- על מה אני מדבר.

- הסיפור שהתחיל את זה.

- ולאן צריך ללכת בסוף.

והיום גם יום הולדת לאח שלי. מזל טוב!

אבל לא בהצפנה עסקינינו. הבעיה עם פסק הדין הנ”ל, פסק הדין שכרגע עומד באוויר בגלל מאמציהם של האישה ועורך דינה לעצור את ההוראה ולהגיש ערעור, הוא שהוא ספק חופף, ספק מרסק את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית שאומר שאדם רשאי שלא להפליל את עצמו. התיקון, במקור, תופס לגבי עדות, דיבור, הצהרה או ידע הנתון בידי המואשם שיכול להביא להפללתו. לכן, הנאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה. אבל התיקון אינו תקף לגבי חפצים. נאשם חייב למסור לידי רשויות החוק מפתחות, כרטיסי כניסה וכן הלאה.

השאלה שעומדת בבסיס ההחלטה היא האם משפט הצפנה נכנס תחת הגנת החוק או לא? האם הוא שווה ערך למפתח או שווה ערך לידע?

בעבר, שופט פדרלי אחר אמר כי נאשם אינו מחויב לספק את משפט ההצפנה למידע שלו כי התיקון מגן עליו מכפייה להפללה עצמית. במקרה אחר, שוטר גבול טען כי נאשם לא רשאי לשמור על קבציו מוצפנים. הנאשם לבסוף הסכים ופתח את הקבצים. ופה, לדעתי, שורש הבעיה. מה אם הדבר הזה יעבור ופתאום כל שומר גבול יחשוב שהוא אלוהים וידרוש פתיחת כל מידע מוצפן? כי אני יודע כמה מהר הרשויות ממהרות לפעול גם אם אין מידע מוחשי. ואני יודע שאותן רשויות גם יכולות להבין דברים תמימים בצורה הכי לא נכונה שיש. לי יש, בין אוסף הרעיונות לסיפורים, השתלשלות עניינים שכתבתי מזמן על איך, תוך מספר מהלכים, המצב במזרח התיכון מתמוטט לכדי מלחמה גרעינית נמוכת עוצמה שהופכת את הסהר הפורה לסהר ההרעלת קרינה. זה רעיון בדיוני שאפילו לא נכתב כסיפור וסיכוי טוב שלעולם לא יכתב. אני שומר אותו כי אני לא זורק דברים. אבל מה אם יחרימו לי את הקבצים ויראו את זה?

זאת הבעיה עם מדיניות מסוג כזה. מדיניות מסוג כזה מביאה מהר מאוד למדינת משטרה ומדינת משטרה מביאה מהר מאוד למשטרת מחשבות ואז אי אפשר לחשוב על דברים רק כי הם מגניבים. אני יכול לראות איך דבר כזה קורה, אני חובב מדע בדיוני. וזה הדבר שהכי מדאיג אותי, למרות שאני בטוח שיש עוד עשרות דרכים בהן מדיניות כזאת יכולה לכשול. ולמען האמת, עם כל הכבוד לאנשי החוק ומעשיהם, אני מעדיף שמאה אשמים ילכו חופשי מאשר שזכאי אחד ילך לכלא.

היום חזרתי מהטכניון בגשם. הוא התחזק כשהגעתי לשער הראשי ולכן עצרתי בתקווה שהוא יפסק. הוא לא. במקרה היו לי עליי מדבקות של חופש וניסיתי להציע כמה מהן לשומרים לפני שאני ממשיך הלאה. השומרת חייכה עליי במבט של “איזה ילד תמים וחמוד” ולא לקחה אף אחד מהן. אז היא אמרה לי שהיא לא רוצה להרוס לי אבל היא מאמינה. אבל היא גם מאמינה בגיוס אחד לכולם.

איך קרה שכל כך הרבה אנשים היום לא משרתים בצבא? איך קרה שחוק כמו חוק טל עדיין תקף? איך קרה שהשר הדתי עצמו אמר שלא יכולה להתקיים עיר חרדית כי לא יהיו לה הכנסות והדבר הזה עובר לסדר היום? אני לא מבין, האנשים בכנסת מנותקים לחלוטין מהמציאות היום-יומית? אולי זה החסרון הגדול בכך שרובם רמטכ”לים לשעבר.

למיטב ידיעתי הנוכחית, יש לנו אחוז חרדים באוכלוסיה שמתקרב ל-25%. וכמות הילדים במערכת החינוך מתקרבת ל-50%. למען האמת, קשה לי להאמין לנתונים האלו גם כשמדובר במגזר עם ריבוי מטורף כמו המגזר החרדי אבל הטרנד עדיין קיים וקשה להתעלם ממנו. זוג חילונים ממוצע, במידה והוא רוצה משפחה גדולה, יגדל 4-5 ילדים. לעומת זאת, זוג חרדים ממוצע, במידה והם לא משתדלים, יגדלו 7-8. אי אפשר להתחרות עם זה. ואי אפשר גם לדבר על עירוב כאשר אותם ילדים מחונכים מגיל צעיר לשנוא את כל מה שלא בקבוצה הפרטית שלהם.

אני גם חושב שההפגנה בקיץ האחרון החלה לעלות על הבעיה הגדולה לקראת הסוף אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי. ההפגנה הייתה על שוויון בדיור, שוויון בתעסוקה, הורדת הנטל והתייחסות לאנשים כמו לבני אדם. אבל רק לקראת הסוף התחילו להצביע על אחת הבעיות היותר גדולות במדינתנו הקטנה: שיש קבוצה שמקבלת הנחות בדיור, הנחות בקיום, סבסוד מדיני, שרובה אינו תורם דבר למדינה או לכלכלה ואחוזה מהאוכלוסיה של קבוצה זאת, שמהווה, מחוסר מילה אחרת, נטל על המדינה, רק הולך וגדל.

ואני חושב שאפשר גם לראות את ההשפעה של הכוח הגדל הזה גם בממשלה; אם לפני מספר שנים משרד הדתות לא היה קיים, אם קיום מפלגות קטנות וחילוניות היה אפשרות ממשית, היום המפלגות שמהותן דתית קיצוניות יותר וגדולות יותר. הכוח האינטרסנטי הזה רק גדל. והיום הוא חזק מספיק בשביל להקים את משרד הדתות מחדש, בשביל באמת לנסות להעביר חוק המחייב את חברת החשמל להיות ‘כשרה’.

אישית, אני מפחד מהבחירות הבאות. כי הבעיה העיקרית עם החילונים היא שאנחנו לא מאורגנים. לכל אחד יש אינטרסים אחרים כי להיות חילוני זה לא משהו שמשקיעים בו הרבה. זה לא עניין כזה גדול. אז אני חילוני, אז מה? יותר מעניין אותי גבולות חזקים וכלכלה יציבה ואיכות הסביבה ושהמחיר של הקוטג’ לא יהיה גבוה מדי. ובזמן שאנחנו חושבים על זה, הקבוצות שלהיות דתי זה אינטרס גדול שלהם, מקדמות את המטרות הדתיות שלהן כמעט בלי שום הפרעה. ומה יהיה בבחירות הבאות? איזו מפלגה תהיה לנו? אור? התנועה הירוקה? אני בספק אם יהיה אפשר לסמוך בנושא על המפלגות הגדולות. ומי יצביע להן? מי יבין שזה חשוב? ואם תהיה יותר ממפלגה אחת, כמה גרוע יהיה פיצול הקולות? האם מספיק בשביל ששתיהן לא יעברו את אחוז החסימה.

מה שמפחיד אותי הכי הרבה זה שיגיע יום הבחירות ואפילו lesser evil כבר לא יהיה.

מערכת התגים וההישגים מוכרת לכל משחקן כיום. אין כמעט משחק היום שלא מגיע עם מערכת של הישגים שניתן לזקוף לזכותכם. חלקם באנאלים וכוללים לאסוף עשרה דברים מסוימים או להרוג עשרים דברים אחרים. חלקם מעניינים יותר ושולחים אתכם לגלות דברים מעניינים בעולם או בסיפור שלא הייתם מגלים או מנסים לגלות אחרת (דוגמה טובה: Portal 2, Arkham Asylum). כתוצאה או במקביל לכך, מערכת התגים וההישגים הפכה להיות אחד מהמכניקות הפופלאריות יותר במשחוק (gamifacation), הפיכת פעולות יום-יומיות למשחק.
והשאלה היא, האם זה טוב כשזה מגיע ללימודים אקדמאיים?

לפי דעתי, שוב, זה תלוי באיך עושים את זה.

הטענה נגד היא שיש מקומות, כמו ‘אקדמיית קאן‘, מין אוניברסיטה שמתבססת על הסברים קצרים על נושאים פופלאריים, שמחלקת תגים על הקשבה, תגים שאין להם ממש משמעות אקדמית. כמו כן, עומס של תגים שונים ומשונים בקורות החיים יכול בעיקר לבלבל ולא לשמש כמדד טוב. אבל יש תגים לא אקדמיים שכן יכולים להיות שווים משהו, כמו פעילות פורום בנושא ומענה על שאלות, משהו שמראה על ידע ועל יכולת הוראה מסוימת. ולעומת זאת, כשמוסדות ידועים כמו MIT עולי לאינטרנט עם אותו רעיון, אפשר לצפות שהתגים שהם יחלקו יהיו משמעותיים יותר וגם שווים יותר.

הטענה בעד היא שמקומות עבודה אולי יעדיפו דירוג המבוסס על תגים מאשר על תארים. כי גם כשלתואר יש מערכת קורסים מוגדרת וקשיחה, היא עדיין יכולה להשתנות מסמסטר לסמסטר ובוגר הנדסת תוכנה של היום אולי למד דברים שונים לחלוטין מאשר בוגר הנדסת תוכנה של לפני שנתיים. ואיך מעסיק יכול לדעת מה עומד מאחורי ‘תואר בוגר מדעי המחשב כללי’ (התואר שלי, דרך אגב). וגם, תגים אפשר להציג תוך כדי הלמידה ולא לחכות לטקס הסיום בעוד מספר שנים.

מה שאנשים מפחדים ממנו הוא התיישנות המוסד האקדמי באשר הוא. כי אם אפשר ללמוד באינטרנט ולקבל תגים מגניבים שאומרים שאתה מומחה לבניית אתרים ב-HTML5 ויודע לפתח אפליקציות ניידות, למה לך להיכנס לקמפוס? או שאולי הלמידה והמחקר יעלמו בתוך המירוץ הלא נגמר להשיג עוד תגים ועוד הישגים וההישגים עצמם יהפכו להיות ריקים מתוכן?

לפי דעתי, אין ממש הבדל בין השיטות. מה הוא תואר אם לא שם כולל לאוסף של מיומנויות ובלוקים של ידע שצברתי במהלך מספר שנים? ומה הוא גליון ציונים אם לא רשימת ההישגים שלי בתחומים שונים שאותם למדתי? אני לא חושב שלאוניברסיטאות יש הרבה ממה לפחד. אולי הקמפוס כן יהפוך להיות מיושן והמוסד האקדמי ישים עוד כמה רגליים בעולם הוירטואלי אבל זה יכול להיות רק לטובה. העיקרון עצמו, לימוד לתואר, לא יפגע בהרבה. זה יקרא בשמות שונים אבל השלמת קורס באלגברה עדיין תהיה השלמת קורס באלגברה גם אם קוראים לזה ‘מאסטר’ או ‘ציון 92′.
אני כן חושב שיש מקום לציין פעילויות שאינן לפי הסכימה המוגדרת, פעילויות כמו עזרה בשיעורים, ייעוץ או פעילויות חברתיות והתנדבויות אחרות.

מה שאני כן מסכם זה תמונות של Astronomy Picture of the Day. האתר הישן הזה שלא שינה את מראהו כמעט בכלל מאז צאתו ב-16 ליוני 1995 (כן, אני זוכר את התאריך המדויק, אני עוקב מההתחלה), מראה לי תמונה מגניבה של היקום שלנו כל יום ויום. אז קל לעקוב אחרי זה. כל יום אני מוסיף תמונה או שתיים למאגר ובסוף השנה אני בוחר את הטובות ביותר להצטרף למעגל הרקעים המשתנה שלי.

אז לסיכום, 2011 הכילה כ-383 תמונות שונות (אני אומר הפעם ‘כ…’ כי לא שמרתי לפחות כפולה אחת, היא לא הוסיפה הרבה), זאת אומרת, 18 תמונות כפולות. ומתוכן 28 סרטונים.
86 תמונות היו מספיק יפות ומספיק איכותיות בשביל לשמש כרקעים, מה שמביא את מספר הרקעים האסטרונומיים שלי למספר המעט אסטרונומי של 777. זה לא רע, אני חושב. שלוש תמונות כבר הופיעו קודם. אחת מהן באיכות יותר גבוהה. ארבע שונות עם שם קיים. השנה היו קצת תהפוכות בתעשיית החלל והפיזיקה. חדשות מ-CERN, הטיסה האחרונה של המעבורות, תחרויות בצד הפרטי של העסק. אני שמח מכך שיש לי עכשיו כמה תמונות חדשות ומגניבות של אטלנטיס.

ושוב, הקישור הזה זמין כרגע. אבל בגלל שהוא תופס לי מקום על הכונן איפה שאין הרבה הוא לא ישאר לנצח. אם אתם מגיעים מהעתיד הרחוק אני מצטער. אם יש לכם מכונת זמן, בבקשה תגיעו לבקר. אני לא אחרוז, אני מבטיח.

כל העסק אמור להתחיל בסביבות 8 בבוקר בחוף המזרחי, זאת אומרת 15:00 אצלנו.

כרגע, כפי שכבר ראיתם אם לחצתם על הקישורים, וויקיפדיה האנגלית כבר כיבתה את עצמה. מי שבעל שואש כנראה שגם יוכל לראות את זה בקרוב. שמתי לב שגם Bash.org, מאגר הציטוטים מ-IRC, גם לא ישיג. גוגל, למזלנו, לא מכבים את המנוע אבל נותנים את קולם. גם מוזילה אמורים לכבות אבל עדיין לא נכון לכתיבת שורות אלו. WordPress.org גם אמורים להיכבות אבל בינתיים יש להם את זה. The Cheezburger Network גם אמורה להיחשך. Boingboing.net כבר חשוכים.

אני יודע שבתור ישראלים אין לנו ממש כוח בבית הנבחרים של ארצות הברית. אבל חשוב להיות מודעים למה שקורה.

המחשבה הראשונה שלי הייתה ‘כוח על’. כל דבר על-אנושי שגם שימושי ביום-יום: מהירות על, טלפורטציה, הקפאת זמן, דברים כאלו.

ואז הוא אמר שמישהו הציע ‘אלמוות’. אז אני חושב, אלמוות זאת בחירה טובה. כן. לא בהכרח בלתי פגיעות אבל אורך חיים בלתי מוגבל וחסינות ממוות טבעי, זה נותן את ההזדמנות לנסות כל סוג חיים שרוצים, את הזמן להתנסות בהכל. ואז הגיעה ההערה: ‘אבל צריך לראות את כל מי שאוהבים מת’. ואני חושב, אבל אם אני מקבל אלמוות זה חייב לכלול את מעין. אם לא, זה לא שווה.

אז אני משנה את התשובה שלי ל’כל דבר שיהפוך אותי ליחודי בין אנשים, שיעשה אותי יחיד במינו’. והמחשבה הבאה שלי הייתה על מה שמעין תגיד אם אני אספר לה על זה, וזה בדיוק מה שהיא אמרה כשסיפרתי לה על זה: ‘כבר יש לך. אתה כבר מיוחד’. ובמידה מסוימת זה נכון. כל אחד מאיתנו מיוחד בדרכו שלו, מביא את המוזרות שלו כדי להוסיף לכלל המוזרויות של כולם. ובמיוחד מבחינת האנשים שאוהבים אותי, אני מיוחד. ולמען האמת, רק מזה אכפת לי. כי המטרה שלי בחיים זה שאחרי שאני אלך מפה, האנשים שהכירו אותי יוכלו להגיד ששיניתי משהו, שהוספתי משהו, שבאמת השארתי חותם ועשיתי את העולם טוב יותר ושיהיו כמה שיותר אנשים שיגידו את זה.

אבל אני גם לא אתנגד לאיזה שהוא כוח על.

בזמן פרסום שורות אלו, אנחנו כבר נהיה בדרך למרכז לאזכרה השלישית לאסף. אין לי כבר מה להגיד. אני חושב שהכל נאמר.

הרגשתי את זה קצת פחות השנה. יום השנה האמיתי עבר לפני שבועיים ולא שמעתי שום דבר על מתי האזכרה. לא הייתה לי גם דרך קלה לברר. חשבתי לעצמי, אולי הפעם אני לא אלך. אולי הגיע הזמן להיפרד סופית. אבל אז הגיעה ההודעה, יש אזכרה, היום, ב-13:00. ואז ידעתי שאני חייב ללכת.

אבא שלי מדבר לפעמים על חברים שהוא הכיר, והוא הכי הרבה לא רק בגלל מרום שנותיו, ועל כמה מהם הוא השאיר מאחור. מזקנה, ממחלה, על שדה הקרב, מאחורי גבולות. הוא לא הולך לאזכרות. לא לכולם, אני מניח. אבל אני מסוגל להבין את גודל המעמסה. אי אפשר ללכת לבקר את כולם.
למעין גם יש אחת והיא גם נוהגת להגיע בקביעות. בפעם שעברה היא חשבה לוותר. אני התעקשתי שזה חשוב. לא רק לחלוק כבוד ולחזק אלא גם לזכור את הזמנים הטובים. לפגוש את החברים המשותפים ולהיזכר באנשים שטוב שהיו בחיים.
לי יש רק שניים. לאחד מהם אני לא הולך, לא בקביעות, רק מבקר מדי פעם אם אני באזור. כי, למרות היותו בן אדם נהדר, לא היינו בקשר כל כך, בעיקר לקראת הסוף. זה כאב אבל זה עבר. את אסף הכרתי יותר. יותר זמן, יותר לעומק. היינו חברים קרובים, בילינו ביחד לפחות כל שבוע. עשינו עבודות ביחד. אני חייב ללכת. אין אפשרות אחרת.

ביום שני הייתה מסיבת מטאל. יצא לי שם לדבר עם עוד אחד מהחברים. הוא היה גם שם חבר של כמעט כולם. ותהיתי אם צריך להזכיר לכמה אנשים. בסוף ויתרתי. אבל עדיין, שם, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. זה היה אחד המקומות בהם הוא הרגיש בבית. ועכשיו, במחשבה לאחור, אני לא יכול שלא לשים לב שכמה חברים שלו, שגם נהגו להגיע, לא הגיעו. יכול להיות שזה בגלל שהתואר שלהם נגמר והם עברו לדברים אחרים. אבל יש אנשים שמגיעים מהמרכז בשביל המסיבה הזאת, אני לא בטוח כמה זה שווה בתור תירוץ.

ובזמן שתסיימו לקרוא את זה, אני כבר אהיה שם, מקווה שהמשפחה שאפגוש שם לא תהיה במצב יותר גרוע מאשר שנה שעברה.
ובזמן כתיבת שורות אלו, אני חושב על להביא אלכוהול.

יש לי סיסמה פשוטה של שתי מילים, אם כי נידחות ואף פעם לא בשילוב, לאתרים שפחות אכפת לי מהם, כאלו שאם מחזיקים מידע פרטי אז הוא מועט ולא קריטי.
יש לי סיסמה מורכבת יותר עם מילה ממש נידחת, מוטה ועם מספר אקראי בה אני משתמש באתרים שאני קצת דואג למה שאני מאחסן שם אבל לא יותר מדי.
יש לי סיסמה עם מילה שהמצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים היותר חשובים.
ויש לי סיסמה עם שתי מילים, אחת נידחת ואחת אני המצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים הקריטיים (לצערי לא לבנקים או מרפאה כי אלו מגבילים אותי מאוד באורך).
ואז יש את הסיסמה איתה אני מגן על שאר הסיסמאות.

סך הכל, עם עוד כל מיני תוספות פה ושם, אני משתמש ב-6-8 סיסמאות שונות במהלך היום יום. אבל חלק מהן איתי שנים ואני תוהה אם הגיע הזמן להחליף אותן. הבעיה העיקרית היא שאני רוצה סיסמאות ארוכות, עם רווחים (סוג של משפטי מפתח), ורוב האתרים לא נותנים לי את האפשרות. בנוסף על זה אני גם אצטרך לשנן 6-8 סיסמאות חדשות וזה קצת מטריד.

איך אתם מתנהלים עם סיסמאות?

אני דיי בטוח שכך נקרא האמצעי בגרסה השנייה של מרוצללים אבל לפחות בגרסה הרביעית הורידו את Electronic. אם כי בנוסף ל-I.C. עדיין קוראים לזה, פה ושם, ICE. התיאור של האמצעי במילון המונחים של מרוצללים גרסה 4, וגם מעט בהמשך, נראה כך:

אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (אנפ”א): כל סוכן המותקן על צומת ברשת בעל המטרה המוצהרת להגן על הצומת מפני משתמשים לא מורשים.
המונח אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (או אנפ”א, מבוטא כמו אנפה) מתייחס לסוג מיוחד של סוכן תוכנה שמשמש להגן על מערכת. [...] תוכנות אנפ”א בדרך כלל משתמשות בכמה מהתוכנות ההתקפיות יותר לשימוש נגד פורצים, כמו ‘התקפה’, ‘פטיש שחור’ או ‘האפלה’, כמו גם ב’ניתוח’, ‘שריון’, או ‘מעקב’. [...] צמתים מסוימים ישגרו תוכנת אנפ”א כאשר האזעקה מופעלת ויכוונו אותה להתמודד עם הפורצים. לאחר שיגורם, תוכנות אנפ”א פועלות בצורה עצמאית מהצומת ואחת מהשנייה כמו כל סוכן עצמאי. [...] תוכנות אנפ”א יוזמות יותר ישתמשו בתוכנות כגון ‘ניצול’ ו’הסוואה’ ועלולות לרדוף אחר הפורצים באופן פעיל אם הם עוזבים את הצומת ואפילו לעקוב אחריהם חזרה לצומת המקור ולהתקיף אותם שם. תוכנות אנפ”א לרוב מכילות את כל הסיסמאות הנחוצות להן לגשת לכל מערכת מקושרת. לפעמים בצומת נמצאת אנפ”א מסיירת, בודקת משתמשים באקראי.

כל זה רלוונטי כי בממשלת יפן עובדים עכשיו על גרסה מוקדמת של ה-ICE או אנפ”א. הם קוראים לזה, כנראה באשמת הכותב, וירוס חברותי שיזהה, יעקוב וינטרל מקורות של התקפות ממוחשבות. הם עובדים על זה מאז 2008. ומאז הוא בבדיקה בסביבת רשת סגורה.

התוכנית מאחורי האנפ”א היא תוכנה עצמאית שתזהה פריצה למחשב או לרשת עליו היא רצה, תנטרל את תוכנת התקיפה, תעקוב אחרי נתיב ההתקפה דרך כל מחשבי הדרך ותאסוף מידע על מקור הפריצה. למרות שהתוכנה בפיתוח ובדיקות כבר שלוש שנים, מצב החוקי עדיין מעורפל. עדיין לא נקבע בחוק שהתקפה ממוחשבת היא התקפה שחוקי להגן על עצמך נגדה. ויש כבר גורמים בתחום טוענים כי יפן צריכה לאפשר ייצור של נשקים ממוחשבים מסוג אלו ולהיות מוכנים כי הם לא היחידים שעובדים על פיתוח כזה.

התגובה משאר הקהילה לא איחרה לבוא. בצורה מובנת לחלוטין, המומחים ספקנים לגבי היעילות שטוענים היפנים. זה לא כל כך פשוט לחדור את מסך הנתבים, שרתי הביניים ורשתות הבוטים בהם משתמשים המתקיפים האינטרנטיים. אפילו להגיע למחשב שנמצא על רשת פנימית, מאחורי נתב המקצה לו כתובת לא אינטרנטית, זה לא דבר פשוט. והיפנים עוד טוענים שהנשק שלהם מסוגל גם לנקות את המחשבים בדרך מקוד עוין. וזה עוד בלי לדבר על המעמסה על המערכת עליה ירוץ הוירוס או מה יקרה אם הוא ייצא מכלל שליטה.

אבל בסוף, לא מדובר בבעיות שאי אפשר להתמודד איתן, עם מספיק השקעה, והיפנים אולי הצליחו לעלות על השיטה שעובדת. בכל מקרה, לא הרבה יותר ידוע מכיוון שהכל אפוף במסתורין צבאי. בתקווה, נדע יותר בהמשך. או שבתקווה… לא.

אני רק חושב על איך המצב הזה התקדם בעולם מרוצללים. ואני מאוד מקווה שמה שיצא מזה הוא הכוח ההגנתי הממוחשב המרהיב של אקו מיראז’ ולא וירוס הקריסה המטורף שחיסל את הרשת כמעט לחלוטין.

ניל סטיבנסון, עדיין אחד האנשים החכמים והמתקדמים ביותר שאני מכיר, הציג בספרו ‘תור היהלום’ את ה-Young Lady’s Illustrated Primer (סלחו לי אבל לא קראתי את זה בעברית). מדובר בספר נאנוטכנולוגי מתוחכם ביותר שהוא סוג של מחשב מקבילי מקושר בפני עצמו ומסוגל לתקשר עם המשתמש שלו, לשנות את עצמו בזמן אמת ולהציג סיפורים רלוונטיים על ידי שחקנים אנושיים. המטרה של הספר היא לחנך אנשים (בספר, ילדה אחת מסוימת) בצורה אישית ומתאימה לעולם בו הם נמצאים.
ואני חושב, אם נזרוק את הצורך באנשים אז אפשר לבנות היום, או לפחות להתחיל לבנות, גרסה בסיסית של הספר. הוא לא חייב להראות כמו ספר אמיתי, הוא יכול להיות דיגיטלי וכך גם יותר פשוט. והיום יש קוראים דיגיטליים כמו ה-Kindle, ה-Nook או אפילו כל טלפון חכם חדשני, שיכולים לתפקד כמדיום נהדר לספר מסוג זה.

למה? הנה סיפור מעניין שמדגים את הגישה הפשוטה ביותר: ריצ’ארד מיניטר, מי שכתב את הכתבה שגרמה לרשומה הזאת, מספר על ילד בן 12 ללא הורים שהגיע לביתו וכשמאחוריו 6-7 שנים של הוראה “מיוחדת”. בנו הבכור, כותב במקצועו, שביקר אותם באותו הזמן, הציע פתרון. כל יום הוא נתן לילד את העיתון שקרא באותו יום, אמר לו לקרוא אותו בעצמו בקול רם ולסמן בעיגול כל מילה שלא הצליח לבטא או לא הבין. לאחר מכן, הוא עבר איתו על המילים. בהתחלה, כל מילה רביעית או חמישית הייתה מסומנת אבל מהר מאוד, מספר המילים המסומנות פחת והוא עבר לקרוא דברים אחרים. כשהגיע הזמן בשבילו להתחיל את התיכון, מנהל החינוך המקומי שלח צוות לבדוק את היכולות שלו כדי לבנות בשבילו תוכנית מיוחדת. הם גילו שזה לא היה נחוץ כי בכל תחום בו בדקו אותו הוא תפקד ברמת הכיתה שלו אם לא גבוה יותר.
ולפעמים זה כל מה שצריך, לתת משימת קריאה, לדאוג להיות זמין לשאלות והארות ולבדוק את המשימה הסופית. בלמידה מסוג זה לומדים פחות את החומר ויותר את הלמידה. וכאשר יש את הלמידה, כאשר הכשרון הזה מושרש ומיומן, לא צריך כבר שום מסגרת חיצונית. אני, אישית, מאמין כרגע בלבנות את סדרת החינוך כעץ מיומנויות שמוביל למה שרוצים לעשות בסוף אבל אני אכניס את זה בסוף.
בנוסף על זה, מה שמלמדים בכיתה נשלט על ידי המורים, המנהלים ומערכת החינוך. אני פחות חושש מהטפה לדעות מסוימות, לפחות פה בארץ, אבל אני כן דואג לצרות הנושאים וצרות המחקר שנעשה ובמיוחד אני דואג לקיבוע של התהליך. כמו סיפור שמעין אוהבת לספר על מי שענה על שאלה בספרות שביקשה לדעתו על נושא מסוים וקיבל בחזרה הערה: “דעתך אינה נכונה.”

ועכשיו, עם קוראים ניידים שאפשר לשים בכיס של כל אחד וכן, המכשיר עצמו יכול להיות יקר, אבל הספרים עצמם זולים וקיימים וקלים להשגה ומכסים מרחב נושאים מאוד מאוד גדול. ואז, אפשר לדחוף את ספריית הבית ספר, או את הספרייה הענקית שהייתה בבתים ויקטוריאנים בתוך ילקוט בית הספר. או שאפשר גם לוותר על הילקוט. ואז, ילדים לא חייבים לשבת בשקט חסר מוח במשך שעות, הם יכולים לעבוד בקצב שלהם ואולי אפילו לחסוך קצת זמן בו הם יכולים להיות פשוט ילדים.

אבל הבעיה הגדולה עם זה, ועם הרעיון שלי של לבנות חינוך כרצף של קורסים קטנים שכל אחד מוביל לשני עד שלבסוף מגיעים למה שרוצים להיות, היא מוטיבציה. לך תוציא מילד בן שמונה את הרצון לשבת ולקרוא ואז לכתוב. התשובה שלי היא שבהתחלה זה ידרוש קצת יותר זמן. כמו שאי אפשר להשאיר תינוק לבד בבית או לסמוך על בן 10 שלא יהרוס את הריהוט כשיוצאים לבלות, גם עם תלמיד צעיר צריך יותר עזרה, יותר יד מכוונת, יותר הדרכה, יותר השקעה של זמן במעבר על החומר ואולי גם לפעמים להכריח אותו. כי אין כמעט מישהו שאוהב לקרוא על דברים שקראו לפני עשרות שנים ועל אנשים שמתים ממזמן. אבל לאחר מכן מבינים שהיסטוריה זה חשוב.

“אל תשימו משימות ליווי” – אף אחד לא אוהב אותן. אולי יש כאלו שכן נהנים מלרדוף אחרי דמות עם בינה מלאכותית שגורמת לה לרוץ היישר אל תוך אש האויב. בשבילם, שימו משימות כאלו כאפשרות אבל אף פעם בתור חובה במשחק.
“אל תשימו קירות בלתי נראים” – במיוחד לא במשחקים פתוחים. שימו גבעות בלתי עבירות אבל קירות בלתי נראים זה מעצבן. אם מצאתי דרך להגיע לשם, קיר בלתי נראה אומר לי רק שאתם עצלנים שם במחלקת בניית השלבים.
“תנו לי את האפשרות לטפס” – ולא רק במשחקי פארקור. החוטא העיקרי בזה, מבחינתי, הוא Deus Ex. וזאת אחת הסיבות למה אני עדיין שונא את המנוע של Unreal. אנשים מסוגלים לטפס, במיוחד גיבור משחק חסון ומשודרג. זה יכול לקחת קצת זמן אבל גדר היא לא מכשול. ובטח שלא מדרגה של מטר.
“תנו לי להשמיד דברים” – כשעשו את זה ב-Red Faction זה היה מגניב. Red Faction הוא מ-2001. למה אין את זה בכל משחק אקשן מאז? זאת שאלה שאין עליה תשובה מספקת של ממש.

אז עכשיו כולם מאשימים את הבנקים בשחיתות, בהרחבת התהום בין העניים לעשירים ובדפיקת המערכת באופן כללי. אני חושב שאני מסוגל להבין את ההרגשה.

אבל למה להסתבך עם הבנקים כשעכשיו יש אלטרנטיבות אחרות? עם עליית האינטרנט, העידן הדיגיטלי, רשת 2.0 ומיקור קהל יש גם אלטרנטיבה למוסדות הכלכליים העתיקים שמלווים אותנו מאז תקופת הטמפלרים והיא נקראת Peer to Peer Lending Service או בעברית, ‘שרות הלוואה מאחד לאחד’, סוג של ‘בנק האינטרנט’ או ‘בנק הקהל’.
הרעיון הוא שירות שמקשר בין לווה אחד לבין מלווה או מלווים ברבים. כמו שברשתות הורדת הקבצים, התוכנה מתקשרת לשרת מרכזי שאומר לה מי מחזיק את הקבצים שהיא רוצה ואז ניגשת לכל מי ברשימה שזמין ומבקשת ממנו חבילות, כך אמור לעבוד גם שירות זהה. אדם הצריך כסף ירשם לשירות ויופנה אל מלווים פוטנציאלים שיכולים לבחון את הפרופיל שלו ולהלוות לו את כל או רק חלק מהסכום שביקש. כל זה, כשללווים צריך להיות הרבה יותר קל לקבל הלוואות ולמלווים צריכות להיות ריביות יותר טובות.

שירותים כאלו קיימים כבר מאז שנת 2000. אז למה הם עדיין לא בכל מקום? ובכן, יש עם זה כמה בעיות. השירותים המוקדמים עוכבו והוכשלו על ידי הנטייה התמימה והאופטימית לחשוב שכל מה שצריך זה לספק את הטכנולוגיה ולא להקים עוד כמה מנגנוני סינון והגנה על השירות ועל המשתמשים בו. המקרה של הלווה שפשוט נעלם בלי להחזיר הלוואה היה נפוץ מדי. ניהול כושל זה גרם לחברות מתחילות בתחום לקרוס מהר.

אבל אז קרה המשבר הכלכלי והאמון בבנקים צנח. גם כשהוא הסתיים, אנשים לא ששו ללוות או להלוות דרך הבנקים. וזה המקום שבו נסיון לחדש את ה-P2PLS יכול להצליח. אל החרך הזה השתחלו חברות חדשות וחברות מחודשות שהציעו את הרעיון באריזה אטרקטיבית יותר. אבל עדיין, לרעיונות חדשים קשה להיכנס וכיום, החברה המוצלחת ביותר בתחום, שמחזיקה את האחוז הכי גבוה של נתח שוק בארצה לא עוברת את ה-2%.

ועדיין החברות האלו עדיין עוסקות באותן טקטיקות כמו הבנקים הישנים: כדי להעריך את האמינות של המלווים והלווים, הם משתמשות במידע ממקורות ‘מוסמכים’ כמו חברות ניקוד אשראי. והבעיה איתן היא שהן עובדות נורא לאט. עדכון הנתונים שלהם מתבצע, במקרה הטוב, פעם בחצי שנה. ולכן, הלקוחות שהם אמורים לשרת, אלו שנידחו מהבנקים הרגילים, לא מקבלים את השירות.
לעומת זאת, כיום אפשר להשתמש בטכנולוגיות כריית מידע בשביל למצוא העברות בנקאיות, הוצאות כספומט, חובות קיימים ורישומי אשראי או אפילו ללכת יותר רחוק ולבדוק כל כמה זמן הלווה יוצא לחו”ל, אוכל בחוץ או לא משלם את חוב האשראי שלו. ואפשר לקחת אפילו עוד צעד ולבדוק את המרחב החברתי של הלווה: עם מי הוא מסתובב, לאילו ארגונים הוא שייך או מה רמת הפרחחות שלו.

יש עוד מספר יתרונות ומספר בעיות וגם פתרונות לאותן בעיות, טובים יותר או טובים פחות. אחת הבעיות הגדולות, שכנראה תהיה המכשול הגדול ביותר של שירותי הלוואה ברשת, היא התקנות. יש מגוון מסובך מהן כשחברות קטנות מתחילות לגדול והופכות לבנקים של ממש. אחת מהמטופשות ביותר, לדעתי, היא שבארצות הברית, חברה צריכה לקבל רשות של בנק אחר כדי להיות בנק. ואני לא רואה איך זה יכול לקרות לעיתים קרובות.

אישית, אני חושב שזה רעיון גאוני. גם אם הוא רק נותן תחרות לבנקים הישנים ומכריח אותם לעבוד בצורה יותר מתאימה למאה ה-21. אבל אני לא שש להצטרף לשירות בעצמי. אני חושב שאני כרגע אעדיף לשבת בצד ולראות מה קורה עם כל תנועות המחאה. כי חוץ מסלידתי הרבה מכל דבר שמריח מכלכלה (או סלידתה ממני, אני לא בטוח), אני מאמין בלא לקפוץ על הסוס הראשון, כדאי לחכות לדורות הבאים. הרי, תראו מה קרה ל-Bitcoin.

Bank Says No? Ditch the bank, borrow from the crowd

טוב, אני כן יודע שאנחנו הולכים לבדוק כמה טוב אפשר לראות זיקוקים מהדירה שלנו. ההימור הוא שטוב מאוד. בתקווה צילומים או וידאו או שניהם.

כי היום אמורה להיות לנו ארוחה משפחתית נחמדה וזרחין לאחר מכן. יום הולדת שמח, קרן.

נראה מה יקרה אחר כך.

אדסגר דייקסטרה, אחד מעמודי התווך של האלגוריתמיקה כיום, אמר: “השאלה האם מחשבים יכולים לחשוב רלוונטית באותה מידה כמו השאלה האם צוללות יכולות לשחות.”

