The Less Interesting TimesI've Been Trying to Reach the Present for Years

ככה אני אקרא לזה מעכשיו. זה גם יצא ארוך אז תאלצו ללחוץ על ‘המשך’.

סרטים
Edison Force – דווקא סרט מגניב. הוא מתחיל מפוצץ, מסביר לנו לאט מה קורה, לוקח לו קצת זמן עד שהוא מאיץ אבל הוא דווקא סרט פעולה לא רע ומעניין מאוד מבחינת האימרה הפוליטית שלו. מוזר שעל סרט עם כזה All Star Cast לא שמעתי בכלל. אה כן, וג’סטין טימברלייק דווקא שחקן לא רע אבל דרוש עוד מידע בשביל המשוואה הזאת.
Chaos – ג’ייסון סטאת’ם, ווסלי סנייפס ועוד קצת ריאן פיליפה בשביל התיבול. סרט פעולה מצויין כצפוי אבל לפי דעתי הם קצת בילגנו את הקטע של תיאוריית הכאוס. כן, זה הסבר מוזר וחדש לאיך שודדים בנק אבל הם לא הסבירו את זה מספיק טוב למען האנשים שכן יודעים משהו בנידון. אבל הסוף מצויין.
D.E.B.S. – אז סוף סוף ראיתי את הסרט הזה. לא התלהבתי כמו כולם. כלומר, היה סרט חביב, טיפשי על גבול הדבילי. הרעיון המרכזי של הסרט מעניין וחדשני מבחינתי אבל כל המסביב היה מטופש מדי. מה זה אמור להביע שהסוכנות החשאיות יוצאות למשימה עם אם-16 אבל עם העניבות והחצאיות מבית הספר? הוא כנראה יהיה Cult Classic אז צריך לראות אותו אבל לא יותר מפעם אחת.
Spartan – ואל קילמר הוא עוד אחד מהאנשים ששמו בהקשר לסרט מספיק כדי לעורר את העניין שלי. הרעיון של הסרט מאוד תופס מההתחלה (סוכן חשאי נשלח כדי לחלץ את הבת של הנשיא מרשת חוטפי וסוחרי בחורות אמריקניות) רק חבל שהסרט מתבלגן והסבר ישיר קשה מאוד למצוא בו. מצד אחד זה מעניין לראות סרט שכמעט לא נותן שום אקספוזיציה, שום הקדמה ושום הסבר מסביב. הכל מאוד חשאי. מצד שני, זה יוצר קטעים בהם לא ממש ברור מה קרה, למה זה חשוב ואיך הם עשו את הקפיצה הזאת בחקירה. סרט לא רע אך מקומו איפה שהיה, בעדיפות רביעית לערב סרטים.
The Secret – היו כמה אנשים שאמרו לי שאני חייב לראות את הסרט הזה, “הסוד שמגיע מעומק ההיסטוריה לשנות את חייך” וכל זה. למען האמת, הם מדברים שם על ביטחון עצמי ועל כוח הרצון אבל עוטפים את זה במיסטיקה מפגרת על היקום שעושה מה שאתה רוצה ואנרגיות ונשמות וכל השטויות האלו. זאת הייתה חוויה מתקנת ומשעשעת אבל אח שלי ביקש שאחסוך ממנו את השאר אחרי החצי שעה הראשונה.
The Fabric of Time – זה סרט שראינו לפני הקודם אבל הוא יותר מטומטם. הוא טוען לפריצת חוקי הפיזיקה על ידי שימוש ב”מראת העבר”… זאת אומרת, פיסת בד ישנה ורקובה שמאוחסנת בכנסיה בטורן. כל הסרט הם דחפו וטענו שהבד הזה עטף את ישו בקבורתו ורק בחמש דקות אחרונות ניסו איך שהוא לדחוף השלכות שלו ללא הצלחה יתרה. לא היה טוב וברוך שפטרנו.
Ocean’s 11 – אז חזרנו לסרטים הוותיקים. צריך הרי לעשות חזרה לפני הסרט השלישי. אז דני אושן המקורי עדיין טוב, עדיין משעשע ועדיין מגניב. הוא מורכב אבל אמין, מלא בשחקנים טובים ובכלל טוב לראות סרט שרואים שהוא נעשה בכיף.
Ocean’s 12 – דבר ראשון, אני לא מבין למה כולם מתלוננים על כך שהסרט מסובך. הוא לא ממש. אז הוא לא רץ בסדר כרונולוגי לגמרי. גם Pulp Fiction לא רץ ככה והוא נחשב מופת קולנועי. לא הייתי קורא ל-Ocean’s 12 מופת קולנועי אבל הוא בהחלט סרט מהנה. הוא נראה כאילו הם חיפשו את התירוץ לעשות אותו אבל רק בגלל שהצוות מאוד נהנה לעשות אותו. הוא היה משעשע וזורם כמו שסרט שודים צריך להיות ואני מאוד נהנתי ממנו. והקטע של הקפוארה באולם היה מגניב.
Ocean’s 13 – כן, הם חוזרים על זה יותר מדי. כן, זה תירוץ מטומטם למה ג’וליה וקת’רין לא פה וכן, הם באמת הגזימו הפעם. אבל הסרט כיף ולדעתי, בשורה האחרונה, זה מה שמשנה. הוא היה משעשע למרות חוסר הדיוק בפרטים (חבר’ה, אי אפשר להשיג את ה-TBMs מהתעלה. הבריטיות נקברו והצרפתיות פורקו). אחרי כל הטיפשויות, ההכרחים והדחיפות שהראו כמה הם באמת התאמצו לעשות את הסרט השלישי, עד כדי כך שאני מקווה שלא יעשו רביעי, הוא דווקא היה הסרט הטוב מהשניים. ארבעת המופלאים היה יותר טיפשי.
”And you gotta admit, the nose plays!”
Rise of the Silver Surfer – אני קורא קומיקס. ובתור אחד כזה, קשה לי מאוד להתעלם מהנושא הזה כשאני הולך לראות סרט קומיקס. דבר ראשון, הסרט נראה כמו אוסף של שטויות שילד בן 6 היה חושב שמגניב לעשות עם המצב של ארבעת המופלאים ולא בגלל שזה אמין או מעניין או עובד על הצופה. חוץ מזה, לא רק שהם לא עשו את הסיפור המצוין של ה-Ultimate Galactus Saga (כי זה כנראה היה מצריך ללהק את כל ה-Ultimates מוקדם, את Fury ולהביא חצי מהצוות של האקס-מן) אבל הם אפילו הצליחו לדפוק את הסיפור המקורי של Marvel U. אני מתכוון לזה שמגיע עליהם The Devourer of Worlds והם מתעסקים עם Silver Surfer והקטנוניות הטפשית שהם אפיינו בה את Doom. אח שלי אמר שאז, כשכתבו את Marvel U, לא ידעו הרבה בניגוד להיום. אני חושב שזה פשוט בגלל שכותבי הקומיקס של היום לא רק יותר חכמים ומודעים מאשר של אז אלא גם יותר מכותבי התסריטים של היום. לכל הרוחות, מישהו שמה בהוליווד צריך לקרוא את ה-Ultimate Marvel.
סיפורים
חלומות באספמיה – חלום בהקיץ – כן. אני יודע. אני מאוד מאחר בקריאה שלי. אבל אני עובד על זה. בכללותו, מאוד אהבתי את הפרוייקט. אני חושב שהוא רעיון מאוד מגניב שיש עוד מה להוציא ממנו (עצמי עובד כרגע על סיפור בו) והייתי שמח אם הוא היה ממשיך. מהחוברת זכור לי לרעה רק הסיפור של לביא תדהר. משום מה, אני לא מסתדר איתו (ברמה הסיפורית ולא אישית) ואני כנראה לא מבין את מה שמבחינתו (או מבחינת העורכים שלו) הופך את הסיפור לראוי. חוץ מזה, הסיפורים שם הם דיי קצפת אחד אחד. מרותם וניר שכתבו בצורה שכל כך מתאימה להם ועד לילי שמאוד נהניתי מהסיפור שלה (ואם רק היה טיפה ארוך יותר) ויעל שמראה שהיא יכולה גם לכתוב קצר.

ספרים
I Will Fear No Evil – אני חושב שאת היינליין אני מסווג לשני קטגוריות: ‘היינליין משנה עולמות’ ו’היינליין איזוטרי’. מבחינת ‘משנה עולמות’ יש ספרים כמו “עריצה היא הלבנה” שהיה מצויין, “גר בארץ נוכריה” מצוין גם הוא. ומבחינת ‘איזוטרי’ יש את “החתול שעובר דרך קירות” ואת “די זמן לאהבה” (מי שרוצה אותו שיבוא לקחת) אותם הדחקתי כמעט לחלוטין. לצערי, הספר הזה שהרבה זמן חיפשתי, נכנס לרשימת ה’אזוטרי’. הוא ישן ומרגיש כך, מלא בדברים משנות ה-70 (שהיו בשנות ה-70, שהיו חדשניים או עתידניים לשנות ה-70 ודברים שהיו קיצוניים יחסית לשנות ה-70), חסר מעוף כמעט לגמרי, משעמם רוב הזמן, מתעסק בקטנות וכמעט שלא בהשפעות ואני מניח שהאיכות הגרועה של ההקלטות לא עזרה. הנושא מאוד מאוד מעניין אותי אבל פה הוא מטופל ממש רע ובצורה מאוד שובניסטית. אתם באמת לא חייבים.
מוצא המינים ודארוויניזם מודרני – דבר ראשון, מוצא המינים הוא ספר ארוך. לא זוכר את האורך הפיזי שלו אבל בשמיעה הוא לקח מעל ל-20 שעות. דארווין מפרט המון לגבי חיות ובעיקר פרחים והמנגנונים הקטנים שלהם. אבל אם מתרכזים בעיקר (או שומעים גרסה מקוצרת) אז הוא פשוט מסביר בדרכים הכי הגיוניות, מעשיות ואמינות את החיים: איך הם עובדים, איך הם מתפתחים ומה משפיע עליהם. לפי דעתי, הספר הזה, ביחד עם הקורס החביב של פרופסור סנגומפטה שלקחתי מ-Modern Scholar הם חובה לא רק לחובבי ביולוגיה, אקולוגיה ואנשים שרוצים לכתוב על חייזרים אמינים אלא לכל מי שהחיים מעניינים אותו ורוצה לראות איך התפתחה השיטה המדעית המודרנית.

משחקים
UFO Afterlight – סוף סיימתי את טרילוגיית UFO After החדשה (אלא אם כן יעשו רביעי). המשחק השלישי, כמו שכבר אמרתי, הוא כנראה הטוב מבין השלושה. דבר ראשון, הוא הרבה יותר קטן. זה אולי מאדים אבל המשלחת כוללת 20 אנשים שצריך להחליט איך לחלק אותם בין המשימות המדעיות, טכניות או לוחמניות השונות. לא דרוש פה לנהל עשרות בסיסים במקביל וכתוצאה מכך המשחק הרבה יותר קליל. הוא הרבה יותר זורם מהשניים הקודמים והעובדה שחלק מהצוות גם מדבר אל השחקן בתור ראשי צוותים או מנהלי מחלקות עוזר לשקוע בתוך עולם המשחק. חוץ מזה המשחק עצמו הרבה יותר יפה, צבעוני ומושקע חזותית והמוזיקה שלו דיי טובה, בניגוד לקודם בו כיביתי אותה מהר מאוד. עוד מה שאני חייב לציין הוא השימוש בארבעת הרמקולים שלי שמאוד אהבתי. אי אפשר להימנע מהחיוך כשאני מסתכל על צוות אחד שלי יורה על מאדימאים מלפניי ושומע צוות שני יורה על הרובוטים שלהם מאחוריי.
העלילה של המשחק מתרחשת במקביל ל-Aftershock ולכן פוגשים פה את ה-Reticulans שהביאו את בני האדם למאדים ואת ה-Laputians, מנהלי כדור הארץ, במקביל לגזעים אחרים. הסיפור בונה על זה של Aftershock ומתייחס להיסטוריה של מאדים. הוא מין Spinoff ולכן לא יכולתי לגמרי לאהוב אותו כי לא כל כך אהבתי את ההסבר הכללי מהשני. מעבר לבסיס יש גם עוד סיפור שיחודי למאדים ואליו מאוד התחברתי. כאן מגיע הדבר היחידי שהפריע לי: המשחק מושתת מלחמה ונגמר ככה. למרות שמגלים שאין לנו שום זכות להישאר על מאדים והתושבים המקוריים שלו נלחמים בנו, אין את האפשרות לפשרה תרבותית, לשלום. יש רק להרוג, וחבל. כרגע מאוד נהנתי אבל אני מתלבט לגבי האם UFO Afterworld או Afterlife, או איך שירצו לקרוא לרביעי, הוא רעיון טוב.

מוזיקה
Disturbed – Music as a Weapon II – יחסית להקלטות חיות, זאת יצאה די על הפנים. Live and Murderous או Anywhere But Home היו חלקים לגמרי, זה קטוע ומפולג. המעבר בין השירים לא מדהים ולפעמים שיר נחתך לפני הסוף. האיכות גם לא מדהימה וחלק מהשירים הם לא מה שהייתי, בתור להקה או משהו, לוקח לסיבוב הופעות כזה. סך הכל: חביב, נשמר אבל אף שיר לא הולך ל-Unfiled.
Hans Zimmer – Pirates of the Caribbean – At World’s End OST – האנס זימר הוא פשוט בן-אדם מוכשר. לא משנה מה שהוא נוגע בו. אני כבר מעריץ מאז The Rock. שודדי הקאריביים היו בהחלט אתגר כי היה צריך לכתוב שלושה אלבומים דומים אבל שונים ולי נראה שהניסוי הצליח. השניים הקודמים היו דומים אחד לשני וזה דווקא יוצא הדופן, לא לטובה ולא לרעה, הוא טוב כמוהם. Hoist those colours high!