סיכום אייקון – יום שני
שוב פעם העירו אותנו מוקדם מדי והפעם גם דותן עזב על הבוקר. משהו בקשר לעבודה. מין דבר מעצבן כזה. אני שינסתי מותניי לקראת יום נוסף בכנס.
חשבתי שאולי יהיה מעניין ללכת להרצאה על הגביע הקדוש בהוליווד. בהתחלה זה לא היה גבוה בסולם העדיפויות שלי אבל אמרו לי שכדאי אז נדחפתי לתוך האודיטוריום בעשר ופגשתי שם בלילי. היה נחמד, היה מעניין, לילי לגמרי תופסת את כל הקטע של האידיוטים בשורה הראשונה.
בשתיים-עשרה נכנסתי להרצאה על תנועה אל-אורית וניצלתי את ההזדמנות להטעין קצת את הטלפון שלי. ההרצאה עצמה מאוד מעניינת וחשובה לי אבל לפי דעתי המרצה עושה קצת אוול למדענים באשר בהם כשהוא לא משאיר אופקים רחבים מספיק בשביל מה שאולי יבוא בעתיד.
אחי ורותם הגיעו פחות או יותר באותו הזמן וחשבנו על ללכת להרצאה על טכנולוגיה במלחמת הכוכבים אבל היא בוטלה, כנראה מחוסר דרישה. חבל מאוד. אבל הצלחתי לשכנע אותם שהם רוצים ללכת להרצאה של יואב על בניית חלליות… בדיוק בזמן לגלות שאין יותר כרטיסים. שזה לא היה משנה נורא, לפי דעתי, במילא עשרה אנשים (כולל אשתו) ישבו על שולחנות. ההרצאה הייתה טובה מאוד, גרמה לי לחשוב על כמה דברים שלא חשבתי עליהם קודם ונראה לי שאני צריך לערוך קצת שינויים בחלליות שלי.
בשש אני נכנסתי לפאנל המו”לים בזמן ששני החצאים האחרים שלי הסתובבו מסביב. גם היה מאוד מעניין מנקודת המבט של כותב צעיר שאולי ירצה קצת להתפרסם. וכמובן שכל הפאנליסטים וגם ד”ר עמנואל בעצמו, משעשעים בפני עצמם. אבל הפאנל הזה גרם לי לחשוב. רני אמר שרוב כתבי-העת שנשלחים אליו (והוא אמר שכולם נקראים, לפחות עד עמוד עשרים) לגמרי לא ראויים. והם דיברו שם על שגיאות שפה נוראיות עוד לפני שמתחילים להתעסק עם הסיפור והדמויות. אז אולי הסיכוי שלי יותר טוב ממה שחשבתי קודם.
אחרי שיצאתי מהפאנל, ראיתי את קרן בתלבושתה הרשמית לקראת הענקת פרס עינת וקיבלתי הזמנה רשמית לאירוע מאיתי גרייף; מצאתי את לילי ואלישבע וישבנו לדבר, ולהציק קצת לאחי ולרותם, ולקפל קצת נייר, ולדבר עוד קצת. אלישבע רצתה שאני אדגים קצת את אומנות הלחימה שאני לומד אבל אדיר ולילי לא הסכימו להתנדב. גם טיילנו קצת לסינמטק וחזרה ואלישבע רצתה ליווי לתחנת האוטובוס. לקחתי אותה עד למסגר והסברתי לה את שאר הדרך. הייתי הרי צריך לחזור ולהרצות בעתיד הקרוב. כשחזרתי, דרשתי שאחי ורותם ילוו אותי לקנות גלידה באופן דחוף כי הבטן שלי התחילה להתמרד, מהלחץ או מהאוכל לא ידוע.
ובעשר התחילה ההרצאה שלי. טוב, אני אגיד את הכל עכשיו כדי שאף אחד מהחברים שלי לא יצטרך להרגיש רע עם הביקורת: ההרצאה לא הייתה מי יודע מה. זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי. היא הייתה בנויה רע. הייתי צריך להכין מצגת עדינה יותר. הייתי צריך לדבר לאט יותר, להיות פחות לחוץ, יותר לעמוד מול הקהל, להקשיב יותר. הקהל עצמו היה צריך גם לדבר חזק יותר אם הוא רוצה שאני אשמע אותו מהבמה. אני כבר חושב על ההרצאה הבאה ואני כבר חושב שאני אצטרך למצוא נושא יותר ממוקד ולחקור אותו יותר לעומק אחרת זה לא יעבוד. כי התלונות העיקריות שקיבלתי זה “למה לא דיברת על זה ולמה לא דיברת על ההוא?”.
בחצות התחיל הסרט קת’ולהו. חשבתי על להכנס אליו, היה לי כרטיס. אבל מרמוררה היה דיי גרוע, לכן לילי לא ממש הייתה מעוניינת וגם אחי אמר לי שהסרט לא מי יודע מה. ניסיתי לשכנע את לילי להצטרף למשחק אבל היא ויתרה.
Posted in No Category by Eran with 3 comments.
אהוד מימון נראה מפחיד עם העיניים האדומות האלו.
ראית את השם של התמונה?
hehe