מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ב’

“אז אני מניח שמדובר במשנת צורה?” איתן שאל.
“כן,” מוצאת ענתה. “ואם אתה לא יודע, משני צורה הם מאוד בעיתיים בשבילנו. יש כל מיני דרכים למצוא מחוננים אבל הן דיי דומות. אני, למשל, רגישה לתנודות החשמליות השונות שמוחות מייצרים. בשבילי, כל אחד מכם הוא סוג של רדיו פועל שמשמיע רעש סטטי. כל אחד, רעש קצת אחר. אבל אני מסוגלת לשים לב להבדלים בין איך מוח רגיל נשמע לאיך נשמע מוח של מחונן. וזה עדיין לא מושלם.”
“וואו, ×–×” נשמע… לא נעים בכלל.”
“עם השנים, הסתגלתי לזה ואני יכולה לסנן את ×–×” רוב הזמן.”
“אבל, היא עדיין ישנה עם כובע אלומיניום,” מחט התערב. מוצאת נתנה בו מבט מצמית. “מה?” הוא הוסיף. “×–×” בסדר. הוא כבר חלק מהצוות.”
“זאת לא הנקודה,” מוצאת המשיכה. “מחוננים עם יכולות דומות יכולים, למשל, להגיד לנו שיש מחונן–”
“או מחוננת,” אגרוף הוסיפה.
“או מחוננת,” מוצאת המשיכה, “בעלי יכולות מטה-מורפוזיות בדרום תל אביב. ואז אנחנו צריכים לצאת לשטח ולחפש אותם. אבל בשביל להתחמק ממני, כל מה שהם צריכים ×–×” לצאת מהטווח. ובשביל להתחמק מכם, כל מה שהם צריכים לעשות ×–×” להשתנות למישהו אחר. ומכיוון שאחת הבעיות הנפוצות עם משני צורה היא… סוג של נפש חופשיה, הם נוטים שלא לשתף פעולה עם הרשויות. ×”×›×™ הרבה שאחד מהם נשאר בשירות הוא שלושה חודשים.”
“אמנון הרצוג,” מחט אמר, כאילו הוא מקריא מקובץ. “יליד 1916. הצטרף לפלוגה הניסיונית של ×”×”×’× ×” ב-1934. ערק שלושה חודשים אל תוך האימון הבסיסי. מאז אבדו עקבותיו.” הוא הרים אצבע. “זיקית מספר 1.”
“לא יודעים מה קרה איתו?” איתן שאל.
מוצאת ענתה, “אולי הוא יצא מהמדינה ואולי הוא לקח זהות של מישהו אחר ונשאר מתחת למכ”ם. אין לנו באמת דרך לדעת.”
“והוא ×”×™×” מדור בוני המדינה…” אגרוף העירה.
“זיקית מספר 2,” מחט הרים שתי אצבעות. “צביה גולדברג. נולדה ב-1964. נציגים של צמרת הגיעו לראיון איתה מיד לאחר שסיימה את לימודי התיכון. ×”×’×™×¢×” ליחידה. לא חזרה אחרי סוף שבוע ראשון בבית. ההורים אמרו שהיא יצאה חזרה לבסיס ולא שמעו ממנה יותר. לאחר חודש, כל המשפחה עזבה את המדינה. ולצמרת אין סמכות לפעול בארץ אחרת, בדרך כלל.”
“וואו. אוקיי,” איתן ניסה לעכל את כל ×–×”. “ומה אנחנו יודעים על זיקית מספר 3?”
“אין שם, אין קשר משפחתי,” מוצאת אמרה. “הפעם שלחו אותנו ברגע שזיהו את החתימה.”
“ניסינו בכוח,” אגרוף אמרה.
“וגם ניסינו במוח,” מחט הוסיף. “והיא כל הזמן ברחה. אנחנו אפילו לא בטוחים אם מדובר בגבר או אישה.”
“למרות שעם משני צורה ×–×” בדרך כלל פחות משנה והרבה יותר נוזלי,” מוצאת אמרה. “בכל מקרה, חוץ מזה שאני מחשיבה את ×–×” ככשלון אישי שלי שצריך לתקן. הזיקית הזאת כנראה הרבה יותר מסוכנת. יש כמות לא מבוטלת של העלמויות סביב האיזור שאנחנו יודעים שבו היא מסתובבת. ואני חושבת שזה קשור.”
“אז בגלל ×–×” אנחנו פה?”
“בדיוק.”
אגרוף פתחה את הדלת הצידית של המסחרית ואיתן ירד אל האספלט. הוא עמד ברחוב צדדי ליד הפאב והיה אפשר לראות את הבזקי האור מהכניסה.
“בהצלחה… אואטר,” מחט אמר לפני שאגרוף סגרה את הדלת שוב.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.