צניחה שנייה מאחוריי
היום קמתי בבוקר וגיליתי, שלמרות שערוץ מזג האוויר טוען נגדי, בפאראדייב אומרים שהתנאים טובים והשמיים כחולים. תוך כדי נסיעה, בדיק חזותית אישרה את הנושא השנוי במחלוקת. אז שאלתי את בוב אם הוא רוצה לבוא והוא אישר, למרות שישן רק ארבע שעות. לא הייתי מציק לו אבל את זה הוא ציין רק בחצי הדרך.
אז הגענו למועדון בסביבות 11:00 בצהריים. רק מעט יותר מאוחר משעת ההגעה הרצויה של 8:30 בבוקר. המקום היה מעט עמוס. במשרד אמרו לי שחניכים עולים אז הגשתי את הדף שלי בבקרה ושלחו אותי לאימון רתמה. הייתי צריך קצת להיזכר בתקלות אבל עבר יחסית בסדר. צפינו בכמה יעפים שנוחתים עד שב-11:40 קראו לי לאימון עגלות. גם בעגלות הייתה לי פאשלה או שתיים אבל שום דבר רציני. הכי חשוב זה שהראיתי להם שהחוברת שהם נתנו לי לא תואמת למה שהמדריך אמר. אז הם לקחו לי את החוברת כדי לתקן ולא החזירו. נו, טוב.
קצת אחרי 12:00, באזור יעף 5 או 6 (אני כבר לא זוכר איזה בדיוק), קראו לי לעלות על ציוד ולהתכונן לעלייה. באותו שלב, המקום היה כבר מעט צפוף. לקח קצת זמן למצוא סרבל והחליפו לי את הריג באמצע אבל בסוף הייתי מוכן ומזומן, ונטול מעיל פליס, ליד הבקרה הישנה. שמעון ושרון, שני המדריכים שלי, כבר היו מלאים בעיצות שימושיות (בעיקר לנשום ולהרגע), צביקה אמר לי איפה לנחות (מעבר למסילת רכבת, באדמה), ולשם שינוי, הרוח התנהגה כמו שצריך ושינתה לכיוון צפוני. בערך ב-12:30 קיבלנו אישור ועלינו לשמיים.
אנחנו עכשיו בחורף. אמצע דצמבר ליתר דיוק. אם לפני חודש הייתי מוריד את החולצה בסוף העבודה כדי שלא יהיה לי חם בתוך מכונת כלים שלפני דקה הייתה במאה מעלות אז היום אני כבר לא עושה את זה. ולמרות שיותר נוח עם חולצה קצרה, אני נוטה לא להוריד את הארוכה עד 13:00. בבוקר אני קופא מקור. כשאני רוכב אל ההורים שלי לארוחת ערב, אני שם כובע צמר וכפפות. עכשיו תדמיינו כמה קר כשאתם על חוף הים עם רוח צפונית של כמה קמ”ש טובים ושללו לכם את מעיל הפליס לטובת חליפת צניחה דקה. ועכשיו תדמיינו כמה קר 12,000 רגל מעל הנקודה הזאת… אחרי שפתחו את הדלת של המטוס. ואני מאוד לא אוהב קור. בקיצור, צריך למצוא כפפות נורמליות ולהביא סוודר פעם הבאה.
אנחנו היינו לפני האחרונים ביעף השני. כמובן שכשעומדים על הסף של מטוס ב-12,000 רגל זה לא כמו לתרגל יציאה בגובה קרקע אבל הלך לא רע. הייתי צריך להרים את הראש והם חשבו שאני מתכוון לצלול להם למטה. אבל בסוף הסתדרנו. מה שהיו צריכים להגיד לי זה שאם על הקרקע קשה למתוח את הגוף למעלה לכיוון מצב גוף תקין, באוויר זה קשה למתוח אותו כלפי מטה. כל הזמן העירו לי על הרגליים שהתקפלו בגלל התנגדות הרוח. תזכורת לפעם הבאה: לשים לב לשמור את הרגליים ישרות.
אמרו לי גם שלא מספיק תקשרתי עם המדריכים. שצריך לשים לב אליהם יותר, לתת להם כמה שניות להעביר את המידע שהם רוצים להעביר. למרות שהייתי הרבה יותר רגוע מהצניחה הראשונה, עדיין הייתי לחוץ והעובדה שהיד שלי הסתירה את שרון לא תרמה כל כך. אבל לפחות לא הסתובבתי כשביצעתי Demipull! הישג!
מד הגובה גם קצת הלחיץ אותי. שרון אמרה לי לאחר מעשה שהיא ראתה שפעלתי נורא מהר ובסוף רק צנחנו ולא עשינו תרגילים. אבל לי זה נראה מאוד מהר. אפילו ה-8 על השעון נראה לרגע כמו 6.
ב-5,500 סימנתי ופתחתי כמו שצריך ואז התחילה הירידה הרכה לקרקע ומלחמת איזון הלחצים ביני לבין התוך-גולגולתי שלי. 12,000 רגל ב-15 דקות ואז בערך אותו הזמן כדי לרדת למטה עושה רע מאוד ללחצים שלי. במיוחד כשאני מאוד רגיש לזה. ואז בירידה, רצו שאני אבצע בדיקות ותרגילים. אז בלימות זה בסדר אבל כשהוא רוצה שאני אעשה שני סיבובים חדים… זה לא טוב לקיבה הריקה שלי. הנחיתה שלי הייתה יחסית טובה אבל בסוף הרגשתי בחילה… רק בצורה טובה. כאילו כל תא בגוף שלי הכריז חרם והלך להקיא בנפרד. ואז רק ההרגשה הנפלאה הזאת של ‘כרגע קפצת ממטוס ושרדת! יש!’
אבל אחרי זה לא התחשק לי ממש עוד קפיצה לאותו היום. החלטתי לעכל את הנושא ולחזור בשבוע הבא. שבוע הבא אני לא עובד ביום שישי אז אפשר לבוא לשם בבוקר. וכדאי שיהיו לי כפפות נורמליות עד אז.
וקצת תמונות…
ומהיום…
Posted in No Category by Eran with 11 comments.
נה. אני משתמש בלינוקס, זה כנראה לא ממש יעבוד אצלי :-)