The Less Interesting TimesSpeculating About the Future

2009/10/23 פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

לשירן תמיד היה קשה להסביר את עצמה, להסביר באמת, מאז שגילתה את היכולת שלה וכנראה שגם לפני. למוזחים לא היה משהו להסביר ולרוב את היכולות שלהם היה ניתן למפות מאוד בקלות בין אם היו כוח מוגבר, קוצים נשלפים או כמו רונן, פיזיולוגיה משונה שאפשרה לו לוותר על שינה, על אוכל או אפילו על מנוחה לנשום אם רצה. גם בשאר המחוננים היא קינאה לפעמים על הפשטות והאלגנטיות שלהם. היא ראתה בחושך מוחלט, הוא היה מסוגל להרגיש רעידות בעוצמות שסיסמוגרפים מפספסים, לא נורא מסובך. אצלה, הכל היה הרבה יותר… אמורפי. היא אהבה את המילה הזאת, אמורפי. והעובדה שרוב האנשים לא ידעו מה היא אומרת רק שפכה יותר אירוניה על הנושא.
מחשבות כגון אלו תקפו אותה בכל רגע שהפעילה את יכולתה העיקרית, את המקור והבסיס של כל מה שהייתה מסוגלת לבצע. לפעמים היא חשבה שאולי היא חייבת לעשות את זה, חייבת להמשיך לחשוב באופן פעיל כשהיא נמצאת במצב הזה אחרת, חס וחלילה, היא תתפזר ולא תוכל לחזור לעצמה. וזה לא שהיא לא ניסתה לחקור את הנושא, ניסתה לשאול את עצמה איך היא עושה את מה שהיא עושה ואיך בגלל מגדירים את היכולת שלה. גם עכשיו, במרדף צמוד אחר איש זאב לאורך גדר המערכת, תוך כדי שהיא מתאמצת ככל יכולתה כדי להדביק את היצור, או לפחות לשמור על קצב התנועה המרשים שלו, היא חשבה על זה. אבל איך בכלל אוסף חלקיקים קטנים כאבק חושבים? איך הם רואים? איך הם זזים? היא יכולה להגיד שהיא מרגישה את הסביבה באופן אינטואיטיבי אבל זה בכלל לא היה דומה לאיך שיובל מפלוגת 92 תיאר את ראיית הסונאר שלו או איך שתומר מפלוגת 91 תיארה את השמיעה המחוננת שלה. היא יכולה להגיד שהענן שלה דוחף את עצמו על זרמי אוויר או פועל בפעימות כמו שחיית חזה אבל היו שם עוד אינטראקציות שהיא עדיין לא ממש הבינה ואיך בכלל מסבירים למישהו איך זה להרגיש רוח נושבת עצמאית על ומסביב כל תא ותא בגוף שלך? איך זה להרגיש את הקשרים הקטנים ביותר בין המולקולות בגוף שלה ואז לפרק ולהרכיב אותם מחדש? יצא לה כבר לדבר עם מטאמורפים. המוכשרים יותר, כשהם משתנים, מגדירים מחדש את המבנה של כל תא שלהם. והם מתארים את זה כמו זרם חשמלי או נמלים שעוברים בשבריר שנייה על כל הגוף. מה שהיא הרגישה היה יותר כמו כל תא שלה הוא מטען שמתפוצץ ואז כמו מגנט שמושך ונמשך אל האחרים. ועם כל זה, היא עדיין גילתה משהו חדש שהיא מסוגלת לו כל פעם מחדש.

איש הזאב רץ על ארבעת רגליו, לשונו הארוכה השתרבבה מצד פיו ונשימתו באה בהפוגות קצרות. הוא רץ כמו שחייו היו תלויים בכך ומבחינתו כך זה גם נראה. אחרי כמה דקות של ריצה בשיא כוחו הוא הסתכן במבט לאחור וראה שהענן המוזר הזה, כמו אוסף של זבובים קטנים, עדיין מאחוריו. שנייה לאחר מכן הוא הצטער על שעשה זאת מכיוון שרגלו נתקעה בבליטה ברצפה וביללת כאב קצרה הוא התרסק על האדמה, פרוותו לא מרככת את החיכוך עם החצץ. הענן חלף מעליו באוושה קלה והתרכז מלפניו. הוא הרים את עצמו על כפותיו הקדמיות וראה שבמקום ענן עמדה מולו בחורה צעירה וערומה לחלוטין.
שירן הייתה יפהפייה ולא היו לאף אחד שום אשליות בנושא. היא הייתה גבוהה מבת התשע-עשרה הממוצעת וגופה היה מושלם אם אי פעם היה כזה. היא הייתה אתלטית אך עדיין עם חמוקיים מזמינים ושדיים בדיוק בגודל הנכון. שיערה הערמוני הגלי הגיע עד מתחת לכתפיה ופרצופה נראה כמו מה שכל מנתח פלסטי ניסה להשיג ואף פעם לא הצליח, אלגנטיות פשוטה וטבעית. היא התקרבה עכשיו אל איש הזאב, ידיה מושטות, וניסתה להרגיע אותו. זאת נראתה לה הדרך הנכונה לגשת גם אם רק בגלל שהשאירה את נשקה מאחור ולא ידעה אם יכלה לפגוע במישהו בצורתה המיוחדת.
איש הזאב לא מיהר לקום ולברוח אך נרתע במעט ממנה, בקושי דוחף את עצמו לעמידה. הוא כמעט נפל שוב כשזמיר הגיע. כמו כדור תותח, אביחי נחת מהשמיים בעוצמה, מעלה ענן אבק קטן. הוא התגלגל קדימה כדי להסיט את התנע והתייצב בכריעה עם נשקו לפניו. טיראן הופיע מיד אחריו. האדמה נבקעה למיליון חתיכות וצחי פרץ ממנה, ממריא מעט לפני שנחת גם הוא ועבר לרד-חפה. בניגוד לזמיר שהיה לבוש במדים מלאים, נעליים ואפוד מדוגמים, טיראן לא לבש כלום מעל המותניים וגם מכנסיו היו קרועים בחלקם, שרוטים ברובם ומה שנשאר היה משופשף מאוד. נעליו נראה ששרדו וגופו הבריא היה חסר פגע לחלוטין, אם כי הבטן הצבאית קצת בלטה. שירן מיד התייצבה בינם לבין איש הזאב.
“אל תירו!” אמרה ופרשה את ידיה לצדדים. “אל תדאג,” אמרה לאיש הזאב. “הנשקים שלהם נצורים ולא דרוכים. נכון?” המילה האחרונה כוונה לזמיר.
“אין תגובה,” אמר זמיר. ואז הוסיף, “צחי, תחזיק אותו.”
טיראן השעין את האם-16 על ברכו ושלח את ידו הפנויה אל תוך האדמה. דרך אדמת הטרשים הקפואה ידו עברה כמו דרך קצפת ובתגובה, האדמה מתחת לאיש הזאב התפוררה, מושכת את רגליו מטה ועוטפת אותם בסלע.
“מה אתם חושבים שאתם עושים?” אמרה שירן כשראתה את המעשה. “הוא רק…”
המילים נעתקו מפיה וגם זמיר וטיראן פערו את עיניהם, בוהים במחזה שלפניהם, כשאיש הזאב החל להשתנות, הפרווה לסוג והשרירים להתנוון. שלושתם ציפו לראות גבר בן 20-30-40, שרוט ומשופשף, אולי לא מגולח שנראה כמו מישהו שצולל בפחי אשפה לעתים קרובות. הם לא ציפו לזה. כשהתהליך הסתיים אפילו זמיר וטיראן הורידו את נשקיהם לרגע, בגלל שבמקום בו לפני רגע עמדה מפלצת בגובה שלוש מטר עמד עכשיו ילד ערום שלא היה לו יום אחד מעל שלוש עשרה. הוא ניסה להישאר עומד אך המלכודות שטיראן יצר היו רחוקות מדי אחת מהשנייה והילד נפל לישיבה, מנסה לעצור את הדמעות שהחלו עולות בעיניו.
“וואט דה–” זמיר התחיל.
“סתום!” היסתה אותו שירן וניגשה אל הילד הקטן, עוזרת לו להוציא את רגליו מהבורות. היא חיבקה אותו בעדינות. “מה לעזאזל אתה עושה פה בשעה הזאת?”
“צריך עבודה,” אמר הילד בקול חנוק, מושך באפו. אבל גם דרך מילים שבורות, המבטא היה ברור. “אמא חולה,” הוא אמר. “אנא צריך עבודה. לעזור.”
“הוא שב”ח,” אמר טיראן ונעמד.
“איזה שב”ח בראש שלך? הוא בקושי בארץ עשר דקות,” אמרה שירן.
“אנחנו צריכים לעצור אותו, להביא אותו למפקד,” הוסיף זמיר.
שירן ידעה שלזה אין לה תשובה. ומה הייתה יכולה לעשות. אין סוף מחשבות התחלפו בראשה. היא בחנה את האפשרויות העומדות לפניה וראתה שרובן מובילות לענישה כבדה במקרה הטוב וכרטיס חד כיווני לבונקר במקרה הרע. היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה. היא הרימה את הילד בזרועותיה כשנעמדה ונשפה את האוויר מראותיה. הילד הערבי הסתכל עליה במבט מתחנן. בשביל זה לא היה צריך תרגום. אבל לא הייתה לה ברירה אחרת.
“אנחנו לא הולכים לפגוע בך,” אמרה ותהתה מה כן הולכים לעשות.

Posted in Stories by Eran with 2 comments.