London: We Will Be Back!

עם רדת הערב, התחלנו את דרכנו חזרה אל מרכז העיר. המטרה הייתה למצוא מקום לאכול ארוחת ערב. בין רשימת הדברים לבדוק בלונדון, רשמתי לעצמי את Inamo, מסעדה קטנה וחמודה ברחוב צידי. מסעדה שהגימיק שלה הוא תפריטים שמוקרנים על גבי השולחן ומאפשרים גם להעסיק את עצמך עם קצת טכנולוגיה עד שהאוכל מגיע. אז כשאנחנו הגענו לשם גילינו כי היא אכן קטנה וחמודה, קטנה ממה שציפיתי, ושאם אנחנו רוצים לשבת אז היינו צריכים להזמין מקום לפני שבועיים. אז בפעם הבאה, להזמין מקום מראש גם למסעדה של גורדון רמזי וגם לאינאמו. אז הסתפקנו בעוד סיבוב של בורגר קינג והלכנו לישון.

למחרת בבוקר היינו צריכים לקום מוקדם. לא הייתה הרבה ברירה אם רצינו להספיק לטיסה בזמן. בהתחלה חשבנו שקמנו מאוד מוקדם ויהיה לנו הרבה זמן. התברר שהיה לנו בדיוק את הזמן שהיינו צריכים. יצאנו מהחדר, הזדכינו על הכרטיסים ולקחנו רכבת לשדה התעופה. במחשבה לאחור, נחמד מאוד לעשות את הנסיעה הזאת ביום כך שלא כדאי לכוון את שתי הטיסות ללילה. ראינו הרבה עיר והרבה כפר והיה יפה.

הית’רו היה נחמד ונעים ביציאה כמו בהגעה. עניין הכרטיסים הוסדר במהרה תודות להזמנה מראש. הבריטים היו נורא נחמדים. קנינו לעצמנו כמה דברים חשובים שאפשר לקנות רק בחו”ל (כי אנחנו בחו”ל וקונים מתנות… לעצמנו. מה חשבתם?) והתיישבנו לאכול במסעדה קטנה עתיקה וחמודה… שבנויה לתוך הקיר של רחבת ההמתנה לטיסות. לאחר ששבענו, עברנו לחכות בכניסה לשער שלנו וצפינו בחדשות של “המבצע” שהיה בארץ ושמחנו על כך שלא היינו שם ועצבנו על זה שאנחנו צריכים לחזור לשם.

הטיסה חזרה הייתה נעימה כמו הטיסה הלוך. השלמתי את הסוף של טד שלא הספקתי לראות, ראיתי את Good Morning Vietnam שוב וגם הספקתי לנוח קצת. הארוחה בטיסה הייתה כמו הארוחה בטיסה הקודמת: מנה יותר ממה שהייתי מצפה מאוכל טיסה, תוספת לא מרשימה וקינוח מדהים. בתור בן אדם שאוהב קינוחים מאוד, מבחינתי זאת הסיבה שצריכה להטות אתכם לטוס בריטיש, אם עדיין לא שוכנעתם.

ההגעה לארץ הייתה סטנדרטית וצפויה: מחכים עשר דקות במטוס עד שכולם יצליחו להידחף החוצה, מהר מגיעים למסוף הנכנסים, מחכים רבע שעה שהמסוע של המזוודות יתחיל לעבוד, מגלים שהמזוודות מגיעות רק מכיוון אחד, אוספים את הקניות הנטולות מכס וזזים החוצה, מחכים שעה לרכבת בענן של מעשנים, מוצאים מקום לשבת שמנסה לשכנע אותנו שהוא נוח ומנסים לא לסבול יותר מדי. ואז כמובן שהרכבת נתקעת באמצע ואנחנו מתעכבים כמעט שעה נוספת. לפחות כשהגענו לחיפה אז קיבלנו פיצוי על האיחור. אז הרכבת לטיסה הבאה שלנו בחינם.

ואנחנו הולכים לנצל את זה. בהקדם האפשרי.


Posted in Life by with comments disabled.