ביקורות בשורות
Mirrors: (אימה) כבר מהטריילר זה נראה סרט טוב. אני חושב שהכי קל להשוות אותו לסרטי פרדי קרוגר. דברים מוזרים ובלתי אפשריים קורים ויש תעלומה ורוע עתיק. השחקנים טובים, ה-Gore עשוי היטב והאפקטים לא מעמיסים. הסרט עדין לפרקים ומאוד מאוד בפרצוף בזמנים אחרים. סך הכל, סרט אימה מאוד יעיל רק שלא ממש אהבתי את איך שהוא נגמר.
Death Race: (פעולה, ג’ייסון סטאת’ם) מדובר בחידוש של סרט ישן וטיפשי משנות השבעים. למי שציפה לגדולות ונצורות צפויה אכזבה. לצערי, גם למי שמצפה להילולת סטאת’ם כמו בסרטי המשלח גם צפויה אכזבה. זה יותר סרט על מכוניות. מכוניות עם כלי נשק. ולי אין שום בעיה עם זה. Death Track, Death Rally, Rollcage… מהמשחקים הטובים ביותר שיוצרו. מכוניות עם כלי נשק זה רעיון נהדר שלא עושים מספיק. ובסרט הזה מקבלים דיי הרבה. הסיפור המרכזי הוא מאוד Rollerball-י למי שמכיר וגם לא מבוצע בעודף של רגש וכישרון אבל כן בעודף. אבל מכוניות חמושות זה מגניב ואין מספיק מהן.
The Machine Girl: (פעולה, טיפשי) אח שלי קורא לזה “Planet Terror” היפני. אני לא ממש אוהב את התיאור הזה אבל אכן מדובר בסרט מאותו הסוג. הסיפור מטופש להפליא, הפעלולים המיוחדים מרגשים כמו פלסטיק והדם זורם כמו קטשופ במסיבת יום-הולדת במק’דונאלדס. ל-Planet Terror יש סיפור יותר קוהרנטי והוא יותר משעשע אבל פה יש יותר קטעי פעולה יפניים וזה כמעט, אבל רק כמעט, מציל את הסרט. הוא עדיין סרט מטופש ואפילו מספיק מטופש בשביל להמליץ עליו רק תחת ההסתייגות: “לצפות כשממש משעמם ורק עם חברה טובה”.
Dexter – Season 3: אחרי הכל, אנשי הסדרה עשו החלטה טובה כשהם התרחקו מהספרים. הספר השני של דקסטר היה נהדר אבל השלישי דיי גרוע. הסדרה של דקסטר, אחרי העונה הראשונה, פנתה יותר להשלכות מעניינות של הדמות והמצב ופחות לדברים היותר ויותר מוזרים שאפשר לזרוק עליו. ולכן, לפי דעתי, הסדרה יותר טובה. דקסטר, לפי דעתי, היא סדרה שסוף סוף למדה, ובתקווה תנחיל הלאה, את הדרך לעשות סדרה כמו שצריך. הפרקים עצמם לא עומדים בפני עצמם אלא הם חלק מסיפור אחד גדול של כל העונה. רק העונות עומדות בפני עצמם כסיפורים שלמים. הדמות של דקסטר היא מאוד יחודית וכותבי הסדרה עושים בה שימוש נהדר ומפתחים אותה הרבה יותר מאשר ג’ף לינדסי פיתח. למרות שעצוב לי על הסוף של העונה הראשונה, אי אפשר שלא להרגיש קצת סנסוונדה, נחת או סגירות בסוף כל עונה. וגם אי אפשר שלא להיות בעד דקסטר למרות שהוא רוצח חסר רחמים ומצפון. זאת אחת מהסדרות היותר טובות שמשודרות היום וכבר מתכננים את העונה הרביעית.
Heroes – Volume 3: יש כמה סיבות להמשיך לצפות בסדרות: אם הסיפור מעניין, אם הדמויות כתובות טוב, אם הרעיון חדשני, אם ההתפתחויות מפתיעות כל פעם מחדש, אם הכתיבה חזקה או אם כל העסק פשוט ממש מגניב. את דקסטר אני רואה מכל הסיבות הנ”ל. את ‘גיבורים’ אני רואה בגלל הסיבה האחרונה, בעיקר בגלל ששאר הסיבות מאוד חלשות אצלם. יש להם כמה רעיונות טובים אבל לא הרבה, רק מעט מהדמויות הן יותר מפלקט, הרעיון לא נורא חדשני, הרוב מאוד לא מפתיע והכתיבה לרוב צפויה, מעצבנת או פשוט סתם. אבל זה fucking מגניב. וגם האפקטים לא רעים. לצערי, עדיין הדמויות המעניינות שם באמת הן בעיקר פיטר וגבריאל, יש שם בכלל הרבה יותר מדי דמויות וצריך להיפטר מהן. הם נפטרים מהן בצורה גרועה לרוב. הם מנסים להסביר את המכניקה של הסופר-גיבורים (ואני מניח שגם מנסים להישאר אחידים) אבל לרוב הם דופקים את זה כמה שנראה להם כדי להתאים לעלילה שהם רוצים. וגם המדע שלהם לרוב דפוק ושבור. והכי עיצבן אותי כשהם הציגו דמות חדשה בסוף פרק אחד, כאילו הנה עוד מישהו מגניב לצוות, ואז הרגו אותה בחצי הפרק הבא. בקיצור, בתקווה שעם ארגון מחדש של הצוות מאחורי הסדרה הדברים יחזרו מעט לסדרם אבל בינתיים זה עדיין לא לבעלי לב חלש או סיבולת נמוכה לסדרות מעצבנות.
Neil Gaiman – Coraline: (פנטזיה, גיימן) המורה שלי לקולנוע אומרת קודם הסרט ואחרי זה הספר כי אחרת מתאכזבים מהסרט. אבל אז רואים את הספר כמו הסרט. זאת לא הבעיה שלי, הבעיה שלי היא שאחרי הסרט בדרך כלל אין לי חשק לספר. אז עם קורליין עשיתי את זה אחרת: ראיתי את הטריילר, אני יודע איך הסרט נראה, פחות או יותר, ואז שמעתי את הספר לפני שראיתי את הסרט. סך הכל, כנראה מדובר באחד הספרים שיותר מתאים להם להיות סרט. הוא באורך המתאים, מאוד ויזואלי וקולי… למען האמת, עדיף גם לשמוע אותו מלקרוא אותו, אני חושב. בכל מקרה, מדובר בסיפור ילדים חביב ומשעשע, פשוט אבל מגניב. כמו סיפור ילדים, הוא לא נורא מורכב והדמויות היחידות המושקעות שם הן הגיבורה וקצת העוזרים שלה. זה סיפור הרפתקאות ולמרות שהיו שם כמה דברים שידעתי הרבה לפני הגיבורה, כמו שכל אחד שקרא כמה סיפורים ומעשיות בחייו יידע, עדיין אהבתי. זה אחד מהסיפורים שבהחלט צריך להקריא לילדים לפני השינה. רק לזכור לסיים באמצע קטע טוב ולא מפחיד יותר מדי.
Speaking in Tongues: (אוסף, פנטזיה, גיימן) בת הינשופים – אגדה קצרה וחביבה וגם קצת צפויה. הוראות – הדוגמה הכי טובה לצד החזק ביותר של גיימן: אגדות. המחיר – סיפור שכבר קראתי בעשן ומראות ועדיין אחד היותר טובים שלו. מגניב, מטריד וישר לעניין. שינוי הים – שמעתי את הסיפור הזה פעמיים, בטעות, אבל גם אחרי פעמיים הוא לא ממש תפס אותי. לא נורא מעניין. העובדות במקרה ההעלמות של העלמה פינץ’ – הסיפור קצת מתארך בשביל להגיע לנקודה שלו ולפי דעתי ניתן מאוד לקיצור ובסוף הוא, אם כי מגניב ומשעשע, קצת סתמי.
The Audio Collection: (אוסף, פנטזיה, גיימן) הזאבים בקירות – הסיפור המוכר עדיין חביב ועובד במיוחד טוב בתור סיפור מוקרא. אחרי הכל, הקומיקס יותר טוב. קינמון – גם סיפור שאני בטוח שקראתי קודם אבל אני לא זוכר איפה. אגדה חביבה ומשעשעת אבל לא הרבה יותר מזה. היום שבו החלפתי את אבא שלי תמורת שני דגי זהב – סיפור שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע ובסוף קיבלתי דיי מה שציפיתי, מעשיה נחמדה ולא רצינית במיוחד, עוד סיפור שיתאים לילדים, כמו כל הסיפורים באוסף הזה והשניים הראשונים בקודם. שיער משוגע – שיר מגניב ביותר שכנראה יהיה קשה מאוד לתרגם אבל הוא פשוט וחביב ומשעשע.
Warning! Contains Language: (אוסף, פנטזיה, גיימן) שיר הקהל – נחמד ומעניין. קצרצר אבל לא נורא חזק. ניקולאס היה – אחד הטובים. המרצה שלי לקולנוע מאוד אוהבת אנשים שנותנים לנו מבט שונה לחלוטין על משהו מוכר וקיים (היא מזכירה כל הזמן את סאלבאדור דאלי שצייר את הצליבה מלמעלה). אז היא בהחלט תאהב את הסיפור הזה וגם את שלג, זכוכית, תפוחים. Babycakes (אני לא יודע איך צריך לתרגם את זה) – סיפור מוכר שגם קיבל עיבוד לקומיקס. המסר בולט כמו אובליסק בחנות של אפל. ופה, דווקא הסיפור המוקרא יותר טוב. צבעים קרים – סיפור חביב ביותר על דת כעסק. אהבתי מאוד את הביצוע, במיוחד את משפט המחץ. הדרך הלבנה – קצת חולני, קצת מטריד, לא נחרט. הסיפור באותו שם על פונדק בדרך לקוטב יותר נחמד. אבירות – גם סיפור כבר מוכר ונחמד וכל כך בריטי. לכל הרוחות, אני הייתי נותן הרבה דברים, גם את הגביע הקדוש, תמורת תפוח של ההספרידים. גשר טרולים – עוד מבט שונה על סיפור מוכר וזה עשוי טוב בהחלט. וגם דיי דכאוני.
יש בספר הזה גם שיר שנקרא באנשי שהוא גם חביב אבל לא עמוק במיוחד. מה שכן מעניין הוא הרצועה החבויה אחרי השיר שם הבת שלו (מדליין, אם אני זוכר נכון) מראיינת אותו על ספרים וכתיבה. ושם הוא מסביר יופי כמה מהתשובות היותר טובות לשאלה “אבל למה ספר מוקרא?” ובמיוחד למה זה טוב כשהסופר מקריא את הסיפור (כמו שניל גיימן עושה ברוב הפעמים שאני ניתקלתי בהם). כי אז, אתם שומעים את הסיפור איך שהוא התכוון שיקראו אותו, אם הקולות שהוא רצה וההטעמות שהוא התכוון.
Interworld: (פנטזיה, בשיתוף עם גיימן) דבר ראשון זה ספר מגניב. לא יודע מי אמר שלא אבל הוא טועה. הוא דיי קצר, רק חמש שעות, ולפי דעתי קצת ממהר אבל יש לזה גם צד טוב כי הוא לא מתעכב. דבר ראשון שחשבתי לעצמי, כשהבנתי מה באמת הולך, זה שזה לא רעיון רק לספר אחד. זה לא שהוא יכול להתמשך לסדרה, הוא דיי מצריך המשך לסדרה. אני חושב (בסיכום גם לשאר הספרים) שניל גיימן נהדר בסיפורים קצרים, במעשיות ובאגדות. כשהוא כותב דברים ארוכים יותר זה לא בהכרח יוצא טוב. כן, אהבתי את אלים אמריקנים אבל הוא לא משתווה לסיפורים הקצרים. ואם מנסים להיזכר בספר שניל גיימן כתב שממש ממש אהבתם (עדיין לא קראתי את Neverwhere) אז מה שעולה לראש זה Good Omens. אז Interworld הוא הרעיונות של גיימן והמוזריות של גיימן אבל עם תוספות לשפה ולפעולה שהן לא גיימן אבל רק מוסיפות. זה אחד הספרים שיותר נהניתי מהם בזמן האחרון. הוא רציני, עם דמויות שסובלות ובעיות (למרות שברור שבסוף הם יצליחו) אבל תוך כדי הוא מצחיק ומשעשע וגורם לך לרצות להריע. זה ספר הרפתקאות מגניב לנוער שמגיע לו מקום גאה ליד הארי פוטר ופרסי ג’קסון ואני אשמח לקרוא את ההמשכים.
Bolt: (אנימציה, מסע הביתה) אם מסתכלים על הטריילרים, זה נראה סרט מגניב ותו לא. אם מסתכלים על הסיפור בלבד זה נראה שכבר ראינו את הסרט הזה עשרות פעמים בעבר. לא ציפיתי להרבה יותר משעה וחצי של כיף מטופש ואקשן משעשע. זה נמצא שם ועוד איך אבל הסיפור הבאנאלי הרגיל על הבעל חיים/ילד/מחבט אבוד שמנסים להגיע חזרה הביתה נעשה כמה רמות מעל השאר, בעיקר בגלל הדמות של בולט של כלב רגיל שחושב שהוא סופר-גיבור. הם משתמשים בנקודת המבט הזאת בשביל להעביר את הסיפור ועושים את זה נהדר. חוץ מג’ון טרבולטה, אין שחקנים מוכרים אבל זה ממש לא משנה. הצד החזותי נראה יותר טוב מרוב הסרטים של דיסני והבדיחות הקטנות שמושחלות פה ושם שברו אותנו מצחוק. הסוף הקיצ’י ידוע עוד מההתחלה אבל מורם להנחתה עם nothing but net. מומלץ מאוד, בתלת-מימד, בלי כתוביות (?).
The Day the Earth Stood Still: (מד”ב, קיאנו ריבס) זה היה ברור מההתחלה שהסרט הזה הולך להיות “שונה” מהמקור. לפני שהוא יצא הם אמרו שהם דאגו “לעדכן” אותו, לוודא שהמדע תקין וכבר מההתחלה זה נראה שהם דפקו את זה. שינוי בניסוח של המשפט לא הופך מדע לתקין יותר וחליפות נורמליות זה לא ממש מעודכן. הסרט הראשון היה קלאסיקה והוא עדיין סרט נהדר, עם שופטים אותו לפי הסטנדרטים של 1951. היום, גם עם גרפיקה מתוחכמת יותר (שבאמת נראית טוב) ועם שינוי הנושא לאיכות הסביבה, זה עדיין נראה כמו סרט משנות החמישים. הוא לא ממש מרגש, קצת מעצבן, לעתים דבילי, לרוב לא מושקע וקיאנו ריבס הוכיח מעל לכל ספק שהוא… קיאנו ריבס. לסיכום: At Your Own Risk.
Movie of the Week – Ghost: (דרמה) אני לא זוכר אם, בפעם הקודמת, ראיתי את Ghost עד הסוף. הייתי עייף וחשבתי להירדם במהלך הסרט אבל לא ממש הייתי יכול. כי זה אולי סרט ישן והאפקטים התיישנו והמשחק שם מוגזם לפעמים והמכניקה של הרוחות לא ממש הגיונית אלא רק משרתת את העלילה והמרצה שלי דיברה הרבה יותר מדי על החיים שלאחר המוות כמשהו רציני לחלוטין אבל הדמויות שם הרבה פחות טיפשות משציפיתי (אולי הדמות של דמי מור), יש עבודת צילום טובה מאוד והסיפור פשוט קלאסי. אולי לא סרט שראוי לאוסקר אבל בהחלט סרט שצריך להיות בספריית הוידאו של חובב הקולנוע המכבד את עצמו.
The Gamers: (קומדיה, משחקי תפקידים) סרטי ה-Gamers, דבר ראשון, הם סרטים שהקהל שלהם מתחלק יפה באמצע לשני חלקים: אם אין לכם מושג ממשחקי תפקידים אולי תגכחו פה ושם אבל לא בטוח שתאהבו את זה וסביר להניח שיותר תבהו במסך בחוסר הבנה. אם שיחקתם פעם או ראיתם משחק או אתם מכירים את המושגים ואיך זה עובד, סביר שתשפכו מצחוק לפחות כל חמש דקות.
הסרט הראשון הוא יותר בדיחה אחת גדולה על כל דבר שהוא משחקי תפקידים, וכראוי הורג מצחוק כמעט לכל אורכו. הוא גם רק שעה ולכן לא מעיק יותר מדי. מדובר בסרט שבן-רגע הפך להיות סרט קאלט של חובבי משחקי התפקידים ואני מצפה לראות אותו עוד הרבה פעמים בעתיד. אם אתם נמצאים בחצי השני של הקהל, אתם חייבים את זה לעצמכם. אם אתם בחצי הראשון בכל מקרה כדאי לנסות כי הבדיחות בכל מקרה מצחיקות.
הסרט השני הוא כבר סרט דרמטי יותר באורך מלא. זה עדיין סרט עצמאי דל תקציב אבל אי אפשר להגיד שלא מושקע. השחקנים עושים עבודה טובה למרות שהדמויות שלהם לרוב מאוד דו-ממדיות, ולא רק הדמויות במשחק. אבל הסיפור, למרות היותו צפוי רוב הזמן, עובד טוב ובטוח שנוגע בכל הנימים החשובים של שחקן התפקידים ואפילו דואג להכניס מסר שהוא חשוב מאוד לשחקני התפקידים. ואם התחלתי לשעמם עם הרעיון של “Gamers עם עלילה רצינית” אז גם בסרט השני יש בדיחות לכל אורכו והוא אולי פחות היסטרי מהראשון (יותר ארוך, יותר דרמטי) אבל עדיין מאוד מצחיק. אם הסרט הראשון נתן לנו משפטים גאוניים כגון “Sneak attack with a siege weapon” אז בסרט השני יש פנינים כמו “Hide behind the pile of dead bards” וצריך לראות את זה כדי להאמין.
JCVD: (דרמה) כולם משבחים את JCVD. אומרים שזה סרט נהדר בפני עצמו, שהשרירן נותן לנו צדדים מעצמו שמעולם לא ראינו וכן הלאה וכן הלאה. וזה אולי קצת מוזר להגיד את זה… אבל הם צודקים. דבר ראשון, זה משעשע שהסרט הזה מסווג כסוג של דרמה ביוגרפית בדיונית. מכל הדברים שאומרים על ואן-דאם בסרט, בערך חצי נכונים וחצי לא. אבל בלי שום קשר לזה, מדובר בדרמת פשע איכותית ביותר עם רעיון מגניב שאמנם דרש כוכב קולנוע אבל לא בהכרח את ז’אן קלוד. מכיוון שהסרט הוא צרפתי ומצולם בבלגיה, ז’אן קלוד ואן-דאם הוא הבחירה האידיאלית. בכל מקרה, יש בסרט סצינות שמותאמות לו ובספק אם היו עובדות עם שחקן אחר. אחרי הכל, זה סרט על בן אדם שהתפרק ונקלע למצב מחורבן כשהוא רק מנסה להרכיב את עצמו מחדש. וכמה שזה נראה לו סביר, המשחק שם נהדר, הסיפור חזק ואם כי יש לי כמה טענות על הקצב והסדר של הסרט, אני עדיין לא חושב שאני מגזים כשאני אומר “בהחלט ראוי לפרס.”
The Signal: (אימה, פסיכולוגי) האות הוא מגניב. לא בהכרח הסרט, האות ההוא שהם מקבלים בטלוויזיות הוא בהחלט מגניב. הסרט עצמו ממש מוזר. הקצב בו לא אחיד, הוא נראה כממש סוטה מהנושא לעתים ונראה כי כל מה שהוא מנסה לעשות הוא לגרום להבעת ה-WTF לא לרדת מהפרצוף למשך כל הסרט. זה סרט מעניין על איך אנשים עלולים לאבד את השכל אבל מעבר לכך, זה סרט שמבוסס על רעיון פשטני שלא ממש עומד בפני עצמו. לא חובה.
Perfect Hideout: (פעולה, אידיוטי) מדובר כנראה באחד הסרטים המטומטמים ביותר שראיתי בחיי. הדמויות מפגרות, הבסיס המעניין לא מספיק טוב בשביל להחזיק סרט וגם מקבל טיפול רע. הדמויות נגררות אחרי העלילה בצורה מזעזעת ואם הייתי יכול, הייתי שם על כל הסרט הזה את הכותרת: “Too Dumb to Live.” אפשר, כדאי ומומלץ לוותר.
Night of the Living Jews: (זומבים יהודיים) אידיוטי, עשוי רע, איכות הפקה נמוכה, מגעיל ואפילו דיי דבילי. בקיצור, אוי ויי.
Posted in Reviews by Eran with comments disabled.