בעולם מדעי המחשב, בינה מלאכותית עוסקת במידה מסוימת במידול חשיבה אנושית אבל מטרתה ברובה אינה לשכפל את המוח בצורה דיגיטלית ובטח שאינה יצירת מין חי חדש ממתכת, סיליקון ותוכנה. המטרה היא יותר מידול דרכי חשיבה וקבלת החלטות לצורה אלגוריתמית כך שאלגוריתמים יוכלו לעבוד בצורה פחות brute-force שיטתית ויותר מונחה וחכמה. למשל, כמו באבטחה, אפשר, במקום לחפש כל צירוף אפשרי של אות, מספר וסימן ניקוד, לחפש קודם מילים מהמילון.

בספר “בינה מלאכותית – גישה מודרנית (מהדורה שלישית, 2010)” מאת סטוארט ראסל ופיטר נורויג מדברים על ארבע דרכים שונות לגשת לבינה מלאכותית, על ארבע מטרות עיקריות בחקר התחום.

1. חשיבה אנושית:
   • “המאמץ החדש והמרתק לגרום למחשבים לחשוב… מכונות עם שכל, במובן המלא והמילולי” – האוגלנד, 1985
   • “[אוטומציה של] פעולות המשויכות לחשיבה אנושית, פעולות כמו קבלת החלטות, פתרון בעיות, למידה…” – הלמן, 1978
2. חשיבה הגיונית:
   • “חקר יכולות מנטליות על ידי שימוש במודלים חישוביים” – צ’רנייק ומקדרמוט, 1985
   • “חקר החישובים המאפשרים לתפוס, לחשוב ולפעול” – ווינסטון, 1982
3. התנהגות אנושית:
   • “אמנות יצירת מכונות המבצעות פעולות הדורשות אינטליגנציה כאשר הן מבוצעות על ידי אנשים” – קורצוייל, 1990
   • “חקר הדרך לגרום למחשבים לבצע דברים אשר בהם, נכון לרגע זה, בני אדם טובים יותר” – ריץ’ ונייט – 1991
4. התנהגות הגיונית:
   • “אינטליגנציה חישובית היא חקר העיצוב של סוכנים חכמים” – פול, 1998
   • “ב”מ… מתעסקת בהתנהגות אינטליגנטית בעצמים מלאכותיים” – נילסון, 1998

או בקיצור, חוץ מההגדרה הראשונה, אף אחת מהן לא מזכירה בקצת את הרעיון של ליצור מכונה עם רצון ומניעים עצמאיים. ולפי מה שאני לומד וקורא כרגע, זה בהחלט הקצה הנידח יותר של התחום. בינה מלאכותית, באופן כמעט מוחלט, עוסקת בהגדרת מכונות שפותרות בעיות בצורה המונחית על ידי שיקולים ממוחשבים בצורה הנמצאת איפה שהוא באמצע בין בדיקת כל אפשרות ובין ביצוע הוראות מוכתבות מראש.

מה שאתם רוצים הוא ‘בינה סינטטית‘. את המונח הזה, אני לוקח מגרסה 4 של מרוצללים אבל הוא גם מגובה על ידי בן דודו ‘ביולוגיה סינטטית‘, מדע העוסק ביצירת יצורים ביולוגים חדשים שלא היו כמותם בעבר אבל הם דומים אם לא שווים ליצורים ביולוגים קיימים בהגדרתם. כמוהו, ‘בינה סינטטית’ היא בינה, sapience או sentience, שנוצרה בצורה מלאכותית, הגיעה לרמה שאנחנו מסוגלים לזהות כבעלת רצון ושלא הייתה קיימת קודם.

“בינות סינטטיות, או ‘בינות מלאכותיות’ כפי שהן ידועות בציבור, החלו לצוץ לחיים, מילולית, בתוך המקלעת בשנים שאחרי קריסת המקלעת הגלובלית השנייה. למרות שמן הפופולארי, אין בהן דבר מלאכותי. לעומת זאת, ‘בינות סינטטיות’ אלו מותאמות טבעית לסביבתן הוירטואלית והינן ישויות כשירות לחלוטין (אם כי הינן בעלות סדר שונה של אינטליגנציה).
הבינות הסינטטיות שהמטא-אנושות נתקלה בהן בשנים האחרונות נראות כמו התפתחו ספונטנית מתוכנות קיימות. לא ידוע הרבה על התהליך הנ”ל אבל מאמינים כי הוא כולל קוד שכבתי בעל יכולת שינוי עצמי המשתמש באלגוריתמים גנטיים. אם יש איזה שהוא גורם שאפשר להאשים בעלייתן של הבינות הסינטטיות אז הוא המטא-אנושות עצמה, ואנחנו הם אלו שיאלצו להשלים עם קיום “יוצא חלצינו” אם ברצוננו להתקיים בשלווה ביחד.
נהוג להכיר בשלושה סיווגים של בינה סינטטית: הפרוטו-תבונית, מטא-תבונית וזינו-תבונית. הפרוטו-תבונית היא כמו חיה ומתנהגת כמו אחת בתוך המקלעת. דרכי המחשבה של הזינו-תבונית זרות לחלוטין, כמעט לא מובנות על ידי מטא-אנשים ולרוב עדיין אובססיבית לתכנות המקורי שלה. המטא-תבונית, מצד שני, היא בינה צלולה כמו-אנושית. היא מודעת לסביבה שלה ומסוגלת ליצור טיעונים הגיוניים. יש לה אישיות אמיתית, צרכים אמיתיים ורצונות אמיתיים. המטא-תבונית שונה מאוד מהמטא-אנושי אבל עדיין מדובר בישות תבונית ומודעת לפי הקריטריונים של ‘מגילת הזכויות של התבוניים הלא-אנושיים’.”

אם מתעלמים מכל הפרטים הקטנים של העולם שלא ממש קשורים לדיון הנוכחי, זאת הגדרה יפה מאוד של בינות סינטטיות וחלוקתן לסוגים עיקריים. אז אני הולך להשתמש מעכשיו בהגדרות האלו: בינה מלאכותית היא סט של הגדרות והנחיות לאלגוריתם או תוכנת מחשב המצמצת את דרישות החישוב בצורה פסאודו-אינטליגנטית הדומה למחשבה ושיקולים אנושיים. בינה סינטטית היא ישות דיגיטלית/אלקטרונית המסוגלת לפעולה אוטונומית שלא הוגדרה מראש על ידי התכנות המקורי ומסוגלת להציג צרכים ורצונות עצמאיים ואולי אפילו אישיות פרטית.
זאת אומרת, בינה סינטטית היא אינטליגנציה כפי שאנחנו רגילים לזהות אינטליגנציה בעוד בינה מלאכותית היא רק הדמייה של אחת.

