מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ב’

“אז אני מניח שמדובר במשנת צורה?” איתן שאל.
“כן,” סטטית ענתה. “ואם אתה לא יודע, משני צורה הם מאוד בעיתיים בשבילנו. יש כל מיני דרכים למצוא מחוננים אבל הן דיי דומות. אני, למשל, רגישה לתנודות החשמליות השונות שמוחות מייצרים. בשבילי, כל אחד מכם הוא סוג של רדיו פועל שמשמיע רעש סטטי. כל אחד, רעש קצת אחר. אבל אני מסוגלת לשים לב להבדלים בין איך מוח רגיל נשמע לאיך נשמע מוח של מחונן. וזה עדיין לא מושלם.”
“וואו, זה נשמע… לא נעים בכלל.”
“עם השנים, הסתגלתי לזה ואני יכולה לסנן את זה רוב הזמן.”
“אבל, היא עדיין ישנה עם כובע אלומיניום,” הדממה התערב. סטטית נתנה בו מבט מצמית. “מה?” הוא הוסיף. “זה בסדר. הוא כבר חלק מהצוות.”
“זאת לא הנקודה,” סטטית המשיכה. “מחוננים עם יכולות דומות יכולים, למשל, להגיד לנו שיש מחונן–”
“או מחוננת,” הדף הוסיפה.
“או מחוננת,” סטטית המשיכה, “בעלי יכולות מטה-מורפוזיות בדרום תל אביב. ואז אנחנו צריכים לצאת לשטח ולחפש אותם. אבל בשביל להתחמק ממני, כל מה שהם צריכים זה לצאת מהטווח. ובשביל להתחמק מכם, כל מה שהם צריכים לעשות זה להשתנות למישהו אחר. ומכיוון שאחת הבעיות הנפוצות עם משני צורה היא… סוג של נפש חופשיה, הם נוטים שלא לשתף פעולה עם הרשויות. הכי הרבה שאחד מהם נשאר בשירות הוא שלושה חודשים.”
“אמנון הרצוג,” הדממה אמר, כאילו הוא מקריא מקובץ. “יליד 1916. הצטרף לפלוגה הניסיונית של ההגנה ב-1934. ערק שלושה חודשים אל תוך האימון הבסיסי. מאז אבדו עקבותיו.” הוא הרים אצבע. “זיקית מספר 1.”
“לא יודעים מה קרה איתו?” איתן שאל.
סטטית ענתה, “אולי הוא יצא מהמדינה ואולי הוא לקח זהות של מישהו אחר ונשאר מתחת למכ”ם. אין לנו באמת דרך לדעת.”
“והוא היה מדור בוני המדינה…” הדף העירה.
“זיקית מספר 2,” הדממה הרים שתי אצבעות. “צביה גולדברג. נולדה ב-1964. נציגים של צמרת הגיעו לראיון איתה מיד לאחר שסיימה את לימודי התיכון. הגיעה ליחידה. לא חזרה אחרי סוף שבוע ראשון בבית. ההורים אמרו שהיא יצאה חזרה לבסיס ולא שמעו ממנה יותר. לאחר חודש, כל המשפחה עזבה את המדינה. ולצמרת אין סמכות לפעול בארץ אחרת, בדרך כלל.”
“וואו. אוקיי,” איתן ניסה לעכל את כל זה. “ומה אנחנו יודעים על זיקית מספר 3?”
“אין שם, אין קשר משפחתי,” סטטית אמרה. “הפעם שלחו אותנו ברגע שזיהו את החתימה.”
“ניסינו בכוח,” הדף אמרה.
“וגם ניסינו במוח,” הדממה הוסיף. “והיא כל הזמן ברחה. אנחנו אפילו לא בטוחים אם מדובר בגבר או אישה.”
“למרות שעם משני צורה זה בדרך כלל פחות משנה והרבה יותר נוזלי,” סטטית אמרה. “בכל מקרה, חוץ מזה שאני מחשיבה את זה ככשלון אישי שלי שצריך לתקן. הזיקית הזאת כנראה הרבה יותר מסוכנת. יש כמות לא מבוטלת של העלמויות סביב האיזור שאנחנו יודעים שבו היא מסתובבת. ואני חושבת שזה קשור.”
“אז בגלל זה אנחנו פה?”
“בדיוק.”
הדף פתחה את הדלת הצידית של המסחרית ואיתן ירד אל האספלט. הוא עמד ברחוב צדדי ליד הפאב והיה אפשר לראות את הבזקי האור מהכניסה.
“בהצלחה… אואטר,” הדממה אמר לפני שהדף סגרה את הדלת שוב.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *