-יומן המסע של ראת’אריאל – יום 638

לא יודעת למה ציפיתי כשאחזור. גם אחרי שנים, הרבה מאוד שנים, במנזר, האחים והאחיות האחרים הסתכלו עליי כמו חוצנית. וגם כשיצאתי אל הכפר, בפעמים המעטות בהן זה קרה, השתדלתי להסתיר את זהותי עם ברדס ולקפל את זנבי מתחת לגלימות כדי שלא למשוך תשומת לב. כי כשמשכתי תשומת לב, לרוב הפחדתי ילדים וגרמתי לחלחלה אצל המבוגרים.

למזלי, מי שהיה בעמדה הקדמית זיהה אותי והשערים נפתחו כשהתקרבתי. נכנסתי פנימה והם נסגרו מאחורי. חיכיתי שהאח ירד מהעמדה לברך אותי לשובי אבל הוא עצר בקצה המדרגות ואמר, “ראת’ריאל, אב המנזר ביקש שתסורי למשרדו כשאת חוזרת.” ואז הוא עלה שוב אל העמדה.

לא ציפיתי לברכה חמה יותר אך זה עדיין היה מעט עצוב. לא הייתה ברירה, כך הנחתי, והלכתי אל משרדו של אב המנזר. עברתי בדרך ברחבה שם התאמנו המחזור הבא של הנזירים הלוחמים. נזכרתי שרק לפני… טוב, שנים עברו מאז שאני הייתי שם על הרחבה, יום ולילה, באימונים שנראו כאילו לעולם לא יגמרו. את המטעים ראיתי מרחוק אבל לא עשיתי את העיקוף בשבילם כדי לא להתעכב.

המנזר עצמו לא השתנה. הוא כנראה לא השתנה כבר כמה מאות אם לא אלפי שנים. אז ידעתי את הדרך אל אב המנזר במדויק. לא לקחתי את הקיצור שעבר דרך המטבח. לא רציתי להפריע להם או להפתיע אותם. ולבסוף עמדתי מול דלת העץ הגדולה ודפקתי עליה קלות. “מותר,” אמר הקול העתיק מבפנים אז פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.

אב המנזר היה אדם עתיק. אני לא זוכרת מתי הוא נכנס לתפקיד כי זה היה כל כך מזמן. אבל בעוד שמונים ושש שנים היו כמחצית חיים בשבילי, בשביל בני אדם, היה זה דיי והותר. וכך נראה אב המנזר. התקדמתי עד שעמדתי מול שולחנו, הנחתי את תיקי על הרצפה וקדתי קלות. “אבי.”

“שבי, ילדתי,” הוא אמר אז התיישבתי על אחד מכיסאות הקש שבצד הזה של השולחן. “עבר הרבה זמן, ילדתי,” הוא המשיך. “קיבלתי מדי פעם הודעות על מעשיך ו… שמחתי שמצאת מקום שבו היית שימושית. ועכשיו חזרת אלינו לאחר ששירותיך אינם נחוצים יותר?”

“כן, אבי. המלחמה נגמרה. לאציל כבר אין צורך בי. מיציתי את שירותי לו ועכשיו חזרתי לשרת את צורכי המנזר.”

“וכך תעשי.”

“האם יש צורך במדריכים למחזורים החדשים, או בחוליות סיור או ציד?”

“לא, ילדתי,” אמר אב המנזר וחייך. “אין לנו צורך באלו.”

חששתי שכך יהיה, שהוא לא ירצה אותי כדוגמה לנזירים צעירים או כחזית הפנים של המנזר. “אולי קוטפים למטעים, מלקטים, טבחים?”

“לא. משימות אלו הן לדורות הצעירים יותר וכבר מזמן מתחת לכישורייך.”

אז הם לא רצו אותי בכלל בחזרה? “אז מה אוכל לעשות, אבי?”

“יש כפר קטן כתריסר ימי הליכה דרום מערבית לנו שנקרא סינגורד. הוא קטן אך מספיק גדול בשביל להצדיק מקדש קטן. כבר יש שם כומר שמנהל את הקהילה אך הוא התריע בפנינו כבר פעם או פעמיים כי הוא לא מרגיש בטוח שם בגלל עלייה בתקריות של שוד ותקיפה בדרכים. הוא צריך מישהו שיעזור לו, בעיקר בתחום בו את מצטיינת.”

אולי זה נשמע כמו הצבה נוחה למדי אך לא כך הרגשתי באותו הזמן. אז יכולתי רק להרגיש את הזעם מצטבר. תמיד כיבדתי את אב המנזר על הידע והניסיון שלו. אך זה הרגיש כאילו מנסים לשים אותי בצד, מתחת לאבן, איפה שלא ירגישו שאני קיימת, במקום בו אוכל, במקרה הגרוע, לא לגרום הרבה נזק. תדמיתי. “אז זהו. זה הגורל שלי? לבלות את שארית חיי כשומרת הטף של כפר קטן בקצה הארץ?! ומה עם ההורים שלי? אני אמורה לשכוח שהם היו קיימים? לשכוח שאני מחפשת כבר כמעט שמונים שנה וכל מה שאני יודעת זה שאימי הייתה כנראה בת אדם?!”

מרוב כעס לא שמתי לב למה שאני עושה ובעוד אני קמה, נשענת על השולחן ומקרבת את פרצופי אל זה של האב, זנבי התנופף קדימה והעיף הצידה את הכוס שעמדה על השולחן. וכשחזר מהתנועה, אב המנזר תפס אותו בידו בלי לחשוב או לנסות פעמיים. הבטתי בתדהמה על מהירות התגובה.

“זה לא כל כך פשוט, ילדתי,” אמר.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *