An Attempt at Change

נחתנו אתמול ב-5:30 בבוקר. בגלל שקניתי שני בקבוקי סיידר, היינו צריכים להכניס תיק לבטן המטוס. זאת אומרת, גם לחכות עד שיוציאו אותו משם במקום מיד לצאת החוצה. שזה מבאס. אבל לא נורא. הצלחנו לתפוס את הרכבת של 6:00 ולהגיע הביתה בסדר גמור. זאת אומרת, מעין הייתה דיי גמורה. אבל אחד היתרונות של שינה פוליפאזית היא שאחרי תנומות באות והולכות במטוס, מוקדם בבוקר הייתי סבבה.

אז קפצנו אל יערה לאסוף את מוצארט. האיחוד היה מרגש. לא יכולנו להישאר יותר מדי כי מיהרנו אז אמרנו שלום, תודה ולהתראות ויצאנו לדרך שוב. וכשהגענו הביתה, היה בערך מספיק זמן בשביל להתרחץ ולצאת שוב לדרך. כי היה לי ראיון אם ראש הצוות VR/AR של קופמדיה, איפה שעמית ורומן עובדים.

אני חשבתי שמדובר בראיון “שלום, שלום” ולא ציפיתי למרכיב טכני. אם כן הייתי מצפה אז הייתי פותח את הקוד של הפרויקט שלי שוב ונזכר מה עשיתי שם. כנראה שלא אצליח למצוא את השינויים שעשיתי לקוד של Oculus אבל לפחות את הרעיון הכללי והמימוש של המשחק עצמו הייתי יכול לזכור. לכן, קצת השתנקתי כששאלו אותי שאלות עליו אבל ניסיתי לענות כפי יכולתי. ואני בדרך כלל נתקע כששואלים אותי שאלות שנראות לי מאוד פשוטות. כי אם שואלים דבר כמו “איך מחשבים אורך של וקטור תלת ממדי?” אני מתחיל לתהות אם אני זוכר את המתמטיקה שלי כמו שצריך. כי (x^2+y^2+z^2)^(1/3), לא? אבל אני מקווה שהעברתי רושם מספיק טוב ושהם לא חושבים שאני אידיוט. יהיה ממש מגניב ללכת לעבוד שם.

וחשבתי על זה עוד קצת היום במהלך מסיבת הפורים שלא ממש היה לי כוח להשתתף בה. אני עייף? אני פשוט בקצה החבל? האם שנתיים וחצי זה המקסימום שאני מסוגל כרגע להשקיע בפרויקט אחד? כי אני באמת מוצא שפחות אכפת לי. זאת אומרת, אכפת לי שהמשחק יצליח ושהחברה תצליח אבל אין לי כבר כוח להתקטנן על מימוש או לוודא שדברים נעשים כמו שצריך. אני יותר בסדר עם זה שאנשים יכשלו לבד ויראו שדברים נשברים ולא לעצור אותם לפניי.

אולי מה שאני צריך זה פשוט הפסקה רצינית.


Posted in IT, Life, Work by with comments disabled.