This might not mean a lot to a lot of people but it’s something I am very much enthused about! The story is Matt Mercer tweeted about that music track in a game that just breaks you. I said it’s the Yehat Theme Music from Star Control II. Then Riku Nuottajärvi liked that tweet and I lost it a bit. And he answered me! That’s the person who wrote a lot of the music that accompanied me through the nineties. So, I’m keeping this as a memento. :)
Posted in Art, Gaming, Geekdom, No Category by Eran with .
“כמה זמן אמרנו שאנחנו נותנים לזה?” איתן הסתכל על שעונו. “כמה שצריך,” סטטית אמרה בקשר. “זה כבר הפאב השמיני בעשרה ימים. כבר שכחתי איך אור שמש נראה.” “אל תתבכיין. אתה רק צריך לשבת שם ולהיראות כאילו אתה שותה. אם החברים שלך היו יודעים מה אתה עושה, כל אחד מהם היה מתחלף איתך בשנייה.” “כן, המפקדת.” איתן התיישר ושוב העביר את מבטו על הנוכחים בפאב. “‘סטטית’ זה מספיק טוב.” “אבל ברצינות,” איתן אמר, אבל הקשר היה שקט. “הלו? מישהו?” “שקט,” הדממה התריס. “אני חושבת שאני קולטת משהו,” סטטית הוסיפה. אואטר הסיט את מבטו לצד אחד של הפאב. סטטית ישבה בשולחן צדדי, סורקת כל מי שנכנס. עכשיו היא הייתה עם ידה על רקתה, כאילו יש לה מיגרנה. הוא הסתכל לצד השני. הדממה והדף ישבו בשולחן בצד השני. הדף נראתה מאוד מרוכזת באיזה שהוא קוקטייל בעוד הדממה ישב דרוך, אצבעותיו לבנות סביב הבירה שהחזיק. “בעוד 3…” סטטית התחילה, “2… 1…” הייתה שנייה מתוחה נוספת שהרגישה כאילו כל הפאב האט ואז חזר לעצמו כשבדלת עברה אישה צעירה. עשרה גבוה או 20 נמוך, לפי הערכתו של איתן. היא הייתה קצת נמוכה, עם שיער שחור מבריק עד הכתפיים. היא לבשה שמלת מיני כחולה כהה, עם רצועת כתף אחת, שהייתה כל כך צמודה עד כדי לא להשאיר מקום לדמיון. נעלי העקב שנתנו לה את השדרוג הנחוץ לגובה התאימו לשמלה. היא הסתכלה מסביב כמשחרת לטרף לפני שפנתה לכיוונו של שולחן פנוי וקרוב. “אז מה התוכנית?” איתן שאל. “אני פתוחה להצעות,” סטטית ענתה. היה שקט ארוך בקשר. “יש לי רעיון,” איתן אמר. הוא רוקן את בקבוק הבירה שלו והניח אותו חזרה Continue Reading →
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted, Stories by Eran with .
Idan Zeierman said this on The Last of Us Part II: אני קצת לא יודע מה להגיד. ביחד עם המשחק הראשון, מדובר כנראה ביצירות שהן מהטובות שיצא לי לחוות. אבל הן מגיעות בצורת משחקי הישרדות/אימה קשוחים שנמשכים 30 שעות ומכילים הרבה זומבים. זה רף לא קל בשביל לחוות אותן כהלכה. — Idan Zeierman (@idan315) July 5, 2020 Translation: I don’t know what to say. Along with the first game, they are probably two of the best works of art I ever experienced. But they come in the form of tough survival horror games that take 30 hours to complete and contain a lot of zombies. It’s not an easy bar for experiencing them properly. I replied: מצד אחד, זאת הסיבה למה הרבה אנשים לעולם לא יחוו כמה מיצירות האומנות הטובות ביותר שנוצרו (כי הן משחקים). ומצד שני, היצירות האלו לא יהיו אותו הדבר אם לא תחווה אותן על בשרך. — Eran Arbel (@SabreRunner) July 6, 2020 Translation: On the one hand, that is the reason why a lot of people will never experience some of the greatest works of art ever made (because they’re games). On the other hand, these works won’t be the same if you don’t experience them for yourself. This got me thinking about difficulty in games. I think the subject of inclusion and exclusion through difficulty has been tread enough but I think it mostly referred to gamer culture. Some Dark Souls fans would like to think that the game won’t be the same unless it was Continue Reading →
Posted in Art, Gaming, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
“אז חשבתי לעצמי, אם אני מסוגל לקחת כוחות מאנשים, אני בעצם מייצג אותם. אולי לא את האדם, אבל את המחונן, את הרעיון,” איתן אמר. “ואין לזה שום קשר לכך שאואטר הוא התגשמות ארצית של ישות אלוהית?” הקשר השתתק לרגע. זה היה המשפט הארוך ביותר שהוא שמע את הדף אומרת בשבועיים וקצת שהם מכירים. כנראה שזה הפתיע גם את הדממה וסטטית. “זאת… אה… תוספת נחמדה,” איתן הוסיף וחייך. המוזג בדיוק עבר לידו והרים גבה לכיוונו. אז איתן חייך והרים את בקבוק הבירה הקלה ששתה כדי להעיד על כך שהוא בסדר כרגע. “אז…” הוא המשיך, “הדף וסטטית אני מבין. הכוח ו… איך שאת מרגישה. למה הדממה? ועדיין לא ממש הבנתי מה אתה עושה חוץ מזה שיש לך חיבה יתרה לדעת כמה שרק יותר.” “זה חלק מזה,” הדממה אמר מיד. “כל צוות בסיסי של נוטרים מורכב ממוצאת שיכולה לאתר מחוננים בטווח קרוב, הגנה שמסוגלת להפעיל כח במקרה ויש התנגדות, ומרדים שמסוגל…” “לדפוק מוחות של אנשים?” הדף אמרה. נשמע גיחוך קצר בקשר. זה לא היה הוא, בטח שלא הדף, ולא נראה לו שהדממה יצחק על דבר כזה. “אני לא אוהב להשתמש במילים בוטות כאלו אבל… סוג של. אם צריך לשכנע אנשים שהם לא ראו משהו, לנטרל מישהו בלי לפגוע בו, להרגיע קהל, או כל מיני דברים כאלו…” “אם צריך לשבור את המוח של מישהו מסוכן?” איתן שאל. הקשר השתתק לדקה ארוכה. “הדממה לא אוהב לדבר על דברים כאלו…” סטטית אמרה לבסוף. “הייתה פעם אחת,” הדממה נכנס לדבריה. “הוא היה… צעיר מדי… כועס מדי. ניסינו לשכנע אותו. ניסינו להרגיע אותו.” עוד דקה ארוכה של שקט. Continue Reading →
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted, Stories by Eran with .
“אז אני מניח שמדובר במשנת צורה?” איתן שאל. “כן,” סטטית ענתה. “ואם אתה לא יודע, משני צורה הם מאוד בעיתיים בשבילנו. יש כל מיני דרכים למצוא מחוננים אבל הן דיי דומות. אני, למשל, רגישה לתנודות החשמליות השונות שמוחות מייצרים. בשבילי, כל אחד מכם הוא סוג של רדיו פועל שמשמיע רעש סטטי. כל אחד, רעש קצת אחר. אבל אני מסוגלת לשים לב להבדלים בין איך מוח רגיל נשמע לאיך נשמע מוח של מחונן. וזה עדיין לא מושלם.” “וואו, זה נשמע… לא נעים בכלל.” “עם השנים, הסתגלתי לזה ואני יכולה לסנן את זה רוב הזמן.” “אבל, היא עדיין ישנה עם כובע אלומיניום,” הדממה התערב. סטטית נתנה בו מבט מצמית. “מה?” הוא הוסיף. “זה בסדר. הוא כבר חלק מהצוות.” “זאת לא הנקודה,” סטטית המשיכה. “מחוננים עם יכולות דומות יכולים, למשל, להגיד לנו שיש מחונן–” “או מחוננת,” הדף הוסיפה. “או מחוננת,” סטטית המשיכה, “בעלי יכולות מטה-מורפוזיות בדרום תל אביב. ואז אנחנו צריכים לצאת לשטח ולחפש אותם. אבל בשביל להתחמק ממני, כל מה שהם צריכים זה לצאת מהטווח. ובשביל להתחמק מכם, כל מה שהם צריכים לעשות זה להשתנות למישהו אחר. ומכיוון שאחת הבעיות הנפוצות עם משני צורה היא… סוג של נפש חופשיה, הם נוטים שלא לשתף פעולה עם הרשויות. הכי הרבה שאחד מהם נשאר בשירות הוא שלושה חודשים.” “אמנון הרצוג,” הדממה אמר, כאילו הוא מקריא מקובץ. “יליד 1916. הצטרף לפלוגה הניסיונית של ההגנה ב-1934. ערק שלושה חודשים אל תוך האימון הבסיסי. מאז אבדו עקבותיו.” הוא הרים אצבע. “זיקית מספר 1.” “לא יודעים מה קרה איתו?” איתן שאל. סטטית ענתה, “אולי הוא יצא מהמדינה ואולי הוא Continue Reading →
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted, Stories by Eran with .
הדממה קרס אל תוך הספסל ליד איתן ואינסטינקטיבית שם את ידיו על המשענת. הוא הסתכל על הדלת מולה ישבו, ‘מפקד יחידת נוטרים’. “מחכה לבוס הגדול?” הדממה שאל. “מה זאת אומרת, הוכחת את הרעיון?!” נשמעה צעקה מבפנים. “ואת חושבת שזה מכשיר אותו לפעילות שטח?!” “סטטית נמצאת בפנים,” איתן הסביר. “היא רצתה שאבוא למקרה והצ’יף ירצה לדבר איתי. משהו על מבצע ללכוד את זיקית?” “או, שיט,” הדממה מיד התקפל והחזיר את ידיו אליו. “זיקית? היא לא מבזבזת זמן. אני מבין למה המפקד לא מרגיש נוח עם זה. כמו כן, אל תקרא לו צ’יף או בוס או שום דבר כזה. רק ‘כן, המפקד’ ו’לא, המפקד’.” “את לוקחת על זה אחריות? את יודעת כמה זה מסוכן?” עוד צעקה מבפנים. “תסביר לי כאילו רק גייסו אותי לפני שבוע,” איתן הפנה רק את ראשו אל הדממה, “מי זאת זיקית ומה הקטע איתה?” הדממה שאף הרבה אוויר להתכונן להסבר ארוך כשסטטית יצאה מהמשרד. היא סגרה מאחוריה את הדלת והמשיכה לעמוד שם, בוחנת את איתן והדממה. “קיבלנו אישור למבצע. מקסימום זהירות, ואני אחראית על כל מי שעלול להיפגע.” “המפקד מודאג שלא נצליח לעשות את זה?” הדממה טפח לאיתן על הכתף. “אני חושבת שהוא יותר מודאג שכן נצליח. טוב, בואו.”
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted, Stories by Eran with .
הדלת לחדר נפתחה וסטטית הדליקה את האור. החדר שהכיל שולחן, זוג כסאות וארון היה בעל מספר מאפיינים בסיסיים של משרד אבל בכל מאפיין אחר — אור הניאון האכזרי, העיצוב הספרטני, החוסר בחלון או מאוורר — הוא דמה יותר לארון ניקיון… או חדר עינויים. “אז למה אני כאן?” איתן שאל כשהתיישב באחד הכסאות. “חשבתי שתרצה לראות את זה,” סטטית אמרה וניגשה לארון. לקח לה בערך שנייה וחצי לשלוף את התיק ולהשליך אותו על השולחן לכיוון איתן. היא התיישבה בכיסא שלה באיטיות, נותנת לאיתן את הזמן לפתוח את התיק ולהתחיל לקרוא. איתן בחן את המסמכים שנראו כמו הסיוטים שלו משיעורי מעבדה. “אני מצטער אבל התמחיתי בתיאטרון ומדעי החברה בבית הספר. לא עשיתי יותר משלוש יחידות במדעים. וגם זה בקושי.” “מה שזה אומר הוא שהרופאים בבונקר סיימו בדיקה מעמיקה של הגנים של זרקור. למרות שכנראה שלא נקרא לו יותר ככה. בעוד רגב עדיין מחזיק בשינויים המטבוליים הנלווים למחוננים, אין לו יותר את התאים הביולומינסים.” “ומה זה אומר בעברית?” “לאחר שבוע של בדיקות וניסיונות חוזרים, נראה שלאחר המפגש איתך, רגב שדה כבר אינו מחונן, אינו מהווה סכנה, והוחלט לשחררו.” איתן אפילו לא ניסה להסתיר את החיוך. “זה מצוין! הוא יכול לחזור לחיים שלו!” הוא הסתכל על סטטית וקלט שהיא מביטה למטה. “מה קרה?” היא הרימה את ראשה אליו וחייכה חצי חיוך לא מושקע במיוחד. היא הרימה את ידה והצביעה כלפי מטה. איתן הסתכל. ידיו כבר זרחו באור כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותו דרך התיק שהחזיק. “אז אפשר להניח שאתה מצטרף? כדאי שתחשוב על כינוי.”
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted by Eran with .
“רגב, קודם אתה,” סטטית אמרה. רגב הרים את ידו באוויר והסתכל עליה בנחישות. גבותיו התכווצו מהמאמץ אבל, חוץ מזה, לא נראה שקורה משהו. “אה… אני לא מצליח.” “איתן?” “פשוט לחשוב על היד שלי זוהרת?” איתן שאל. “זה כיוון מחשבה אחד.” “אמ…” רגב התחיל וכולם הסתכלו עליו. “דמיין שהדם שלך… מלא בכדורי אנרגיה, או… מלא בשמחה. תחשוב על… משהו שגורם לך ממש להתרגש… ממש… לשמוח. ואז… תן לזה לצאת החוצה.” איתן הרים את ידו גם והסתכל עליה. הוא חשב על הנשיקה הראשונה שלו, על איך הוא כל כך שמח שיש לו חברה לפני שהוא הבריח אותה. הוא חשב על הפעם בה קבוצת הכדורסל של בית הספר ניצחה את הקבוצה של צפון 72-48 ואיך אחרי זה המאמן לקח את כל הקבוצה לבנק לארוחת ערב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהלך לים. “יש משהו?” קולה של סטטית חדר את ערפל מחשבותיו והוא הבין שהוא בוהה ביד שלו במשך דקה כבר. “לא נראה לי.” סטטית כיווצה את גבותיה וצמצמה את עיניה. “לא התוצאה שקיוויתי לה.” “אבל לי כבר אין, נכון?” רגב הלך אל הסורגים. “אני יוכל לחזור הביתה, נכון?” “מצטערת. זאת לא החלטה שלי. זה היה ניסוי. אבל אני כן אגיד לרופאים פה לבדוק אותך שוב ונראה מה הם יגידו. איתן, בוא.” “אני מצטער. ניסיתי,” איתן אמר כשיצא חזרה החוצה. הוא הסתכל על רגב כשהסורגים נסגרו והבין שמה שאמר באמת היה נכון. הוא שמע על הבונקר והאנשים שנכנסים אליו אבל מעולם לא פגש מישהו שכל כך לא הגיע לו להיות פה. והוא באמת היה עצוב מכך שלא היה יכול לעשות בשבילו יותר.
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted by Eran with .
“פתח 32,” השומר שהגיע לבקשתם אמר למכשיר הקשר שלו. הוא היה אדם יחסית גדול ומלא במדים רגילים. ושנייה אחרי שביקש זאת, רשת הסורגים על התא של רגב נפתחה לכל הכיוונים בו זמנית. איתן הסתכל על סטטית בחשש לרגע ואז צעד פנימה. “סגור 32.” איתן הסתכל לאחור פעם נוספת ואז הלך לפינה בה ישב רגב. ככל שהתקדם, הוא עקב אחריו במבטו. איתן רק הסתכל מטה אליו ונשך את שפתו התחתונה. “אתה מוכן לזה?” הוא אמר והושיט את ידו. רגב בחן אותו לרגע ואז הנהן. הוא תפס את היד המושטת ואיתן עזר לו לעמוד. “מה… הולך לקרות עכשיו?” רגב שאל לאט ובשקט. “זה הולך להרגיש לך מוזר, אולי תהיה לך בעיית שיווי משקל לרגע, אבל זה לא יכאב. ואם הכל יילך כמו שצריך, זה ייגמר תוך דקה. נסה להיות רגוע ונעשה את זה ברגע שאתה מוכן. רק תגיד מתי.” רגב הסתכל למטה, לקח נשימה עמוקה, והחזיר את מבטו אל איתן. הוא הנהן. “אתה בסדר? אוקיי. תחזיק אותי טוב. מוכן?” רגב תפס את איתן במותניים והחזיק כאילו הוא על סירה קטנה בסערה. הוא הנהן שוב. איתן הגניב מבט אל הארבעה שהסתכלו עליו ממחוץ לתא. “ההצגה עומדת להתחיל.” והוא נישק את רגב. זה לא היה ניקור אבל גם לא צרפתית ארוכה. הוא פשוט שם את הפה שלו על הפה של רגב כאילו הם חולקים העברת אוויר או נוזלים כלשהם. שזה היה קרוב מאוד למציאות. הם נשארו ככה, קפואים בתנוחה, למשך מספר שניות ארוכות. ואז זה נגמר. הם התנתקו ואיתן מעד לרגע אבל רגב החזיק אותו ודיבר בטון הרבה יותר יציב מקודם. “תיזהר. אל תיפול. Continue Reading →
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted by Eran with .
“מה אתם רוצים שאני אעשה?” איתן לקח צעד אחד אחורה משלושת הנוטרים. “אנחנו רוצים שתיקח את היכולת שלו,” סטטית אמרה, רגועה לחלוטין. “מה? איך?” “היכולת שלך. אתה מחליף גוף עם מי שאתה מנשק. האם יצא לך לעשות את זה ואז לעשות את זה שוב אבל לא עם הגוף המקורי שלך?” “אה… לא.” “אז אין תקדים. בכל מקרה, מכל המחקר שיש לנו עד עכשיו, ההנחה היא שהיכולות שלנו הן משהו גנטי, מוטמע בגוף, בדם ובמוח שלנו. אבל היכולת שלך יכולה לשנות את כל התפיסה הזאת, או לפחות להגדיר סוג אחר של מחוננים. השאלה היא, האם אתה מעביר את היכולת שלך להחליף גוף כשאתה עושה את זה או שאתה תלוי בכך שהגוף המקורי שלך מחזיק את היכולת? ואם אתה כן מעביר את היכולת שלך איתך, האם אתה מעביר את כל היכולות מאותו הגוף או רק את שלך? אי אפשר לבדוק דבר כזה בלעדיך ובלי מחונן שמבין, מסכים, ומקבל את העובדה שאם זה יעבוד, הוא לא יהיה מחונן יותר.” איתן נשען על הסורגים עם ידו מעל ראשו ובהה אל תוך התא, בוחן את רגב. רגב ישב בישיבה מזרחית בפינה ונשען קצת הצידה כדי שיוכל להסתכל על כל המבקרים שלו. סטטית נשענה עם כתפה על הסורגים ושילבה את זרועותיה. “אז מה אתה אומר?” היא הביטה מאיתן אל רגב. “תעשה לו טובה?” איתן לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה כאנחה כבדה. “כן,” אמר. “במקרה הכי גרוע, זאת עוד הזדמנות לשתות בפעם הבאה שמשחקים ‘מעולם לא’.”
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Gifted by Eran with .