The Less Interesting TimesSpeculating About the Future

2009/10/30 פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

כשנתנאל ירד מהעמדה הוא לקח איתו את הציוד של שירן, האפוד מולבש בצורה תקנית על אמתו הימנית, המדים תלויים עליו ונשקה בידו השמאלית. הוא לא מיהר כשירד מהתצפית. באנטיתזה מוחלטת לאדרנלין שהציף אותו בתקרית שהתחיל עם שירן והיא המשיכה בלעדיו, עכשיו הוא היה רגוע לחלוטין, כמו שט ברפסודה איטית על נחל. שום דבר לא היה דחוף למרות שהוא ידע ששירן במוצב איפה שהוא בקור המדברי ללא בגדים. מה שהציק לו עכשיו היה משהו ששם לב אליו לקראת סוף השמירה.
אורית באה לתפוס איתו את העמדה כמה דקות אחרי ששירן עפה. הוא היה דיי אדיש לשמירות לילה בעוד דעותיה של אורית היו ידועות לכל הפלוגה. היא הייתה מצוברחת כשעלתה וניסתה לא להראות את זה. על פניה ראה הבעה שאמרה לו לא להתקרב, זהירות נפיץ. אז הוא לא טרח לנסות לדבר איתה והיא, בסתר ליבה, הודתה לו על כך. בכל מקרה, לא נשאר עוד הרבה זמן. אז במקום לנהל דיון פילוסופי מרתק, כמו שהיה עושה עם יצא לו לשמור עם אחד מחבריו הקרובים, הוא בהה אל תוך הלילה, מנסה לספור מסגדים או מכוניות או לתהות מה משמעות כל תנועה.
ואז, כמה דקות לפני שאורי ושי החליפו אותם, הוא שם לב למשהו מאוד משונה כמה קילומטרים מעבר לגדר. משהו הבהב בעוצמה אבל לשבריר שנייה ואז נעלם, כמו כוכב קטן שמתפוצץ ואז מתחרט והופך לחור שחור. הוא מישש אחר העכבר והצליח להביא אותו לעיניו. הוא כיוון את המיקוד למרחק שחשב לנכון אבל העכבר היה מא”כ לא מרשים ועם כמעט אפס הגדלה. לכן הוא לא היה בטוח לחלוטין אבל השלוחה עליה הסתכל הייתה ריקה לחלוטין. אף נפש חיה, בניין או אפילו סלע גדול. נתנאל עיקם את פרצופו בתסכול אבל לפני שהספיק לבטא איזו שהיא תמיהה, כבר שמע את המחליפים שלהם בתעלת הכניסה.

שירן ישבה על הספסל הישן מחוץ למכולת המשרד ששימשה את מפקד המוצב. שערה גלש מפוזר על כתפיה והיא עטפה את עצמה בידיה, בוחנת בשעמום פרט כלשהו באדמת הכורכר שלפניה. נתנאל הלך לכיוונה ובלי לומר מילה, הניח את ציודה ומדיה על הספסל לידה. אורית, שירדה איתו, חלפה על פניו לכיוון מגורי הבנות, רק רוצה לחזור לישון. ליד אחת המכולות האחרות עמדו זמיר וטיראן ועישנו סיגריה. טיראן היה, כמו כמעט כל זמן אחר, בלי חולצה. נתנאל אפילו לא טרח לשבת. חוץ מהעובדה שגופה היה מושלם כמו תמיד, שירן נראתה כמו מישהי שנכנסה לקטטה, הפסידה ואחר כך חויבה בתשלום הנזקים. היא סובבה את ראשה באיטיות אל החבילה שלידה ומשתה משם את תחתוניה. היא נעמדה והחלה להתלבש בשקט, מלמטה למעלה. לפני שהספיקה לסגור לחלוטין את מכנסיה, הדלת של המכולה נפתחה ועופר יצא החוצה, מוביל לפניו את הילד עם ידו על כתפו.
“פספסתי משהו חשוב?” שאל נתנאל.
“שב”ח מחונן,” פלט עופר כמי שהיה אומר את זה במילה אחת אם רק היה יכול.
“מה הולכים לעשות איתו?” שירן שאלה.
“זה כבר מעבר לסיווג שלכם,” אמר עופר ומיד המשיך כשראה ששירן קפצה את אגרופיה, כנראה תוהה את מי תצטרך לפרק לגורמים כדי לקבל תשובה נורמלית. “לא הולכים לגרש אותו או לזרוק אותו לבונקר כי הוא יכול להיות שימושי אבל כמובן שאי אפשר פשוט לשחרר אותו.”
קול חזק הרעיד את המחנה באותו הרגע. כל הנוכחים פנו למערב, לכיוון הכניסה למוצב. זה נשמע כמו בום על קולי רק בגובה הקרקע. כמה עצים לאורך השביל המוביל הוטו לכיוונם והם החלו להרגיש רוח מזרחית קלה כמו המים הזורמים חזרה לים לפני שהגל מגיע. הגל בא כמה שניות מאוחר יותר כמכת רוח אימתנית שפיזרה את שערה של שירן לאחור וכמעט העיפה את נתנאל אחורה על ישבנו. ענן אבק אפף את הרחבה הקטנה ומתוכו צעד גבר בסוף שנות העשרים לחייו לבוש במה שנראה כמו חליפה שחייה חדשנית בצבעי הסוואה צהליים. הוא נפנף יד אחת מול פניו והחזיק מכשיר כלשהו עם אנטנה בידו השנייה.
” לא ידעתי שהאופנה הצהלית החדשה היא טופלס,” אמר.
שירן, בתגובה, חטפה את חולצתה בזריזות והתעטפה בה. נתנאל הרים גבה בתהייה אבל האיש לא התייחס אליו. הוא הוציא משהו מכיס בחזה החליפה ושם אותו על אוזנו. הוא הרים את המכשיר שבידו והביט בו, לוחץ על מספר כפתורים ובוחן את התוצאה.
“אופק, כאן סנון,” אמר. “יש לי קואורדינאטות. משדר עכשיו.” הוא לחץ על המכשיר פעם נוספת והתרחק בהליכה מהנקודה בה עמד. “קיבלתם?”
מכיוון שהמכשיר שבאוזנו כנראה דיבר רק אליו כך שהסובבים אותו לא שמעו, הם גם לא ידעו אם התקבל אישור מילולי או לא על קבלת נקודות הציון. אבל נתון זה הפך מהר מאוד ללא רלוונטי כשהבזק אור חזק הופיע במקום בו עמד הספידסטר קודם. האור החל כנקודה מרחפת באוויר ובשנייה התרחב לכדור בקוטר כמה מטרים. זה נראה כמו ירח מלא מטווח אפס או כמו סוג של סופרנובה. כולם כיסו את עיניהם. האור שכח לאט לאט וכשיכלו לראות שוב שמו לב שהתווספו להם שלושה אורחים נוספים שאחד מהם עמד במרכז מקור האור שהתכווץ לכדי כדור בגודל גולף בין ידיו שאותו מעך. נתנאל לא זיהה אותם אך הם בהחלט היו גם מבוגרים מהם, מחזור אמצע השמונים לכל היותר. מה שבטוח הוא שמי שביצע את חלק האור של המופע היה טלפורטר וטלפורטר לא רע אם הוא הביא איתו עוד שני אנשים וקלסר אותו אחד משותפיו הגיש לעופר. עופר חתם על טופס שהוגש לו ושיחרר לידיהם את הילד הערבי. שירן מיהרה להתלבש שוב ונתנאל בהה בהם בשקט, לא רוצה להתערב בעניינים של גדולים.
“הוא יהיה בסדר?” שאלה שירן כשהספידסטר ליווה את הילד אל האנשים שחיכו לו.
הספידסטר גנח בחיוך קל ולא אמר דבר. הטלפורטר רק הביט בה בהתנשאות והיה ברור שנמנע מלפלוט “צ’ונגית” רק בגלל שלא ידע מה היכולת שלה ואם היא באמת מסוגלת לפגוע בו. שירן לקחה צעד לכיוונם אך נתנאל תפס בזרועה.
“עזבי,” אמר. “אין טעם להסתבך. עשית מה שהיית צריכה לעשות.”
נתנאל ידע שאם הייתה רוצה הייתה יכולה להשתחרר ממנו במחשבה אחת אבל היא רק הביטה בחוסר אונים כשהטלפורטר ביצע את תרגיל כדור האור שוב והוא וארבעת נוסעיו נעלמו מהרחבה.
“זאת הבעיה עם השיטה המחורבנת הזאת,” אמרה שירן לאחר שאורחיהם הלכו. “עושים מה שצריך במקום לעשות מה שנכון.”
“שירן… לכי לישון,” אמר עופר.
“אני אגיד לך מה הם הולכים לעשות איתו. הם הולכים לשטוף לו את המוח ולגייס אותו. כדי שלא ינסה לברוח הם יגרמו לו לשכוח מהמשפחה שלו.”
“טוראית גורין, זה מספיק,” צעק עופר ונתנאל היה יכול להישבע שהחלונות במכולה רעדו. “את נסערת. זה לא היה לילה פשוט. קפצי למיטה עכשיו לפני שתגידי משהו שתתחרטי עליו.”
שירן נעצה בו עיניים, שפתיה ואגרופיה קפוצים.
“או שאני יכול לשלוח אותך הביתה מחר אם את חושבת שאת לא מסוגלת להתמודד.”

Posted in Stories by Eran with 1 comment.