London: Definitely Doesn’t Wait
נחתי במה שבשבילי היה כבר חצות וחצי. לא ראיתי יותר מדי מהית’רו אבל מה שכן חויתי היה נחמד. קצת הסתבכתי ביציאה וניסיתי להתחמק ממישהו שכל הזמן ארב לי בניסיון לצאת אל הרכבת התחתית. בסוף הצלחתי למצוא את היציאה (It was at the bottom of a locked filing cabinet…) ולהגיע אל הרכבת.
שם קצת הסתבכתי כי מה שאמר לי הבן אדם מאחורי הזכוכית המחוסמת התנגש עם מה שאמרה לי מעין ולא הייתי בטוח מה לעשות. אז קניתי כרטיס חד כיווני ל-Hammersmith כי שם קבענו להיפגש. הגעתי לשם בערך שעה אחרי שהייתי אמור והיה נורא נורא קר. ואחרי שמעין סיפרה לי על קורותיה בחדר הפלקסיגלס שלא מחומם אבל לפחות לא נושבת בו רוח, התחלנו לחפש דרך לצאת משם.
לקחנו רכבת נוספת אל תחנה ששמה פרח מזכרוני ושם אמרו לנו שאנחנו חייבים לצאת כי הרכבות מספיקות. לקראת 12 בלילה, שעון לונדון, גם הרכבות מפסיקות. לא הייתה לנו ברירה אלא לרדת, לצאת מהתחנה ולחפש תחבורה חלופית. איכון מהיר על מפת התחתית בהשוואה למפה העילית גילתה לנו שאנחנו חייבים לסוע עוד קצת כי אין סיכוי לכסות את המרחק הזה ברגל. למזלנו, או בתודה לבריטניה, הייתה תחנת אוטובוס 20 מטר מהיציאה מהרכבת. ושם גילינו כי יש שני אוטובוסים שייקחו אותנו לאן שאנחנו רוצים וייקח להם רק עוד כ-20 דקות להגיע. בינתיים, היו לנו כמה לונדונרים שיכורים אחרי הופעת מטאל לבדר אותנו.
האוטובוס, לצערנו, הביא אותנו לתחנה שהייתה בערך קילומטר מהמלון ובקור הלונדוני (הקפטן במטוס אמר 6 מעלות צלזיוס אבל אני חושב שהוא היה נדיב כלפי מעלה) לא היה לנו כוח להיגרר ברגל, במיוחד כשהיו לי תיקים כבדים עליי. החלטנו לעצור מונית. זאת הייתה החלטה יקרה קצת אבל בכל מקרה נעימה וזריזה ותוך מספר דקות הגענו מול המלון.
המלון עצמו, Travelodge מעט צפונה ממרכז העיר, היה חביב אבל אני לא בטוח שהיה שווה את המחיר ששילמנו עליו. המזרון היה רך בצורה שמזכירה מיטת מים ואולי זה מה שבריטים אוהבים אבל לי זה עושה רע (אמר מי שבצבא חיפש רק את המיטות הצרפתיות הקשות והתרחק כמה שיותר ממיטות הקפיצים). אבל עם העייפות שצברנו במהלך הימים האלו, לישון לא הייתה בעיה גדולה.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.