את המתקן לפני שאנחנו מתגלים ואז לקפוץ חזרה. הצלחנו להגיע אל המוסך של העגלות אבל השתמשו בו בשביל להעמיס קמח ותבואה באותו הזמן אז היינו צריכים להתחמק מאנשים ושלדים משוטטים בלי להיראות או להישמע. זה לא כל כך עבד לנו כי שני בני האדם, לפחות, זקנים ככל שהיו, שמו לב אלינו ורצו להזעיק עזרה. הצלחתי לתפוס את אחד מהם בזמן שאחד הקוסמים הרדים את השנייה. אבל בכך התגליתי וכל השלדים זינקו עליי. בזמן הזה גם חיל מצב הגיע אל הפתח של המחסן והצליח לשמוע את אוטו, תוקע אותנו במקום.

ניסיתי להתחבא מתחת לאחת העגלות. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הדלת האחורית נפרצה, מעיפה את השלד שנסגר מאחוריה אחורה, כנראה אוטו. ואז האנשים שבחוץ ניסו להיכנס פנימה ונתקעו בקיר בלתי נראה, כנראה בגלל פרנץ. בעוד השאר הלכו אל אחורי המוסך, אני חשבתי לנסות להתחזות לאחת העובדות פה ולהסיח את דעתם אבל לפרנץ היה רעיון אחר. הוא לחש באוזננו שכדאי להעמיד פנים כי באנו לנקום גניבת חפץ קסום מאיזה שהוא כפר אקראי. סמכתי עליו בעבר ובטוח שיש לו יותר נסיון בתכנון ממני אז ניסיתי לעשות זאת כפי יכולתי.

יצאתי ממתחת לעגלה וסיפרתי למפקד של החיילים שלקחו מאיתנו גביע ועקבנו אחריו לפה. זה לא הרתיע אותם יותר מדי והם הביאו איל ניגוח לנסות להפיל את הקיר של פרנץ. אז הורדתי את האשליה ונתתי להם לראות אותי כפי שאני באמת והצעתי להם, בעדינות, לברוח מאיתנו. כי אין להם באמת סיכוי. אבל הם לא רצו לוותר. אז הלכתי גם אני אל אחורי המוסך והמחסן שמאחוריו.

מהמחסן, התברר לי כי כולם מצאו איזו שהיא דלת סודית אל משרד של מישהו. כשנכנסתי פנימה, לא ראיתי דבר חוץ מאותו אדם והחתול של מרתה. התברר כי אוטו וג’נסי רצו קדימה והצליחו למשוך לקרב את כל המצודה המרכזית של המחנה, הקשתים והשדים שלהם בזמן שפרנץ נשאר בחדר לאסוף את כל המסמכים האפשריים ומרתה נשארה לתחקר את האיש לגבי לאן נעלם השולחן שרצינו. לאחר שעזרתי לה קצת לחקור אותו, גילינו כי הבן אדם איתו באמת צריך לדבר הוא הויסגראף וון ארמסברג, אחד המכשפים שראינו בכפר, והוא נמצא במעוז, המגדל עם הקשתים והשדים.

בדרך החוצה, נתקלנו בשדים, אותם זימן הויסגראף, ובשאר חיל המצב ואחרי שלחמנו את דרכנו החוצה מהבניין, אני טילפרטתי אל תוך המגדל, מאיפה שראיתי קליעי קסם נורים. הופעתי מול הויסגראף ואיימתי כי הוא יחטוף אישית ממני אלא אם כן יגיד לנו איפה נמצא החפץ שחיפשנו. הוא אמר כי הוא נמצא על שיירה בדרך לא-טור. ואז הוא הרים קיר אש מולי ונעלם. אז אני טילפרטתי החוצה ואמרתי שיש לי את המידע שאנחנו צריכים. משום מה, לא כולם התחילו לנוע לכיווני ושנצא מפה כמה שיותר מהר. ואוטו הספיק להתגושש עוד עם שדים עד שהם עילפו אותו.

בסוף כן הצלחנו כולנו לצאת מהמוצב, פרנץ גורר אחריו אוטו מעולף, והספקתי להסביר מה בדיוק הויסגראף אמר. מרתה הספיקה להטיף לי קצת על חלוקת מידע בזמן לחץ, שאני מסוגלת להבין מאיפה היא מגיעה, ועל איך לחקור אדם, שאם זה אני פחות מסכימה. זאת לא אשמתי שהיא הייתה לא ברורה. היא אחר כך גם רצתה להיכנס חזרה למוצב לשאול את האפסנאי עוד כמה שאלות אבל ירו עליה ברקים בפנים אז היא ברחה חזרה החוצה וטילפרטנו לא-טור.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *