ראש השנה וסבתא

אני לא רוצה להיות מבעס אבל זה מה שאני חושב עליו כשמגיע ראש השנה, על סבתא סרקה.

סבתא סרקה — אמא של אמא — גרה בקיבוץ (בניגוד להורים של אבא שגרו בקיבוץ אחר) כך שתמיד יכולתי לפגוש אותה. היא תמיד הייתה שם וזה גם משמח אותי לחשוב שאמא שלי הייתה בקשר מאוד טוב איתה ושהם בילו הרבה ביחד.

אבל אני זוכר את סבתא בשלוש נסיבות עיקריות:

1. כשעוד היינו מגיעים אליה ביום שישי פעם בכמה זמן והיא הייתה מכינה פיצה במגש עמוק, הפיצה הכי טובה שאי פעם טעמתי וכנראה שאי פעם אטעם.

2. היא הייתה מלווה אותי לבריכה כשלהורים שלי היה משהו אחר לעשות. אני יודע שהיא לא הייתה יכולה לעשות בשבילי הרבה חוץ מלשים לב — וגם לא הייתי צריך — אבל זה חימם את הלב שהיא לקחה את השעה-שעתיים מהיום שלה בשביל שאני אוכל להנות.

3. היינו הולכים ביחד לטקסי ראש השנה.

אני לא יודע למה אבל בשנים האחרונות, גם להורים שלי וגם לאחים שלי לא התחשק יותר מדי ללכת לטקסי ראש השנה. אבל לי זה היה כיף. וסבתא תמיד הייתה שם. היינו יושבים ביחד וזה היה סוג של ‘הדבר רק של שנינו’. חצי שעה – שעה, היינו מקשיבים, בדרך כלל לשי הרפז, מקריא משהו, מספר כמה בדיחות. עוד כמה אנשים היו עולים לבמה ומקריאים ברכות בסגנון חריזה שלא התפתח מאז כיתה ב’. וזהו. היינו נפרדים וכל אחד הולך לדרכו.

לפני שנתיים או שלוש, באתי לטקס ראש השנה האחרון שלי בקיבוץ. הבאתי את מוצארט. הוא הוכיח כמה הוא כלב טוב ורגוע כששני הילדים של איריס התנפלו עליו בחיבוקים וליטופים והוא פשוט ישב שם וקיבל את זה. אני רק חשבתי על סבתא ועל כך שאם היא הייתה יכולה, היא כנראה עדיין הייתה מגיעה לטקס. ואני הייתי מגיע במיוחד בשביל זה.

אני לא עושה משהו מיוחד ביום השנה למותה או ביום ההולדת שלה. אני לא מרגיש צורך לחזור לקיבוץ במיוחד. וגם כבר כמה זמן שלא הגעתי לטקס הזה.

אבל ראש השנה תמיד מזכיר לי את סבתא סרקה. ואני מקווה שלעולם לא לשכוח.


Posted in Life by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *