כנראה בעקבות כמה תוכניות של TWiT ששמעתי הבנתי כי בארצות הברית (ואולי גם בארץ, למרות שפחות נראה לי) הוא לא ממש תפס אבל הוא דיי התפוצץ בכל שאר העולם. ואם כן מתעלמים מכמה טיעוני פרסום מטופשים, עדיין יש סיבות טובות להעדיף אותו על Facebook. ואישית, אני דווקא מאוד אוהב את זה שפחות צפוף שם. כן, גם שם יש שטויות, בדיחות ודברים חמודים שעולים ככה סתם מדי פעם אבל הרוב, לפחות ממה שאני רואה באנשים שאני עוקב אחריהם, מאוד ענייני.

ויותר מזה, מכיוון שהוא מחזיק לי את יישום השיחה של גוגל בצד, אז אני מחזיק אותו פתוח כל עוד אני ליד המחשב וככה יותר נוח לי לדבר ישירות עם אנשים. ובנוסף, בגלל הצורה שהוא בנוי, אני יכול לקרוא לאנשים בקלות, לשלוח הודעה למי שאני רוצה, אולי אפילו לארגן עצומות ותנועות והכל עם רק כמה סימנים פשוטים.

אני לא אהיה כמו אותם האנשים שמפרסמים 500 מיני-הודעות חדשות כל יום ואני גם לא נוטש את הבלוג, אני עדיין אשתמש בו בשביל נושאים גדולים, אבל אני כמעט כל יום מוצא עוד משהו נוח או שאני אוהב בפלוס. אני מקווה שעוד אנשים יבינו את זה ושלא יקרה מקרה Wave.

נתחיל עם איך שהמאמר מתחיל: כל מה שאתם יודעים על איך ללמוד כמו שצריך שגוי. תתחילו מההתחלה.

הטיפים:

1. אל תתקפו נושאים. אל תנסו להצליח בדבר אחד ואז לעבור לשני. צריך לעשות כמה דברים בו זמנית. זה פשוט מקדם יותר מהר. כנראה הקישוריות של מספר דברים דומים עוזרת למוח לקלוט. אבל אם עושים את זה, צריך לשים לב שהנושאים קשורים.
2. תלמדו בכל מיני מקומות. זאת אומרת, אם אתם רוצים לזכור את מה שלמדתם במקום שאינו חדר העבודה שלכם. וזה לא קשור אם לומדים מתמטיקה, תכנות, שפות או ריקוד.
3. קחו מרחק בין זמני למידה. אם לומדים ומחכים אז שוכחים ככל שהזמן עובר, זה טבעי. אבל אם לומדים ומחכים ולומדים אז ככל שהזמן עובר, לומדים יותר בפעם השנייה. פעולת הזיכרון היא כאילו למידה כפולה. אבל חשוב שהמרחק יהיה מספיק כך שלא יהיה קל להיזכר אבל עדיין אפשרי.
4. תרשמו הערות אחרי השיעור לא במהלכו. במהלך השיעור אתם מעתיקים ופועלים במצב קצרן. לאחר השיעור, אתם מכריחים את עצמכם להיזכר ולעבוד קצת קשה יותר בשביל החומר שלכם. ככה זה עובד יותר טוב.

ומה רציתי להגיד עליהם? למען האמת, אני לא זוכר. שמתי לעצמי את המאמר הזה לקריאה לפני דיי הרבה זמן וכנראה שרק בשביל לקרוא אותו וליישם. אז… זה פה עכשיו ובעברית. אני מקווה שזה יעזור גם לאחרים. ואני מקווה שאני אזכור באמת לעשות את זה בפעם הבאה שאני צריך לדחוס למבחן או משהו דומה.

באופן לחודי, ביום הזיכרון יש לי את סבא שלי (מצד אמא) ודוד שלי (בעלה של אחותה של אמא) שלא יצא לי להכיר כי הם נהרגו במלחמות לפני שנולדתי. הם שירתו את המדינה עד שזה הרג אותם. אבל אני לא חושב שהם היחידים שצריך לזכור.

סבתא שלי (מצד אמא), יצאה מאירופה והגיעה לארץ עם משפחתה בתחושת שליחות. הם היו ממקימי הקיבוץ שבו גדלתי. אולי סבתא שלי לא עשתה משהו גרנדיוזי כמו לסחוב פצוע על הגב תחת אש אבל היא תרמה בדרכה שלה ונפטרה בשיבה טובה אחרי שנים ארוכות של להיות אמא, סבתא וחברת קיבוץ. ואם זה מעניין, סבתא הייתה היחידה שאני זוכר שבאה לבריכה והשגיחה עליי כשלא יכולתי ללכת לבד. והיא לא הייתה צעירה כשהיא עשתה את זה.

סבא שלי (מצד אבא) עשה המון בשביל המולדת שלו. הוא היה חלק מכוחות המחתרת נגד הבריטים לפני הקמת המדינה והוא היה ממקימי ומגיני הקיבוץ בו גדל אבא שלי. הוא תרם ובנה וארגן ותכנן ועשה כל כך הרבה דברים שפסקה אחת של טקסט לא תספיק להכיל את כולם. הוא אולי לא נפל בשירות המדינה אבל הוא עשה בשבילה הרבה וגם זה ראוי לציון.

סבתא שלי (מצד אבא) הייתה לא פחותה מסבא וגם עשתה הרבה דברים למען הקהילה. דברים שלצערי איני זוכר בלי עבודת השורשים לפני וחבל. אבל גם אותה ראוי לזכור.

בצבא גם איבדתי חבר בנסיבות שאני עדיין מחשיב כמחשידות ובטכניון איבדתי עוד אחד. הם היו צעירים ואחד מהם עוד לא הספיק לשרת ממש את מדינתו אבל גם אותם אני זוכר.

זה סוג של יום אבל מרוכז. כל האזכרות, כל הטקסים, כל התמונות וכל הזכרונות. הכל ביחד, במכה אחת, במקום אחד. רק בשבילי.

אני לא טוען שאני היחידי עם כזה לקט של רוחות מאחוריו. ואולי אני גם לא היחידי שמרגיש ככה ביום הזיכרון. אבל זה מה שאני מרגיש. ככה אני מרגיש את זה. אני חזק ועומד בזה לאורך כל השנה. גם כשאני מבקר בקבר של אסף, כל ינואר מחדש, אני נזכר ומניח אבן ומחבק חברים ומנחם את המשפחה. ביום הזיכרון אני מרשה לעצמי להשתחרר, לנקז ולנקות את כל מה שהצטבר.

וככה, בערב אחד באזור אפריל-מאי, גבר בן 28 בוכה.

לאחר מכן, הלכנו ל-Office Depot לקנות קצת מחקים כי לא ממש מצאנו בסיסים לחותמות. אני לא יודע למה מעין חשבה שזה מוזר אבל מבחינתי, לבוא לקופה עמוסים במחקים ושום דבר אחר זה נורמלי לחלוטין ואין בעיה עם זה.

לארוחת צהריים פינקנו את עצמנו. מעין בדלי פסטה איכותית ואני במנה פלאפל שרציתי כבר שבוע בערך. והפלאפליה שמעין כיוונה אותי אליה הייתה בהחלט איכותית ועובדת בצורת ‘האכל את עצמך’ שאני מאוד אוהב. היה טוב.

לאחר מכן חזרנו וניסינו קצת לסדר את הבית ולקדם עניינים חשובים. אני הלכתי לראות עם עמיחי את Cabin in the Woods ומעין נשארה בבית עם חומרי היצירה שלה. וכנראה טוב שכך.
דעתי על Cabin in the Woods: יש לי בעיה אחת, אין לי בעיה עם דברים שהציקו לאחרים. אי אפשר להגיד יותר מדי על הסרט בלי להרוס אותו. הוא מגניב, שנון ונהדר. חובה לכל חובב אימה, ג’וס ווידון וסרטים עם מודעות עצמית. ולמה טוב שמעין לא באה? זה לא סתם סרט אימה. זה כל סרט אימה. לכו.

חוץ מזה, אני מנסה עכשיו לסיים כמה תרגילים דחופים, שבינתיים לפחות מעניינים. אני משחק את Legend of Grimrock, נהדר לכל מי שהתגעגע למשחקי התפקידים הישנים והטובים כמו Eye of the Beholder ורוצים משחק שבו עיקר העניין הוא טקטיקה ומחשבה, לא חפצים ולהרביץ לדברים. אני מנסה לכתוב כמה דברים: ביקורת למשחקיה – מתקדם… מתקדם… ומאמר ללפריקון – עובד פחות טוב ממה שהייתי רוצה, אני לא כל כך טוב בניתוחים מעמיקים.

עוד מעט יום הזיכרון. אני איפה שהוא בין מצפה לו וחושש ממנו. אולי אפילו בניצב לסקאלה בכלל.

על מי אני מדבר? עליו.

זה ה-G700. לדעתי, העכבר הכי טוב בעולם כרגע. כן, יש עכברים שעושים דברים מסוימים טוב יותר: ה-Razer Mamba מדויק יותר וחזק יותר (אבל כמה הבדל כבר יש בין 5700 ל-6400 dpi?). ל-Naga יש יותר כפתורים אבל העיצוב שלו נוראי. בכל מקרה, אין עכבר שמשלב את היכולות של ה-G700 כל כך טוב. 13 כפתורים, אחיזה נהדרת (למען האמת, הוא מתאים ליד שלי כמעט מושלם), הוא עובד על סוללת AA רגילה (בלי סוללות עצמאיות כמו של ה-G7 הישן שלי או העכברים של Razer), המקלט המיניאטורי מאפשר לי להשאיר אותו מחובר לנייד, יש לו אפשרות לעבור מגלילת click-by-click ל-free-spinning, אפשרות הגדרת מאקרואים משתנים, הוא יכול לעבור מאלחוטי לחוטי ברגע אם רוצים מהירות וחוסר הפרעות, הוא נבדק עד 8 מיליון מיליון לחיצות ו-250 קילומטר (עם רגליים מתחלפות), יש לו משטח מגע גס לאחיזה. הוא פשוט מדהים. זה באמת העכבר הכי טוב שיש.

כן, אני תמיד אשמח למתנות ענקיות, בילוי מדהים ושכל משאלותיי יתגשמו. אבל אני גם יודע שזה לא ריאליסטי. אני רגיל להסתפק במועט. אבל המינימום שאני צריך בשביל באמת להיות שמח ביום ההולדת הוא לשמוע שלאנשים אכפת. ובאמת, זה אפילו לא צריך להיות אכפתיות עמוקה. מספיק שהיה להם אכפת מספיק כדי להוסיף לעצמם תזכורת בלוח שנה.

ומהבחינה הזאת, אני חושב שכבר, ויום ההולדת הזה עוד לא הסתיים, היה לי יום הולדת מוצלח.

אמא שלי, אמא של מעין, אדי, רומן, בת דודתי שירי, ניקו, שונית, ירון, אפילו שתיים מהתלמידות שלי בנחשון (טוב, אמרתי להם אתמול. P-:). לכל אלו היה אכפת מספיק בשביל לזכור איך שהוא, לא משנה איך, שיש לי יום הולדת. וכל פעם שקיבלתי איחול, חייכתי עוד קצת.

וכמובן, לא שכחתי, אישתי המדהימה שתחיה עצרה את כל מה שהיא עושה בשתי דקות לחצות בלילה והתחילה לשיר לי יום הולדת שמח.

תודה לכולם.

ומעיני, אני אוהב אותך. תודה רבה רבה.

Don’t miss it, give someone a high five!

And don’t forget to count, let’s keep score. >:-)

הגענו לשם אחר הצהריים. ראינו את קומת המכירות, ראינו את סרט ההסבר שבטוח כבר כולם הכירו ויצא לנו לנהוג במכונית. קיוויתי שאוכל לנהוג בה יותר מאשר 200 מטר קדימה ואז חזרה. אבל עדיין, החווייה מדהימה.

כשאני נהגתי ראשון, אמרו לי שהרכב דולק כי פספסתי את הצלצול שאמר את זה. כי זה פחות או יותר הסמן היחידי שיש. לא שומעים את המנוע. רק כשממש מחצתי את הדוושה אז שמעתי שריקה כמעט על קולית שהייתה המנוע החשמלי נותן לי כל מה שהוא יכול. וזה היה דיי הרבה.

אמרו לי שגם המהירות המקסימלית וגם מהירות התאוצה מוגבלת אלקטרונית לבטיחות, שיש תקנות שאסרו עליהם לעשות את זה מהר יותר. אני מאמין שאם לא היו מגבילים אותה, הפלואנס הזאת הייתה עושה פחות מ-13 שניות מאפס למאה.

היה כיף, היה מגניב. קיבלנו הרבה הסברים על המכונית, על הטכנולוגיה שלה, על המחשבה שהושקעה באיך שהיא פועלת והרבה דברים אחרים. השיחה הייתה הרבה יותר על מה הם הולכים להציע, על הפרישה, על להבין את איך הם הולכים לעבוד. היו שהתלוננו שהוא לא דיבר תכל’ס אבל גם בתור טכניוניסטים, כמה אפשר לדבר על הטכנולוגיה שהיא יחסית פשוטה ומובנת. ולמען האמת, הכל כבר היה קיים. מה ש-Better Place עושים זה לתת שירות שלא ניתן קודם והם עושים זאת על ידי שיתופי פעולה עם חברות קיימות ושימוש בטכנולוגיה קיימת.

הם התכוונו להתחיל למכור בינואר, פרישת התחנות והקמת התשתית עוד לא הושלמה אז ההשקה נדחתה ליוני. אנשים מסוימים כבר קיבלו את הרכבים שלהם אבל הפצה, שיווק ומכירות רציניות יתחילו עוד חודש-חודשיים. דעתי הסופית היא שלמרות שהמכונית הזאת לא מתאימה לצרכים שלנו, Better Place כן מכוונים אל החלק הארי של השוק ולכן המכוניות יכולות להתאים להרבה אנשים. ולמי שהיא כן מתאימה לו, אני לא חושב שיש סיבה ממש טובה לא לקנות אחת.

אבל אני אנסה להביא פה את הדברים המשונים שאני מוצא באינטרנט.

1. The Next Web is Introducing a Very Interesting Pay-Wall System
2. Google Introduces Google Maps 8-Bit Version, for the Nintendo Entertainment System
3. Air New Zealand Introduces Standing Room Fares, Intercity Coachline with a Triple-Decker Bus, Naked Bus with Intrabus Barbecues, and Black Cat Cruises with a Device that Allows People to Talk to Dolphins
4. Think Geek is Giving You a Modernized Hungry Hungry Hippos for the iPad.
5. The Chrome Team has Released Multitask Mode.
6. MetaCritic Goes Even More Meta and Reviews the Reviewers.
7. XKCD did…. Well, It’s a bit Tough to Explain…
8. Google is Also Intent on Putting Autonomous Cars in Nascar (Double Joke There).
9. Notch Unveils His Brand New Project: Mars Effect.
10. GameSpot has a Round Up of Several Game Related Pranks (I especially like the Kinect Assassin’s Creed).

אז יום הולדת שמח!

כשהיינו במלון קיבלנו כבר הודעה שמשהו לא בסדר והתקשרנו חזרה לארץ כדי לברר מה קורה. הבנו שמצבו של מוצארט קצת החמיר, הוא הקיא ומיכל, שרק דאגה ליצור החי שבאחריותה, לקחה אותו לרופא שאחרי כמה בדיקות אמר שהוא צריך להיכנס לניתוח. גם דותן אמר לנו דברים דומים אבל אנחנו החלטנו לחכות כי חשבנו שהכל כרגיל והוא יהיה בסדר.

כשחזרנו, באנו בעצמנו לוטרינר והוא אמר לנו אותו הדבר. אבל פחדנו מלשלוח אותו לניתוח וחשבנו על הסיכונים של זה כאשר חשבנו שמצבו דיי פשוט. אחרי יום ללא שיפור וכשהוא לא אוכל, הסכמנו. לקחנו אותו לרופא ושלחנו אותו לניתוח. הוא יצא מהניתוח קצת עפוף ועייף וממנו יצא גוש של בד שנראה כמו גרב שחשבנו שהוא קרע ממנה רק חתיכה קטנה אבל בעצם הצליח לאכול כמעט את כולה. אמרו לנו לקוות לטוב אבל שהסיכויים לו לא מדהימים.

לפני כמה ימים לקחנו אותו חזרה הביתה. הוא היה עייף ולא כל כך מגיב אבל למחרת כבר השתפר. הוא התחיל לאהוב אורז וחזר להיות מודאג. עכשיו הוא עדיין עם קולר ויקטוריאני כדי שלא יגע בחתך של הניתוח והוא עדיין חייב לאכול אוכל רך לעוד כמה ימים אבל הוא בהחלט משתפר ואני מאמין שהוא יהיה בסדר בסוף.

מחזיקים אצבעות.

חזרנו דרך הכיכר המרכזית, צדנו עוד כמה חוטי פרא וגליל של מרשמלו וחזרנו דרך חנות השוקולד בה קנינו כמה מתנות לחברים. ראינו פסל חי אחר שהיה פחות מרשים ויותר קריפי ובעיקר ניסינו להרוג קצת זמן עד שצריך ללכת. היינו בסטארבקס וחיכינו ואז הלכנו, סוף סוף, ל-Hard Rock Cafe. ה-Coyotes היה סגור בשעה כל כך מוקדמת.

בתוך ה-Hard Rock ראינו, כמובן, המון מזכרות מגניבות ביותר (כולל האופנוע של סטיבן טיילר) אותן צילמנו וגם אכלנו דברים שלא היינו צריכים. למען האמת, ההמבורגר המקומי היה נהדר: לחמניה, רצפה של עגבניה וחסה, קציצה אחת יפה, עוד חתיכת חזיר מרשימה לא פחות ועל זה עוד בצל מטוגן. אני בקושי הצלחתי לסיים, מעין נכנעה כמה ביסים לפני הסוף.

הלכנו לאיבוד קצת באיזור התחנה של המוזיאון אבל הצלחנו למצוא את דרכנו חזרה למלון. חיפשנו בדרך חזרה את הסוס ההפוך אבל לא מצאנו. חיכינו בלובי של המלון והחלפנו קצת חוויות עם הישראלים האחרים (שלפחות שני זוגות מביניהם הלכו לעשות המון קניות). עלינו על האוטובוס, עשינו מה שנראה לי כמו סיבוב כפול הלוך וחזור מסביב לעיר העתיקה והמלונות והצלחנו להגיע לשדה התעופה עם בערך שעה וחצי לטיסה. למזלנו, בשדה התעופה בפראג דברים עובדים מאוד מהר.

הצלחנו לעבור לטרקלין ההמתנה, דרך סריקת הביטחון המעצבנת בטיסות לישראל, נחנו קצת, אני ביצעתי מעשה גבורה קטן, ועלינו על המטוס חזרה לארץ. הטיסה הייתה קצת יותר גרועה חזור מאשר הלוך אבל שרדנו, אספנו קניות, מצאנו מזוודות ועלינו על הרכבת חזרה לצפון.

משם המשכנו למרכז העיר שוב. הלכנו לחנות השוקולדים שמצאנו עלון שלה יום קודם. המוזיאון היה מגניב וכלל היסטוריה ארוכה של שוקולד והדגמה של יצירת פרלינים. לאחר מכן קנינו שוקולד טוב במחיר נהדר. בחנות גם ראינו איך מכינים rock candy במקום וקנינו גושים ענקיים של סוכריה.

הסתובבנו שם, שכחתי שרציתי כן לבקר קצת ברובע היהודי, הצטלמנו עם פסל חי ואני עליתי למגדל אבק השריפה. היה נחמד, תצפית חביבה אבל בעיקר מלא ב-movie props.

משם עלינו על הרכבת לצד השני של הנהר למצוא את השוק האחרון. קצת התבלבלנו ברחוב (היינו צריכים ל’משהו משהו נאמסטי’ כשממש ליד היה את ‘משהו משהו’) אז מצאנו שורה של אוהדים מטורפים לפני שמצאנו את השוק שכבר היה בתהליכי סגירה. ויתרנו עליו בסוף כי לא היה לנו כוח לעשות את כל הדרך חזרה.

משם חזרנו למלון ויצאנו בחיפוש אחר מאכלים מקומיים נורמליים. לצערי, גם הפעם לא ממש מצאנו אותם. המסעדה שמצאנו הייתה בעלת אווירה טובה אבל שירות גרוע ואוכל בסדר במקרה הטוב.

הלכנו למצודה והסתובבנו. לא התחשק לנו לשלם על סיור מלא אז סתם הסתכלנו. ראינו החלפת משמר. לא מגניב כמו שחשבנו. וגם מצאנו כמה וכמה חנויות צעצועים.

בסוף המצודה נמצא ארמון ליבקוביץ עם כמה מהציורים המרשימים ביותר שאי פעם ראינו, סיפור מאוד מגניב ורומנטי, אוסף אוצרות ורובים מאוד מרשים ואת הפאקינג סימפוניה הפאקינג רביעית של בטהובן.

משם ביקרנו במוזיאון מעניין ומטריד ואכלנו במסעדה שתמיד רצינו לבקר.

חשבון ההליכה יצא כמעט 4 קילומטר שלשום ויותר מ-5 אתמול. היום בתכנון, שווקים, סוס הפוך ואולי ג’אז.

בתוכנית היום: המצודה, המגדל ופארקים.

נשאר רק להתארגן קצת ולסיים לארוז.

הזמינות שלנו תרד בצורה מעריכית החל מתשע בערב בערך למי שזה מעניין אותו.

כנראה שלא יהיו עדכונים במהלך סוף השבוע אבל אולי כמה דברים ותמונות ב-Google+.

00:27 עדכון: נזכרתי שיש לי טלפון חכם, תוכנת WordPress מותקנת ובשדה תעופה יש רשת חינם. אז אפשר לעדכן, לפחות קצת.
כרגע אנחנו מחכים לפתיחת הכירטוס. אני אעדכן אם וכאשר יהיה זמן.
09:09 עדכון: זה מה שהשעון של הטלפון שלי אומר אבל בפראג זה שעה פחות. אני מקווה שהוא יתעדכן לבד. הספקנו להסתובב קצת בדיוטי פרי, קנינו עוד בקבוק בייליס ובילינו שעה ומשהו בטרקלין VIP כי מעין יכולה. אבל מכל ההתרוצצות היה צריך גם לישון מתישהו. לכן אני לא ממש זוכר את החלק הראשון של הטיסה. העדכון הזה גם יתווסף באיחור כי אין אינטרנט במטוס שכר.
אבל הנה שני הלקחים הראשונים של הטיול: כדאי להביא Sleepphones להמתנה, לטיסה ובכלל. ובנתב”ג חם. גם אם מתלבשים לפראג צריך לזכור שבדרך עדיין יהיה חם.

המבחן היה עם חומר פתוח ובהתאם לכך, השאלות היו בעיקר שאלות של הסקת מסקנות. כן, היו כמה מקומות שאפשר היה להעתיק עם שינויים מהחומר אבל הרוב היה הבנה. בנוסף על כך, הזמן היה מוגבל מספיק ככה שלחפש תשובות היה לא ממש שווה את ההשקעה.

לפי דעתי, ככה צריך לעשות מבחן: כל החומר שצריך להיות זמין, זמין. לחץ זמן. שאלות של הבנת החומר.

לא כמו במרוכבות.

אמרו בטכניון שהעבירו כמה הצעות שמטרתן להפוך את כל נושא הציונים ליותר ידידותי לסטודנט, שיראו ממוצעים ויתנו תגובות מהירות יותר אבל זה פשוט מרשים.

תוך פחות משש שעות מאז שסיימתי את המבחן בבינה מלאכותית כבר יש לי את הציון שלו. ועל זה אפשר להגיד: “שאול ועומר, אין לי מושג איך עשיתם את זה אבל כל הכבוד.”

אני רק מקווה שזה לא היה מחופף.

לחץ מבחנים ודברים אחרים מונעים ממני. ותחילת מרץ אנחנו בחופשה.

להתראות אחרי.

הכביש הוא אחד המקומות בו המשטרה והחוק הכי מושקעת בתוך חיי היום יום של האזרחים. כשיכנסו לשוק המכוניות האוטונומיות, איך החוק יתמודד איתן? האם לשוטרים בכלל תהיה הזכות לעצור אותן? או שאולי תהיה להם האפשרות לעקוף את הנהג ולתת הוראות ישירות למכונית? איך ישתנה הביטוח של רכב אם יהיה לו טייס אוטומטי? איפה נופלת האחריות כאשר רכב כזה מעורב בתאונה? האם הנהג אחראי או החברה שמייצרת את המכונית? כמה צריך לצפות או לבקש מרכב כזה לציית לחוקי התנועה כשרוב הנהגים לא עושים זאת?

המחשבה הנאיבית היא כנראה להגיד כי אין סיבה לא להתיר להן לעלות על הכביש. האחריות צריכה להיות על הנהג כי הוא עדיין יבחר האם לסמוך על הנהג על האוטומטי או לא. וכיום גם יש מערכות שונות שעוזרות לנהג, בין אם הן נותנות לו עוד מידע או ממש מתקנות את הנהיגה שלו. יש היום מערכות שיעצרו את הרכב אם הוא מתקרב מדי לרכב שלפניו. ויש מערכות שיתקנו סטייה שלכם מהנתיב. אבל אלו רק משפצות את תהליך הנהיגה, הן לא משתלטות עליו לחלוטין.

מה שמחוקקים רואים הוא משהו ללא שליטת אדם שיכול לגרום להרבה נזק. משהו, שאם הוא מתקלקל, לא ברור כרגע את מי אפשר להאשים. ואם אי אפשר להאשים מישהו אם משהו משתבש, החוק לא יכול להתייחס לזה.

אבל, אפילו בהנחה שהכל טוב ויפה. נהגים אוטומטים הם עדיין מערכות מחשב. מערכות מחשב חשופות לתקלות ולפריצות. ומה אם פורץ ישתלט לך על הרכב? האם יהיה אפשר להוכיח שזה לא היית אתה שנהגת? וגם אם כן, כמה זה ישנה כאשר הרכב יהיה עטוף מסביב לעץ?

לפי דעתי, אי אפשר שלא לנסות. אפשר לטפל במחלוקות בין מכוניות אוטונומיות על ידי פרוטוקולי ניתוב קיימים. אפשר להגביל את הנהג האוטומטי לציות מוחלט לחוק. אפשר, לפחות בהתחלה, לתלות את האשמה בנהג ולדרוש שיפקח על הנהיגה ואותו נהג יוכל לתבוע את היצרנית אם המכונית שלו לא פועלת כמו שצריך. אפשר לתת למכוניות את מידות האבטחה המירביות ביותר שיש לנו כיום.

אפשר לרוץ בפעילות מוגבלת וזהירה לכמה שנים נסיוניות ולהמשיך משם.

- ההשראה לנושא.

- על מה אני מדבר.

- הסיפור שהתחיל את זה.

- ולאן צריך ללכת בסוף.

והיום גם יום הולדת לאח שלי. מזל טוב!

אבל לא בהצפנה עסקינינו. הבעיה עם פסק הדין הנ”ל, פסק הדין שכרגע עומד באוויר בגלל מאמציהם של האישה ועורך דינה לעצור את ההוראה ולהגיש ערעור, הוא שהוא ספק חופף, ספק מרסק את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית שאומר שאדם רשאי שלא להפליל את עצמו. התיקון, במקור, תופס לגבי עדות, דיבור, הצהרה או ידע הנתון בידי המואשם שיכול להביא להפללתו. לכן, הנאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה. אבל התיקון אינו תקף לגבי חפצים. נאשם חייב למסור לידי רשויות החוק מפתחות, כרטיסי כניסה וכן הלאה.

השאלה שעומדת בבסיס ההחלטה היא האם משפט הצפנה נכנס תחת הגנת החוק או לא? האם הוא שווה ערך למפתח או שווה ערך לידע?

בעבר, שופט פדרלי אחר אמר כי נאשם אינו מחויב לספק את משפט ההצפנה למידע שלו כי התיקון מגן עליו מכפייה להפללה עצמית. במקרה אחר, שוטר גבול טען כי נאשם לא רשאי לשמור על קבציו מוצפנים. הנאשם לבסוף הסכים ופתח את הקבצים. ופה, לדעתי, שורש הבעיה. מה אם הדבר הזה יעבור ופתאום כל שומר גבול יחשוב שהוא אלוהים וידרוש פתיחת כל מידע מוצפן? כי אני יודע כמה מהר הרשויות ממהרות לפעול גם אם אין מידע מוחשי. ואני יודע שאותן רשויות גם יכולות להבין דברים תמימים בצורה הכי לא נכונה שיש. לי יש, בין אוסף הרעיונות לסיפורים, השתלשלות עניינים שכתבתי מזמן על איך, תוך מספר מהלכים, המצב במזרח התיכון מתמוטט לכדי מלחמה גרעינית נמוכת עוצמה שהופכת את הסהר הפורה לסהר ההרעלת קרינה. זה רעיון בדיוני שאפילו לא נכתב כסיפור וסיכוי טוב שלעולם לא יכתב. אני שומר אותו כי אני לא זורק דברים. אבל מה אם יחרימו לי את הקבצים ויראו את זה?

זאת הבעיה עם מדיניות מסוג כזה. מדיניות מסוג כזה מביאה מהר מאוד למדינת משטרה ומדינת משטרה מביאה מהר מאוד למשטרת מחשבות ואז אי אפשר לחשוב על דברים רק כי הם מגניבים. אני יכול לראות איך דבר כזה קורה, אני חובב מדע בדיוני. וזה הדבר שהכי מדאיג אותי, למרות שאני בטוח שיש עוד עשרות דרכים בהן מדיניות כזאת יכולה לכשול. ולמען האמת, עם כל הכבוד לאנשי החוק ומעשיהם, אני מעדיף שמאה אשמים ילכו חופשי מאשר שזכאי אחד ילך לכלא.

עדכון: נכון לכרגע, קבעו כי היא לא חייבת. הדעה היא שכשלא יודעים מה תכולת הכוננים אז אין ‘סיבה מספקת’ ולכן אי אפשר לדרוש ממנה להפליל את עצמה. במקרה של שומר הגבול, מתברר כי הוא הספיק לראות את הקבצים לפני שהמחשב הוצפן שוב ולכן היה בסדר מבחינתו לדרוש לפתוח את ההצפנה.

היום חזרתי מהטכניון בגשם. הוא התחזק כשהגעתי לשער הראשי ולכן עצרתי בתקווה שהוא יפסק. הוא לא. במקרה היו לי עליי מדבקות של חופש וניסיתי להציע כמה מהן לשומרים לפני שאני ממשיך הלאה. השומרת חייכה עליי במבט של “איזה ילד תמים וחמוד” ולא לקחה אף אחד מהן. אז היא אמרה לי שהיא לא רוצה להרוס לי אבל היא מאמינה. אבל היא גם מאמינה בגיוס אחד לכולם.

איך קרה שכל כך הרבה אנשים היום לא משרתים בצבא? איך קרה שחוק כמו חוק טל עדיין תקף? איך קרה שהשר הדתי עצמו אמר שלא יכולה להתקיים עיר חרדית כי לא יהיו לה הכנסות והדבר הזה עובר לסדר היום? אני לא מבין, האנשים בכנסת מנותקים לחלוטין מהמציאות היום-יומית? אולי זה החסרון הגדול בכך שרובם רמטכ”לים לשעבר.

למיטב ידיעתי הנוכחית, יש לנו אחוז חרדים באוכלוסיה שמתקרב ל-25%. וכמות הילדים במערכת החינוך מתקרבת ל-50%. למען האמת, קשה לי להאמין לנתונים האלו גם כשמדובר במגזר עם ריבוי מטורף כמו המגזר החרדי אבל הטרנד עדיין קיים וקשה להתעלם ממנו. זוג חילונים ממוצע, במידה והוא רוצה משפחה גדולה, יגדל 4-5 ילדים. לעומת זאת, זוג חרדים ממוצע, במידה והם לא משתדלים, יגדלו 7-8. אי אפשר להתחרות עם זה. ואי אפשר גם לדבר על עירוב כאשר אותם ילדים מחונכים מגיל צעיר לשנוא את כל מה שלא בקבוצה הפרטית שלהם.

אני גם חושב שההפגנה בקיץ האחרון החלה לעלות על הבעיה הגדולה לקראת הסוף אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי. ההפגנה הייתה על שוויון בדיור, שוויון בתעסוקה, הורדת הנטל והתייחסות לאנשים כמו לבני אדם. אבל רק לקראת הסוף התחילו להצביע על אחת הבעיות היותר גדולות במדינתנו הקטנה: שיש קבוצה שמקבלת הנחות בדיור, הנחות בקיום, סבסוד מדיני, שרובה אינו תורם דבר למדינה או לכלכלה ואחוזה מהאוכלוסיה של קבוצה זאת, שמהווה, מחוסר מילה אחרת, נטל על המדינה, רק הולך וגדל.

ואני חושב שאפשר גם לראות את ההשפעה של הכוח הגדל הזה גם בממשלה; אם לפני מספר שנים משרד הדתות לא היה קיים, אם קיום מפלגות קטנות וחילוניות היה אפשרות ממשית, היום המפלגות שמהותן דתית קיצוניות יותר וגדולות יותר. הכוח האינטרסנטי הזה רק גדל. והיום הוא חזק מספיק בשביל להקים את משרד הדתות מחדש, בשביל באמת לנסות להעביר חוק המחייב את חברת החשמל להיות ‘כשרה’.

אישית, אני מפחד מהבחירות הבאות. כי הבעיה העיקרית עם החילונים היא שאנחנו לא מאורגנים. לכל אחד יש אינטרסים אחרים כי להיות חילוני זה לא משהו שמשקיעים בו הרבה. זה לא עניין כזה גדול. אז אני חילוני, אז מה? יותר מעניין אותי גבולות חזקים וכלכלה יציבה ואיכות הסביבה ושהמחיר של הקוטג’ לא יהיה גבוה מדי. ובזמן שאנחנו חושבים על זה, הקבוצות שלהיות דתי זה אינטרס גדול שלהם, מקדמות את המטרות הדתיות שלהן כמעט בלי שום הפרעה. ומה יהיה בבחירות הבאות? איזו מפלגה תהיה לנו? אור? התנועה הירוקה? אני בספק אם יהיה אפשר לסמוך בנושא על המפלגות הגדולות. ומי יצביע להן? מי יבין שזה חשוב? ואם תהיה יותר ממפלגה אחת, כמה גרוע יהיה פיצול הקולות? האם מספיק בשביל ששתיהן לא יעברו את אחוז החסימה.

מה שמפחיד אותי הכי הרבה זה שיגיע יום הבחירות ואפילו lesser evil כבר לא יהיה.

מערכת התגים וההישגים מוכרת לכל משחקן כיום. אין כמעט משחק היום שלא מגיע עם מערכת של הישגים שניתן לזקוף לזכותכם. חלקם באנאלים וכוללים לאסוף עשרה דברים מסוימים או להרוג עשרים דברים אחרים. חלקם מעניינים יותר ושולחים אתכם לגלות דברים מעניינים בעולם או בסיפור שלא הייתם מגלים או מנסים לגלות אחרת (דוגמה טובה: Portal 2, Arkham Asylum). כתוצאה או במקביל לכך, מערכת התגים וההישגים הפכה להיות אחד מהמכניקות הפופלאריות יותר במשחוק (gamifacation), הפיכת פעולות יום-יומיות למשחק.
והשאלה היא, האם זה טוב כשזה מגיע ללימודים אקדמאיים?

לפי דעתי, שוב, זה תלוי באיך עושים את זה.

הטענה נגד היא שיש מקומות, כמו ‘אקדמיית קאן‘, מין אוניברסיטה שמתבססת על הסברים קצרים על נושאים פופלאריים, שמחלקת תגים על הקשבה, תגים שאין להם ממש משמעות אקדמית. כמו כן, עומס של תגים שונים ומשונים בקורות החיים יכול בעיקר לבלבל ולא לשמש כמדד טוב. אבל יש תגים לא אקדמיים שכן יכולים להיות שווים משהו, כמו פעילות פורום בנושא ומענה על שאלות, משהו שמראה על ידע ועל יכולת הוראה מסוימת. ולעומת זאת, כשמוסדות ידועים כמו MIT עולי לאינטרנט עם אותו רעיון, אפשר לצפות שהתגים שהם יחלקו יהיו משמעותיים יותר וגם שווים יותר.

הטענה בעד היא שמקומות עבודה אולי יעדיפו דירוג המבוסס על תגים מאשר על תארים. כי גם כשלתואר יש מערכת קורסים מוגדרת וקשיחה, היא עדיין יכולה להשתנות מסמסטר לסמסטר ובוגר הנדסת תוכנה של היום אולי למד דברים שונים לחלוטין מאשר בוגר הנדסת תוכנה של לפני שנתיים. ואיך מעסיק יכול לדעת מה עומד מאחורי ‘תואר בוגר מדעי המחשב כללי’ (התואר שלי, דרך אגב). וגם, תגים אפשר להציג תוך כדי הלמידה ולא לחכות לטקס הסיום בעוד מספר שנים.

מה שאנשים מפחדים ממנו הוא התיישנות המוסד האקדמי באשר הוא. כי אם אפשר ללמוד באינטרנט ולקבל תגים מגניבים שאומרים שאתה מומחה לבניית אתרים ב-HTML5 ויודע לפתח אפליקציות ניידות, למה לך להיכנס לקמפוס? או שאולי הלמידה והמחקר יעלמו בתוך המירוץ הלא נגמר להשיג עוד תגים ועוד הישגים וההישגים עצמם יהפכו להיות ריקים מתוכן?

לפי דעתי, אין ממש הבדל בין השיטות. מה הוא תואר אם לא שם כולל לאוסף של מיומנויות ובלוקים של ידע שצברתי במהלך מספר שנים? ומה הוא גליון ציונים אם לא רשימת ההישגים שלי בתחומים שונים שאותם למדתי? אני לא חושב שלאוניברסיטאות יש הרבה ממה לפחד. אולי הקמפוס כן יהפוך להיות מיושן והמוסד האקדמי ישים עוד כמה רגליים בעולם הוירטואלי אבל זה יכול להיות רק לטובה. העיקרון עצמו, לימוד לתואר, לא יפגע בהרבה. זה יקרא בשמות שונים אבל השלמת קורס באלגברה עדיין תהיה השלמת קורס באלגברה גם אם קוראים לזה ‘מאסטר’ או ‘ציון 92′.
אני כן חושב שיש מקום לציין פעילויות שאינן לפי הסכימה המוגדרת, פעילויות כמו עזרה בשיעורים, ייעוץ או פעילויות חברתיות והתנדבויות אחרות.

מה שאני כן מסכם זה תמונות של Astronomy Picture of the Day. האתר הישן הזה שלא שינה את מראהו כמעט בכלל מאז צאתו ב-16 ליוני 1995 (כן, אני זוכר את התאריך המדויק, אני עוקב מההתחלה), מראה לי תמונה מגניבה של היקום שלנו כל יום ויום. אז קל לעקוב אחרי זה. כל יום אני מוסיף תמונה או שתיים למאגר ובסוף השנה אני בוחר את הטובות ביותר להצטרף למעגל הרקעים המשתנה שלי.

אז לסיכום, 2011 הכילה כ-383 תמונות שונות (אני אומר הפעם ‘כ…’ כי לא שמרתי לפחות כפולה אחת, היא לא הוסיפה הרבה), זאת אומרת, 18 תמונות כפולות. ומתוכן 28 סרטונים.
86 תמונות היו מספיק יפות ומספיק איכותיות בשביל לשמש כרקעים, מה שמביא את מספר הרקעים האסטרונומיים שלי למספר המעט אסטרונומי של 777. זה לא רע, אני חושב. שלוש תמונות כבר הופיעו קודם. אחת מהן באיכות יותר גבוהה. ארבע שונות עם שם קיים. השנה היו קצת תהפוכות בתעשיית החלל והפיזיקה. חדשות מ-CERN, הטיסה האחרונה של המעבורות, תחרויות בצד הפרטי של העסק. אני שמח מכך שיש לי עכשיו כמה תמונות חדשות ומגניבות של אטלנטיס.

ושוב, הקישור הזה זמין כרגע. אבל בגלל שהוא תופס לי מקום על הכונן איפה שאין הרבה הוא לא ישאר לנצח. אם אתם מגיעים מהעתיד הרחוק אני מצטער. אם יש לכם מכונת זמן, בבקשה תגיעו לבקר. אני לא אחרוז, אני מבטיח.

כל העסק אמור להתחיל בסביבות 8 בבוקר בחוף המזרחי, זאת אומרת 15:00 אצלנו.

כרגע, כפי שכבר ראיתם אם לחצתם על הקישורים, וויקיפדיה האנגלית כבר כיבתה את עצמה. מי שבעל שואש כנראה שגם יוכל לראות את זה בקרוב. שמתי לב שגם Bash.org, מאגר הציטוטים מ-IRC, גם לא ישיג. גוגל, למזלנו, לא מכבים את המנוע אבל נותנים את קולם. גם מוזילה אמורים לכבות אבל עדיין לא נכון לכתיבת שורות אלו. WordPress.org גם אמורים להיכבות אבל בינתיים יש להם את זה. The Cheezburger Network גם אמורה להיחשך. Boingboing.net כבר חשוכים.

אני יודע שבתור ישראלים אין לנו ממש כוח בבית הנבחרים של ארצות הברית. אבל חשוב להיות מודעים למה שקורה.

המחשבה הראשונה שלי הייתה ‘כוח על’. כל דבר על-אנושי שגם שימושי ביום-יום: מהירות על, טלפורטציה, הקפאת זמן, דברים כאלו.

ואז הוא אמר שמישהו הציע ‘אלמוות’. אז אני חושב, אלמוות זאת בחירה טובה. כן. לא בהכרח בלתי פגיעות אבל אורך חיים בלתי מוגבל וחסינות ממוות טבעי, זה נותן את ההזדמנות לנסות כל סוג חיים שרוצים, את הזמן להתנסות בהכל. ואז הגיעה ההערה: ‘אבל צריך לראות את כל מי שאוהבים מת’. ואני חושב, אבל אם אני מקבל אלמוות זה חייב לכלול את מעין. אם לא, זה לא שווה.

אז אני משנה את התשובה שלי ל’כל דבר שיהפוך אותי ליחודי בין אנשים, שיעשה אותי יחיד במינו’. והמחשבה הבאה שלי הייתה על מה שמעין תגיד אם אני אספר לה על זה, וזה בדיוק מה שהיא אמרה כשסיפרתי לה על זה: ‘כבר יש לך. אתה כבר מיוחד’. ובמידה מסוימת זה נכון. כל אחד מאיתנו מיוחד בדרכו שלו, מביא את המוזרות שלו כדי להוסיף לכלל המוזרויות של כולם. ובמיוחד מבחינת האנשים שאוהבים אותי, אני מיוחד. ולמען האמת, רק מזה אכפת לי. כי המטרה שלי בחיים זה שאחרי שאני אלך מפה, האנשים שהכירו אותי יוכלו להגיד ששיניתי משהו, שהוספתי משהו, שבאמת השארתי חותם ועשיתי את העולם טוב יותר ושיהיו כמה שיותר אנשים שיגידו את זה.

אבל אני גם לא אתנגד לאיזה שהוא כוח על.

בזמן פרסום שורות אלו, אנחנו כבר נהיה בדרך למרכז לאזכרה השלישית לאסף. אין לי כבר מה להגיד. אני חושב שהכל נאמר.

הרגשתי את זה קצת פחות השנה. יום השנה האמיתי עבר לפני שבועיים ולא שמעתי שום דבר על מתי האזכרה. לא הייתה לי גם דרך קלה לברר. חשבתי לעצמי, אולי הפעם אני לא אלך. אולי הגיע הזמן להיפרד סופית. אבל אז הגיעה ההודעה, יש אזכרה, היום, ב-13:00. ואז ידעתי שאני חייב ללכת.

אבא שלי מדבר לפעמים על חברים שהוא הכיר, והוא הכי הרבה לא רק בגלל מרום שנותיו, ועל כמה מהם הוא השאיר מאחור. מזקנה, ממחלה, על שדה הקרב, מאחורי גבולות. הוא לא הולך לאזכרות. לא לכולם, אני מניח. אבל אני מסוגל להבין את גודל המעמסה. אי אפשר ללכת לבקר את כולם.
למעין גם יש אחת והיא גם נוהגת להגיע בקביעות. בפעם שעברה היא חשבה לוותר. אני התעקשתי שזה חשוב. לא רק לחלוק כבוד ולחזק אלא גם לזכור את הזמנים הטובים. לפגוש את החברים המשותפים ולהיזכר באנשים שטוב שהיו בחיים.
לי יש רק שניים. לאחד מהם אני לא הולך, לא בקביעות, רק מבקר מדי פעם אם אני באזור. כי, למרות היותו בן אדם נהדר, לא היינו בקשר כל כך, בעיקר לקראת הסוף. זה כאב אבל זה עבר. את אסף הכרתי יותר. יותר זמן, יותר לעומק. היינו חברים קרובים, בילינו ביחד לפחות כל שבוע. עשינו עבודות ביחד. אני חייב ללכת. אין אפשרות אחרת.

ביום שני הייתה מסיבת מטאל. יצא לי שם לדבר עם עוד אחד מהחברים. הוא היה גם שם חבר של כמעט כולם. ותהיתי אם צריך להזכיר לכמה אנשים. בסוף ויתרתי. אבל עדיין, שם, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. זה היה אחד המקומות בהם הוא הרגיש בבית. ועכשיו, במחשבה לאחור, אני לא יכול שלא לשים לב שכמה חברים שלו, שגם נהגו להגיע, לא הגיעו. יכול להיות שזה בגלל שהתואר שלהם נגמר והם עברו לדברים אחרים. אבל יש אנשים שמגיעים מהמרכז בשביל המסיבה הזאת, אני לא בטוח כמה זה שווה בתור תירוץ.

ובזמן שתסיימו לקרוא את זה, אני כבר אהיה שם, מקווה שהמשפחה שאפגוש שם לא תהיה במצב יותר גרוע מאשר שנה שעברה.
ובזמן כתיבת שורות אלו, אני חושב על להביא אלכוהול.

יש לי סיסמה פשוטה של שתי מילים, אם כי נידחות ואף פעם לא בשילוב, לאתרים שפחות אכפת לי מהם, כאלו שאם מחזיקים מידע פרטי אז הוא מועט ולא קריטי.
יש לי סיסמה מורכבת יותר עם מילה ממש נידחת, מוטה ועם מספר אקראי בה אני משתמש באתרים שאני קצת דואג למה שאני מאחסן שם אבל לא יותר מדי.
יש לי סיסמה עם מילה שהמצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים היותר חשובים.
ויש לי סיסמה עם שתי מילים, אחת נידחת ואחת אני המצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים הקריטיים (לצערי לא לבנקים או מרפאה כי אלו מגבילים אותי מאוד באורך).
ואז יש את הסיסמה איתה אני מגן על שאר הסיסמאות.

סך הכל, עם עוד כל מיני תוספות פה ושם, אני משתמש ב-6-8 סיסמאות שונות במהלך היום יום. אבל חלק מהן איתי שנים ואני תוהה אם הגיע הזמן להחליף אותן. הבעיה העיקרית היא שאני רוצה סיסמאות ארוכות, עם רווחים (סוג של משפטי מפתח), ורוב האתרים לא נותנים לי את האפשרות. בנוסף על זה אני גם אצטרך לשנן 6-8 סיסמאות חדשות וזה קצת מטריד.

איך אתם מתנהלים עם סיסמאות?

אני דיי בטוח שכך נקרא האמצעי בגרסה השנייה של מרוצללים אבל לפחות בגרסה הרביעית הורידו את Electronic. אם כי בנוסף ל-I.C. עדיין קוראים לזה, פה ושם, ICE. התיאור של האמצעי במילון המונחים של מרוצללים גרסה 4, וגם מעט בהמשך, נראה כך:

אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (אנפ”א): כל סוכן המותקן על צומת ברשת בעל המטרה המוצהרת להגן על הצומת מפני משתמשים לא מורשים.
המונח אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (או אנפ”א, מבוטא כמו אנפה) מתייחס לסוג מיוחד של סוכן תוכנה שמשמש להגן על מערכת. [...] תוכנות אנפ”א בדרך כלל משתמשות בכמה מהתוכנות ההתקפיות יותר לשימוש נגד פורצים, כמו ‘התקפה’, ‘פטיש שחור’ או ‘האפלה’, כמו גם ב’ניתוח’, ‘שריון’, או ‘מעקב’. [...] צמתים מסוימים ישגרו תוכנת אנפ”א כאשר האזעקה מופעלת ויכוונו אותה להתמודד עם הפורצים. לאחר שיגורם, תוכנות אנפ”א פועלות בצורה עצמאית מהצומת ואחת מהשנייה כמו כל סוכן עצמאי. [...] תוכנות אנפ”א יוזמות יותר ישתמשו בתוכנות כגון ‘ניצול’ ו’הסוואה’ ועלולות לרדוף אחר הפורצים באופן פעיל אם הם עוזבים את הצומת ואפילו לעקוב אחריהם חזרה לצומת המקור ולהתקיף אותם שם. תוכנות אנפ”א לרוב מכילות את כל הסיסמאות הנחוצות להן לגשת לכל מערכת מקושרת. לפעמים בצומת נמצאת אנפ”א מסיירת, בודקת משתמשים באקראי.

כל זה רלוונטי כי בממשלת יפן עובדים עכשיו על גרסה מוקדמת של ה-ICE או אנפ”א. הם קוראים לזה, כנראה באשמת הכותב, וירוס חברותי שיזהה, יעקוב וינטרל מקורות של התקפות ממוחשבות. הם עובדים על זה מאז 2008. ומאז הוא בבדיקה בסביבת רשת סגורה.

התוכנית מאחורי האנפ”א היא תוכנה עצמאית שתזהה פריצה למחשב או לרשת עליו היא רצה, תנטרל את תוכנת התקיפה, תעקוב אחרי נתיב ההתקפה דרך כל מחשבי הדרך ותאסוף מידע על מקור הפריצה. למרות שהתוכנה בפיתוח ובדיקות כבר שלוש שנים, מצב החוקי עדיין מעורפל. עדיין לא נקבע בחוק שהתקפה ממוחשבת היא התקפה שחוקי להגן על עצמך נגדה. ויש כבר גורמים בתחום טוענים כי יפן צריכה לאפשר ייצור של נשקים ממוחשבים מסוג אלו ולהיות מוכנים כי הם לא היחידים שעובדים על פיתוח כזה.

התגובה משאר הקהילה לא איחרה לבוא. בצורה מובנת לחלוטין, המומחים ספקנים לגבי היעילות שטוענים היפנים. זה לא כל כך פשוט לחדור את מסך הנתבים, שרתי הביניים ורשתות הבוטים בהם משתמשים המתקיפים האינטרנטיים. אפילו להגיע למחשב שנמצא על רשת פנימית, מאחורי נתב המקצה לו כתובת לא אינטרנטית, זה לא דבר פשוט. והיפנים עוד טוענים שהנשק שלהם מסוגל גם לנקות את המחשבים בדרך מקוד עוין. וזה עוד בלי לדבר על המעמסה על המערכת עליה ירוץ הוירוס או מה יקרה אם הוא ייצא מכלל שליטה.

אבל בסוף, לא מדובר בבעיות שאי אפשר להתמודד איתן, עם מספיק השקעה, והיפנים אולי הצליחו לעלות על השיטה שעובדת. בכל מקרה, לא הרבה יותר ידוע מכיוון שהכל אפוף במסתורין צבאי. בתקווה, נדע יותר בהמשך. או שבתקווה… לא.

אני רק חושב על איך המצב הזה התקדם בעולם מרוצללים. ואני מאוד מקווה שמה שיצא מזה הוא הכוח ההגנתי הממוחשב המרהיב של אקו מיראז’ ולא וירוס הקריסה המטורף שחיסל את הרשת כמעט לחלוטין.

ניל סטיבנסון, עדיין אחד האנשים החכמים והמתקדמים ביותר שאני מכיר, הציג בספרו ‘תור היהלום’ את ה-Young Lady’s Illustrated Primer (סלחו לי אבל לא קראתי את זה בעברית). מדובר בספר נאנוטכנולוגי מתוחכם ביותר שהוא סוג של מחשב מקבילי מקושר בפני עצמו ומסוגל לתקשר עם המשתמש שלו, לשנות את עצמו בזמן אמת ולהציג סיפורים רלוונטיים על ידי שחקנים אנושיים. המטרה של הספר היא לחנך אנשים (בספר, ילדה אחת מסוימת) בצורה אישית ומתאימה לעולם בו הם נמצאים.
ואני חושב, אם נזרוק את הצורך באנשים אז אפשר לבנות היום, או לפחות להתחיל לבנות, גרסה בסיסית של הספר. הוא לא חייב להראות כמו ספר אמיתי, הוא יכול להיות דיגיטלי וכך גם יותר פשוט. והיום יש קוראים דיגיטליים כמו ה-Kindle, ה-Nook או אפילו כל טלפון חכם חדשני, שיכולים לתפקד כמדיום נהדר לספר מסוג זה.

למה? הנה סיפור מעניין שמדגים את הגישה הפשוטה ביותר: ריצ’ארד מיניטר, מי שכתב את הכתבה שגרמה לרשומה הזאת, מספר על ילד בן 12 ללא הורים שהגיע לביתו וכשמאחוריו 6-7 שנים של הוראה “מיוחדת”. בנו הבכור, כותב במקצועו, שביקר אותם באותו הזמן, הציע פתרון. כל יום הוא נתן לילד את העיתון שקרא באותו יום, אמר לו לקרוא אותו בעצמו בקול רם ולסמן בעיגול כל מילה שלא הצליח לבטא או לא הבין. לאחר מכן, הוא עבר איתו על המילים. בהתחלה, כל מילה רביעית או חמישית הייתה מסומנת אבל מהר מאוד, מספר המילים המסומנות פחת והוא עבר לקרוא דברים אחרים. כשהגיע הזמן בשבילו להתחיל את התיכון, מנהל החינוך המקומי שלח צוות לבדוק את היכולות שלו כדי לבנות בשבילו תוכנית מיוחדת. הם גילו שזה לא היה נחוץ כי בכל תחום בו בדקו אותו הוא תפקד ברמת הכיתה שלו אם לא גבוה יותר.
ולפעמים זה כל מה שצריך, לתת משימת קריאה, לדאוג להיות זמין לשאלות והארות ולבדוק את המשימה הסופית. בלמידה מסוג זה לומדים פחות את החומר ויותר את הלמידה. וכאשר יש את הלמידה, כאשר הכשרון הזה מושרש ומיומן, לא צריך כבר שום מסגרת חיצונית. אני, אישית, מאמין כרגע בלבנות את סדרת החינוך כעץ מיומנויות שמוביל למה שרוצים לעשות בסוף אבל אני אכניס את זה בסוף.
בנוסף על זה, מה שמלמדים בכיתה נשלט על ידי המורים, המנהלים ומערכת החינוך. אני פחות חושש מהטפה לדעות מסוימות, לפחות פה בארץ, אבל אני כן דואג לצרות הנושאים וצרות המחקר שנעשה ובמיוחד אני דואג לקיבוע של התהליך. כמו סיפור שמעין אוהבת לספר על מי שענה על שאלה בספרות שביקשה לדעתו על נושא מסוים וקיבל בחזרה הערה: “דעתך אינה נכונה.”

ועכשיו, עם קוראים ניידים שאפשר לשים בכיס של כל אחד וכן, המכשיר עצמו יכול להיות יקר, אבל הספרים עצמם זולים וקיימים וקלים להשגה ומכסים מרחב נושאים מאוד מאוד גדול. ואז, אפשר לדחוף את ספריית הבית ספר, או את הספרייה הענקית שהייתה בבתים ויקטוריאנים בתוך ילקוט בית הספר. או שאפשר גם לוותר על הילקוט. ואז, ילדים לא חייבים לשבת בשקט חסר מוח במשך שעות, הם יכולים לעבוד בקצב שלהם ואולי אפילו לחסוך קצת זמן בו הם יכולים להיות פשוט ילדים.

אבל הבעיה הגדולה עם זה, ועם הרעיון שלי של לבנות חינוך כרצף של קורסים קטנים שכל אחד מוביל לשני עד שלבסוף מגיעים למה שרוצים להיות, היא מוטיבציה. לך תוציא מילד בן שמונה את הרצון לשבת ולקרוא ואז לכתוב. התשובה שלי היא שבהתחלה זה ידרוש קצת יותר זמן. כמו שאי אפשר להשאיר תינוק לבד בבית או לסמוך על בן 10 שלא יהרוס את הריהוט כשיוצאים לבלות, גם עם תלמיד צעיר צריך יותר עזרה, יותר יד מכוונת, יותר הדרכה, יותר השקעה של זמן במעבר על החומר ואולי גם לפעמים להכריח אותו. כי אין כמעט מישהו שאוהב לקרוא על דברים שקראו לפני עשרות שנים ועל אנשים שמתים ממזמן. אבל לאחר מכן מבינים שהיסטוריה זה חשוב.

“אל תשימו משימות ליווי” – אף אחד לא אוהב אותן. אולי יש כאלו שכן נהנים מלרדוף אחרי דמות עם בינה מלאכותית שגורמת לה לרוץ היישר אל תוך אש האויב. בשבילם, שימו משימות כאלו כאפשרות אבל אף פעם בתור חובה במשחק.
“אל תשימו קירות בלתי נראים” – במיוחד לא במשחקים פתוחים. שימו גבעות בלתי עבירות אבל קירות בלתי נראים זה מעצבן. אם מצאתי דרך להגיע לשם, קיר בלתי נראה אומר לי רק שאתם עצלנים שם במחלקת בניית השלבים.
“תנו לי את האפשרות לטפס” – ולא רק במשחקי פארקור. החוטא העיקרי בזה, מבחינתי, הוא Deus Ex. וזאת אחת הסיבות למה אני עדיין שונא את המנוע של Unreal. אנשים מסוגלים לטפס, במיוחד גיבור משחק חסון ומשודרג. זה יכול לקחת קצת זמן אבל גדר היא לא מכשול. ובטח שלא מדרגה של מטר.
“תנו לי להשמיד דברים” – כשעשו את זה ב-Red Faction זה היה מגניב. Red Faction הוא מ-2001. למה אין את זה בכל משחק אקשן מאז? זאת שאלה שאין עליה תשובה מספקת של ממש.

אז עכשיו כולם מאשימים את הבנקים בשחיתות, בהרחבת התהום בין העניים לעשירים ובדפיקת המערכת באופן כללי. אני חושב שאני מסוגל להבין את ההרגשה.

אבל למה להסתבך עם הבנקים כשעכשיו יש אלטרנטיבות אחרות? עם עליית האינטרנט, העידן הדיגיטלי, רשת 2.0 ומיקור קהל יש גם אלטרנטיבה למוסדות הכלכליים העתיקים שמלווים אותנו מאז תקופת הטמפלרים והיא נקראת Peer to Peer Lending Service או בעברית, ‘שרות הלוואה מאחד לאחד’, סוג של ‘בנק האינטרנט’ או ‘בנק הקהל’.
הרעיון הוא שירות שמקשר בין לווה אחד לבין מלווה או מלווים ברבים. כמו שברשתות הורדת הקבצים, התוכנה מתקשרת לשרת מרכזי שאומר לה מי מחזיק את הקבצים שהיא רוצה ואז ניגשת לכל מי ברשימה שזמין ומבקשת ממנו חבילות, כך אמור לעבוד גם שירות זהה. אדם הצריך כסף ירשם לשירות ויופנה אל מלווים פוטנציאלים שיכולים לבחון את הפרופיל שלו ולהלוות לו את כל או רק חלק מהסכום שביקש. כל זה, כשללווים צריך להיות הרבה יותר קל לקבל הלוואות ולמלווים צריכות להיות ריביות יותר טובות.

שירותים כאלו קיימים כבר מאז שנת 2000. אז למה הם עדיין לא בכל מקום? ובכן, יש עם זה כמה בעיות. השירותים המוקדמים עוכבו והוכשלו על ידי הנטייה התמימה והאופטימית לחשוב שכל מה שצריך זה לספק את הטכנולוגיה ולא להקים עוד כמה מנגנוני סינון והגנה על השירות ועל המשתמשים בו. המקרה של הלווה שפשוט נעלם בלי להחזיר הלוואה היה נפוץ מדי. ניהול כושל זה גרם לחברות מתחילות בתחום לקרוס מהר.

אבל אז קרה המשבר הכלכלי והאמון בבנקים צנח. גם כשהוא הסתיים, אנשים לא ששו ללוות או להלוות דרך הבנקים. וזה המקום שבו נסיון לחדש את ה-P2PLS יכול להצליח. אל החרך הזה השתחלו חברות חדשות וחברות מחודשות שהציעו את הרעיון באריזה אטרקטיבית יותר. אבל עדיין, לרעיונות חדשים קשה להיכנס וכיום, החברה המוצלחת ביותר בתחום, שמחזיקה את האחוז הכי גבוה של נתח שוק בארצה לא עוברת את ה-2%.

ועדיין החברות האלו עדיין עוסקות באותן טקטיקות כמו הבנקים הישנים: כדי להעריך את האמינות של המלווים והלווים, הם משתמשות במידע ממקורות ‘מוסמכים’ כמו חברות ניקוד אשראי. והבעיה איתן היא שהן עובדות נורא לאט. עדכון הנתונים שלהם מתבצע, במקרה הטוב, פעם בחצי שנה. ולכן, הלקוחות שהם אמורים לשרת, אלו שנידחו מהבנקים הרגילים, לא מקבלים את השירות.
לעומת זאת, כיום אפשר להשתמש בטכנולוגיות כריית מידע בשביל למצוא העברות בנקאיות, הוצאות כספומט, חובות קיימים ורישומי אשראי או אפילו ללכת יותר רחוק ולבדוק כל כמה זמן הלווה יוצא לחו”ל, אוכל בחוץ או לא משלם את חוב האשראי שלו. ואפשר לקחת אפילו עוד צעד ולבדוק את המרחב החברתי של הלווה: עם מי הוא מסתובב, לאילו ארגונים הוא שייך או מה רמת הפרחחות שלו.

יש עוד מספר יתרונות ומספר בעיות וגם פתרונות לאותן בעיות, טובים יותר או טובים פחות. אחת הבעיות הגדולות, שכנראה תהיה המכשול הגדול ביותר של שירותי הלוואה ברשת, היא התקנות. יש מגוון מסובך מהן כשחברות קטנות מתחילות לגדול והופכות לבנקים של ממש. אחת מהמטופשות ביותר, לדעתי, היא שבארצות הברית, חברה צריכה לקבל רשות של בנק אחר כדי להיות בנק. ואני לא רואה איך זה יכול לקרות לעיתים קרובות.

אישית, אני חושב שזה רעיון גאוני. גם אם הוא רק נותן תחרות לבנקים הישנים ומכריח אותם לעבוד בצורה יותר מתאימה למאה ה-21. אבל אני לא שש להצטרף לשירות בעצמי. אני חושב שאני כרגע אעדיף לשבת בצד ולראות מה קורה עם כל תנועות המחאה. כי חוץ מסלידתי הרבה מכל דבר שמריח מכלכלה (או סלידתה ממני, אני לא בטוח), אני מאמין בלא לקפוץ על הסוס הראשון, כדאי לחכות לדורות הבאים. הרי, תראו מה קרה ל-Bitcoin.

Bank Says No? Ditch the bank, borrow from the crowd

טוב, אני כן יודע שאנחנו הולכים לבדוק כמה טוב אפשר לראות זיקוקים מהדירה שלנו. ההימור הוא שטוב מאוד. בתקווה צילומים או וידאו או שניהם.

כי היום אמורה להיות לנו ארוחה משפחתית נחמדה וזרחין לאחר מכן. יום הולדת שמח, קרן.

נראה מה יקרה אחר כך.

אדסגר דייקסטרה, אחד מעמודי התווך של האלגוריתמיקה כיום, אמר: “השאלה האם מחשבים יכולים לחשוב רלוונטית באותה מידה כמו השאלה האם צוללות יכולות לשחות.”

בעולם מדעי המחשב, בינה מלאכותית עוסקת במידה מסוימת במידול חשיבה אנושית אבל מטרתה ברובה אינה לשכפל את המוח בצורה דיגיטלית ובטח שאינה יצירת מין חי חדש ממתכת, סיליקון ותוכנה. המטרה היא יותר מידול דרכי חשיבה וקבלת החלטות לצורה אלגוריתמית כך שאלגוריתמים יוכלו לעבוד בצורה פחות brute-force שיטתית ויותר מונחה וחכמה. למשל, כמו באבטחה, אפשר, במקום לחפש כל צירוף אפשרי של אות, מספר וסימן ניקוד, לחפש קודם מילים מהמילון.

בספר “בינה מלאכותית – גישה מודרנית (מהדורה שלישית, 2010)” מאת סטוארט ראסל ופיטר נורויג מדברים על ארבע דרכים שונות לגשת לבינה מלאכותית, על ארבע מטרות עיקריות בחקר התחום.

1. חשיבה אנושית:
   • “המאמץ החדש והמרתק לגרום למחשבים לחשוב… מכונות עם שכל, במובן המלא והמילולי” – האוגלנד, 1985
   • “[אוטומציה של] פעולות המשויכות לחשיבה אנושית, פעולות כמו קבלת החלטות, פתרון בעיות, למידה…” – הלמן, 1978
2. חשיבה הגיונית:
   • “חקר יכולות מנטליות על ידי שימוש במודלים חישוביים” – צ’רנייק ומקדרמוט, 1985
   • “חקר החישובים המאפשרים לתפוס, לחשוב ולפעול” – ווינסטון, 1982
3. התנהגות אנושית:
   • “אמנות יצירת מכונות המבצעות פעולות הדורשות אינטליגנציה כאשר הן מבוצעות על ידי אנשים” – קורצוייל, 1990
   • “חקר הדרך לגרום למחשבים לבצע דברים אשר בהם, נכון לרגע זה, בני אדם טובים יותר” – ריץ’ ונייט – 1991
4. התנהגות הגיונית:
   • “אינטליגנציה חישובית היא חקר העיצוב של סוכנים חכמים” – פול, 1998
   • “ב”מ… מתעסקת בהתנהגות אינטליגנטית בעצמים מלאכותיים” – נילסון, 1998

או בקיצור, חוץ מההגדרה הראשונה, אף אחת מהן לא מזכירה בקצת את הרעיון של ליצור מכונה עם רצון ומניעים עצמאיים. ולפי מה שאני לומד וקורא כרגע, זה בהחלט הקצה הנידח יותר של התחום. בינה מלאכותית, באופן כמעט מוחלט, עוסקת בהגדרת מכונות שפותרות בעיות בצורה המונחית על ידי שיקולים ממוחשבים בצורה הנמצאת איפה שהוא באמצע בין בדיקת כל אפשרות ובין ביצוע הוראות מוכתבות מראש.

מה שאתם רוצים הוא ‘בינה סינטטית‘. את המונח הזה, אני לוקח מגרסה 4 של מרוצללים אבל הוא גם מגובה על ידי בן דודו ‘ביולוגיה סינטטית‘, מדע העוסק ביצירת יצורים ביולוגים חדשים שלא היו כמותם בעבר אבל הם דומים אם לא שווים ליצורים ביולוגים קיימים בהגדרתם. כמוהו, ‘בינה סינטטית’ היא בינה, sapience או sentience, שנוצרה בצורה מלאכותית, הגיעה לרמה שאנחנו מסוגלים לזהות כבעלת רצון ושלא הייתה קיימת קודם.

“בינות סינטטיות, או ‘בינות מלאכותיות’ כפי שהן ידועות בציבור, החלו לצוץ לחיים, מילולית, בתוך המקלעת בשנים שאחרי קריסת המקלעת הגלובלית השנייה. למרות שמן הפופולארי, אין בהן דבר מלאכותי. לעומת זאת, ‘בינות סינטטיות’ אלו מותאמות טבעית לסביבתן הוירטואלית והינן ישויות כשירות לחלוטין (אם כי הינן בעלות סדר שונה של אינטליגנציה).
הבינות הסינטטיות שהמטא-אנושות נתקלה בהן בשנים האחרונות נראות כמו התפתחו ספונטנית מתוכנות קיימות. לא ידוע הרבה על התהליך הנ”ל אבל מאמינים כי הוא כולל קוד שכבתי בעל יכולת שינוי עצמי המשתמש באלגוריתמים גנטיים. אם יש איזה שהוא גורם שאפשר להאשים בעלייתן של הבינות הסינטטיות אז הוא המטא-אנושות עצמה, ואנחנו הם אלו שיאלצו להשלים עם קיום “יוצא חלצינו” אם ברצוננו להתקיים בשלווה ביחד.
נהוג להכיר בשלושה סיווגים של בינה סינטטית: הפרוטו-תבונית, מטא-תבונית וזינו-תבונית. הפרוטו-תבונית היא כמו חיה ומתנהגת כמו אחת בתוך המקלעת. דרכי המחשבה של הזינו-תבונית זרות לחלוטין, כמעט לא מובנות על ידי מטא-אנשים ולרוב עדיין אובססיבית לתכנות המקורי שלה. המטא-תבונית, מצד שני, היא בינה צלולה כמו-אנושית. היא מודעת לסביבה שלה ומסוגלת ליצור טיעונים הגיוניים. יש לה אישיות אמיתית, צרכים אמיתיים ורצונות אמיתיים. המטא-תבונית שונה מאוד מהמטא-אנושי אבל עדיין מדובר בישות תבונית ומודעת לפי הקריטריונים של ‘מגילת הזכויות של התבוניים הלא-אנושיים’.”

אם מתעלמים מכל הפרטים הקטנים של העולם שלא ממש קשורים לדיון הנוכחי, זאת הגדרה יפה מאוד של בינות סינטטיות וחלוקתן לסוגים עיקריים. אז אני הולך להשתמש מעכשיו בהגדרות האלו: בינה מלאכותית היא סט של הגדרות והנחיות לאלגוריתם או תוכנת מחשב המצמצת את דרישות החישוב בצורה פסאודו-אינטליגנטית הדומה למחשבה ושיקולים אנושיים. בינה סינטטית היא ישות דיגיטלית/אלקטרונית המסוגלת לפעולה אוטונומית שלא הוגדרה מראש על ידי התכנות המקורי ומסוגלת להציג צרכים ורצונות עצמאיים ואולי אפילו אישיות פרטית.
זאת אומרת, בינה סינטטית היא אינטליגנציה כפי שאנחנו רגילים לזהות אינטליגנציה בעוד בינה מלאכותית היא רק הדמייה של אחת.

אני יודע שאם ההגדרות הפופלאריות באמת ישתנו זה ייקח עוד המון זמן אך עדיין הרגשתי את הצורך להעלות את הנושא על הכתב.

Artificial Intelligence: A Modern Approach (3rd Edition)

חזון זה לא חייב להיות רחוק כל כך. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. בעבר חשבו שהמחשבים הניידים, ומחשבי הרשת בעיקר, יחליפו את העט והנייר בכיתות וישאירו את המשרד הדיגיטלי באבק של הכיתה הדיגיטלית. אבל רעיון זה גם מקרטע ואת מקומו תופס הרעיון של מחשבי הלוח. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, מחשבי הלוח חודרים לכל מקום. פרויקט חדש בשם The Millstone Experience מנסה את כוחו עם מכשירי iPad ללימוד יסודי.
ועוד כשאפשר להתווכח על היעילות של מחשבי הלוח בשיפור איכות הלימוד, אי אפשר להתווכח עם המחיר והקלות. בעוד ספרי לימוד לסמסטר סטנדרטי באוניברסיטה יכולים לעלות בין 200 ל-300 שקל (במידה וקונים אותם, על השכרה אפשר, במקרים מסוימים, לשלם בין 50 ל-100) ולשקול כמו תינוק קטן, אותם ספרים, כאשר הם נקנים בפורמט דיגיטלי, יעלו כרגע לא יותר מ-100 שקל ויכולים לעלות הרבה פחות. ואת זה אני כבר רואה בכיתות היום. יש לפחות סטודנט אחד שאני מכיר שמגיע לכיתה רק עם מחשב הלוח שלו ומשתמש בו לכל הדבר.
ובנוסף על היכולת והקלות של השימוש, ניתן עם מחשבי הלוח גם לצלם דברים חשובים כמו משוואות או ציורי הדגמה ולשמור אותם כמו שהם כך שלא ילכו לאיבוד לעולם. ועל מחשבי הלוח ניתן להתקין תוכנות עזר לשימושם של אנשים בעלי מוגבלויות מסוימות.

אני משתמש במחשב נייד מהיום הראשון בטכניון וכך גם רבים אחרים אך יתכן שזה פחות מדי (או יותר מדי) בשביל הדור הבא של תלמידים ואולי ה-Xoom, iPad וחבריהם יתפסו את המקום החמים של הספר על שולחנות בתי הספר.

זה חזון צפוי אחד במקרה והיכולת להשבית בית חולים עם וירוס תהפוך לכלי זמין. אני, אישית, לא יכול שלא לחשוב על יישום בעולם ‘מרוצללים’ בו עלולים לשלוח קבוצת רצים למשימה שכוללת שיבוש שירותי חירום עם וירוסים בין אם הם עושים את זה על מנת להתחמק לאחר המעשה או לגרום למקסימום נזק ובין אם הם צריכים להילחם קבוצה יריבה המפעילה את הטכניקה כשמטרתם לשמור על שירות החירום פעיל.

בכל מקרה, זאת יכולה להיות אפשרות מפחידה ולהביא אותנו לזמנים מאוד מעניינים.

בראשון ושני שאחרי, 25-26, יש את קרמי.קון, כנס משחקי התפקידים של הצפון. אני מריץ משחק אימה hack&slash בסבב ינשופים אז אני גם מקווה שיהיו אנשים. בכל מקרה, קרמי.קון הוא אירוע חנוכה כיפי בפני עצמו עם אנשים ומשחקים ושירים וסופגניות. אני יודע שיש אנשים שקשה להם להגיע אבל הוא בכוונה בצפון. מקווה שיהיה הרבה קהל. המשחק צריך להיות כיפי.

ואני עדיין מחפש דרכים להגיע לכרמיאל וחזרה אם מישהו מתכוון להגיע.

זה גורם לי לחשוב קצת. כמובן שיש פה דברים טובים ודברים רעים. לא הכל שחור ולבן. המחשבות העיקריות מכל צד, ואני ארחיב עליהן עוד מעט, הן “סוף סוף מיקרוסופט לוקחים אבטחה ברצינות!” מול “זאת מלחמת הדפדנים שוב!”.

מצד אחד, איזה יופי. אם לחלונות יהיה אנטי וירוס מובנה אז לא יהיו כל כך הרבה מחשבים לא מוגנים בעולם. הרי אחוזי השליטה של חלונות בשוק עדיין עומדים על יותר מ-80%. רוב המחשבים בעולם מריצים חלונות. ואם חלונות תהיה יותר מוגנת אז יהיו פחות התקפות וירוסים, רשתות הבוטים יחלשו וכן הלאה. אבל על זה צריך להסתכל טיפה יותר מקרוב. מה שנעשה פה הוא שילוב של Windows Defender, התוכנה שרצה בכל מערכת מאז XP, עם Windows Security Essentials, מערכת ההגנה הנרחבת יותר שמיקרוסופט מציעה חינם, שידרוג והפעלה של שניהם, מובנית, straight out of the box, בכל מערכת חלונות 8 חדשה. לא מדובר בשינוי גדול מעבר למצב הקיים היום.
ואז אפשר לחשוב על שאר חברות האבטחה. זה בטח יפריע להן. הרי, כשמיקרוסופט מציעים את Internet Explorer ישר במערכת הפעלה בלי עבודה נוספת, מי ירצה להוריד דפדפן אחר. ואם מיקרוסופט תציע חבילת הגנה בתוך מערכת הפעלה, מי צריך תוכנה נוספת? וזה גם לא משנה אם הם יציעו את האפשרות לבחור כמו שרצו עם הדפדפנים (למרות שאני אישית עוד לא באמת ראיתי הצעה כזאת). מעט מאוד יטרחו. ואם מעט מאוד יטרחו, ורוב האנשים יריצו מיקרוסופט אנטיוירוס, כמה זמן ייקח עד שהחזית הזאת תיפרץ. כי כשיש קהל יעד גדול, המאמצים יופנו לכיוון שלו, לפריצות מסוימות של קיר האש של מיקרוסופט.
ואם כבר כן מציעים מסך בחירה, מי יקבע מה צריך להיות שם? יש עשרות חברות אבטחה כמו שיש עשרות דפדנים. למה רק חמישה? האם רק חמישה?
אבל למה חברות האבטחה דואגות? אולי כי מה שהן מציאות אינו שיפור של ממש על החבילה הבסיסית. כי הרי, אם תוכנות האנטיוירוס שקיימות כבר שנים באמת כל כך טובות, למה יש כל כך הרבה התקפות מוצלחות? או אולי זה כי לא כל אחד מתקין אנטיוירוס טוב? אבל מיקרוסופט תציע חבילת אבטחה משלה, אולי זה יעודד יותר תחרות, יותר חידוש ואולי גם קצת הוזלה במחיר? יש פה הרבה שאלות.

וכמובן שחברות האבטחה קפצו והתלוננו. שזה קצת מוזר. כשאני שמעתי על הידיעה הזאת חשבתי על החברות הטובות יותר, Kaspersky, ESET ואולי אפילו גם Avast ו-AVG. אבל התלונות הגיעו בעיקר ממשרדיהן של Symantec ו-McAfee, חברות שאני ‘פחות’ מעריך את ניסיונותיהן באזור חבילות האבטחה. בעיקר בגלל איך שהן מעצבות תוכנה, למען האמת.

אני חושב על זה בהקשר של מלחמת הדפדפנים. מלחמת הדפדפנים קרתה בגלל שכל הדפדפנים היו כמעט אותו הדבר. כל אחד הציע רק טיפה יתרון על השני. Explorer הוא מובנה וחביב ומיקרוסופט קובעים את הסטנדרט של עצמם, השואש טוב בניצול זיכרון ועם ספריית תוספים מכובדת, כרום מאובטח הרבה יותר ובדרך כלל זריז יותר אם כי הוא צורך יותר זיכרון בגלל זה ואופרה משקיעים בחבילת תוכנה נרחבת יותר והם בדרך כלל אלו שמחדשים יותר. לא כזה הבדל גדול מבחינת הצרכן הרגיל ולכן הוא יילך עם מה שנותנים לו (אני רואה אנשים שחרדים מהרעיון של לבחור בעצמם ולבדוק ולכוון איך שהם רוצים וזה עצוב).
אבל תוכנות אנטי וירוס יותר שונות, לא? הרי יש הבדלים ברורים באיכות המנוע. חלק מהאנטיוירוסים פשוט יותר טובים (Avira ו-F-Secure מובילים לפי המסמך הנ”ל). אז, זה לא צריך להפריע יותר מדי. רק תחרות בריאה, נכון?

המכתב מתאר את מצוקותיה של ילדה בת 14 בשם ט.ר. החולה בלוקימיה ובגלל מצבה ומצב משפחתה, הוריה כרגע לא עובדים אלא רק מטפלים בה ובאחיה ולכן אין להם הכנסות ובנוסף לכך גם הוצאות רפואיות אדירות. קראתי את המכתב ותהיתי, זה נשמע כמו רמאות. מי פונה ככה סתם לזרים אקראיים בבקשה לכסף, ועוד מצב כזה? מה עם ביטוח רפואי? ואולי זה באמת נכון ואני סתם קשה לב? ומה עם כל הטלפונים האלו? עמותה רשומה, ברצינות? מה זה ‘מתחברים ביחד לצדקה וחסד’, קרן 411?
לא באמת התכוונתי לתרום, גם לנו קשה ויש לנו חובות לכסות, אבל רציתי לפחות לברר את המצב, לראות אם עובדים עליי או לא. סקרנותי התעוררה.

אז הנה דוגמה למשהו שמעורר סקפטיות ואפשר גם לבדוק ואפילו במעט מאוד זמן. ואני סומך על זה כי עשיתי את זה בעצמי, בהתבסס על העדויות שהם אספו לטובתם אבל לא ישירות דרכם. שיחה ל-144 ועוד כמה שיחות בירור הביאו אותי לדבר עם פרופסור קפלינסקי המוזכר במכתב. רק הזכרתי את הילדה החולה בלוקימיה והוא התחיל לגלול את הסיפור. זה לא זיכרון מדויק כי לא הקלטתי את השיחה (משהו שחושבים עליו רק בדיעבד) אבל הנה דבריו, פחות או יותר: כן, הילדה קיימת. היא חולה בלוקימיה. את התרופות שהיא צריכה הם מקבלים מקופת החולים והן עולות בערך 5 שקל. כן, הרב יוסף שיינין, הרב הראשי של אשדוד, המצוטט באותו הקשר גם קיים. המכתבים שמצורפים אותנטיים ובאמת נכתבו. אבל הם נכתבו למטרה אחרת והודבקו אל תוך מכתב הסחיטה הזה. המשפחה לא באמת קשת יום. טוב, אולי הם באמת קשי יום אבל לא ברמה שמצריכה תרומה של 200,000 שקל. הם פנו לעמותה מטעמם וארגנו את מסע המרמה הזה. לסיכום, זאת מרמה אחת גדולה ותפיץ את זה בבקשה.

אז הנה, אני מפיץ את זה, ישירות מהסמכות המדעית בנושא. בתקווה, אוכל לחסוך להרבה אנשים הרבה כסף, לחסוך לעוד יותר אנשים את הטרחה ולחסוך לפרופסור קפלינסקי את ההטרדות.

כי בשורה התחתונה, זאת עוד רמאות שאנשים מנסים כשהם חושבים שהם יכולים לקבל קצת כסף. בבקשה, תפיצו את זה כדי שיותר אנשים יראו וידעו. בתקווה, המכתב הזה לא הגיע רחוק מדי והרשומה הזאת תשיג אותו. ואם יש לכם רעיונות איך אפשר להפוך אותה ליותר נראית, אני אשמח לשמוע.