אני יודע שאם ההגדרות הפופלאריות באמת ישתנו זה ייקח עוד המון זמן אך עדיין הרגשתי את הצורך להעלות את הנושא על הכתב.

Artificial Intelligence: A Modern Approach (3rd Edition)

חזון זה לא חייב להיות רחוק כל כך. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. בעבר חשבו שהמחשבים הניידים, ומחשבי הרשת בעיקר, יחליפו את העט והנייר בכיתות וישאירו את המשרד הדיגיטלי באבק של הכיתה הדיגיטלית. אבל רעיון זה גם מקרטע ואת מקומו תופס הרעיון של מחשבי הלוח. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, מחשבי הלוח חודרים לכל מקום. פרויקט חדש בשם The Millstone Experience מנסה את כוחו עם מכשירי iPad ללימוד יסודי.
ועוד כשאפשר להתווכח על היעילות של מחשבי הלוח בשיפור איכות הלימוד, אי אפשר להתווכח עם המחיר והקלות. בעוד ספרי לימוד לסמסטר סטנדרטי באוניברסיטה יכולים לעלות בין 200 ל-300 שקל (במידה וקונים אותם, על השכרה אפשר, במקרים מסוימים, לשלם בין 50 ל-100) ולשקול כמו תינוק קטן, אותם ספרים, כאשר הם נקנים בפורמט דיגיטלי, יעלו כרגע לא יותר מ-100 שקל ויכולים לעלות הרבה פחות. ואת זה אני כבר רואה בכיתות היום. יש לפחות סטודנט אחד שאני מכיר שמגיע לכיתה רק עם מחשב הלוח שלו ומשתמש בו לכל הדבר.
ובנוסף על היכולת והקלות של השימוש, ניתן עם מחשבי הלוח גם לצלם דברים חשובים כמו משוואות או ציורי הדגמה ולשמור אותם כמו שהם כך שלא ילכו לאיבוד לעולם. ועל מחשבי הלוח ניתן להתקין תוכנות עזר לשימושם של אנשים בעלי מוגבלויות מסוימות.

אני משתמש במחשב נייד מהיום הראשון בטכניון וכך גם רבים אחרים אך יתכן שזה פחות מדי (או יותר מדי) בשביל הדור הבא של תלמידים ואולי ה-Xoom, iPad וחבריהם יתפסו את המקום החמים של הספר על שולחנות בתי הספר.

זה חזון צפוי אחד במקרה והיכולת להשבית בית חולים עם וירוס תהפוך לכלי זמין. אני, אישית, לא יכול שלא לחשוב על יישום בעולם ‘מרוצללים’ בו עלולים לשלוח קבוצת רצים למשימה שכוללת שיבוש שירותי חירום עם וירוסים בין אם הם עושים את זה על מנת להתחמק לאחר המעשה או לגרום למקסימום נזק ובין אם הם צריכים להילחם קבוצה יריבה המפעילה את הטכניקה כשמטרתם לשמור על שירות החירום פעיל.

בכל מקרה, זאת יכולה להיות אפשרות מפחידה ולהביא אותנו לזמנים מאוד מעניינים.

בראשון ושני שאחרי, 25-26, יש את קרמי.קון, כנס משחקי התפקידים של הצפון. אני מריץ משחק אימה hack&slash בסבב ינשופים אז אני גם מקווה שיהיו אנשים. בכל מקרה, קרמי.קון הוא אירוע חנוכה כיפי בפני עצמו עם אנשים ומשחקים ושירים וסופגניות. אני יודע שיש אנשים שקשה להם להגיע אבל הוא בכוונה בצפון. מקווה שיהיה הרבה קהל. המשחק צריך להיות כיפי.

ואני עדיין מחפש דרכים להגיע לכרמיאל וחזרה אם מישהו מתכוון להגיע.

זה גורם לי לחשוב קצת. כמובן שיש פה דברים טובים ודברים רעים. לא הכל שחור ולבן. המחשבות העיקריות מכל צד, ואני ארחיב עליהן עוד מעט, הן “סוף סוף מיקרוסופט לוקחים אבטחה ברצינות!” מול “זאת מלחמת הדפדנים שוב!”.

מצד אחד, איזה יופי. אם לחלונות יהיה אנטי וירוס מובנה אז לא יהיו כל כך הרבה מחשבים לא מוגנים בעולם. הרי אחוזי השליטה של חלונות בשוק עדיין עומדים על יותר מ-80%. רוב המחשבים בעולם מריצים חלונות. ואם חלונות תהיה יותר מוגנת אז יהיו פחות התקפות וירוסים, רשתות הבוטים יחלשו וכן הלאה. אבל על זה צריך להסתכל טיפה יותר מקרוב. מה שנעשה פה הוא שילוב של Windows Defender, התוכנה שרצה בכל מערכת מאז XP, עם Windows Security Essentials, מערכת ההגנה הנרחבת יותר שמיקרוסופט מציעה חינם, שידרוג והפעלה של שניהם, מובנית, straight out of the box, בכל מערכת חלונות 8 חדשה. לא מדובר בשינוי גדול מעבר למצב הקיים היום.
ואז אפשר לחשוב על שאר חברות האבטחה. זה בטח יפריע להן. הרי, כשמיקרוסופט מציעים את Internet Explorer ישר במערכת הפעלה בלי עבודה נוספת, מי ירצה להוריד דפדפן אחר. ואם מיקרוסופט תציע חבילת הגנה בתוך מערכת הפעלה, מי צריך תוכנה נוספת? וזה גם לא משנה אם הם יציעו את האפשרות לבחור כמו שרצו עם הדפדפנים (למרות שאני אישית עוד לא באמת ראיתי הצעה כזאת). מעט מאוד יטרחו. ואם מעט מאוד יטרחו, ורוב האנשים יריצו מיקרוסופט אנטיוירוס, כמה זמן ייקח עד שהחזית הזאת תיפרץ. כי כשיש קהל יעד גדול, המאמצים יופנו לכיוון שלו, לפריצות מסוימות של קיר האש של מיקרוסופט.
ואם כבר כן מציעים מסך בחירה, מי יקבע מה צריך להיות שם? יש עשרות חברות אבטחה כמו שיש עשרות דפדנים. למה רק חמישה? האם רק חמישה?
אבל למה חברות האבטחה דואגות? אולי כי מה שהן מציאות אינו שיפור של ממש על החבילה הבסיסית. כי הרי, אם תוכנות האנטיוירוס שקיימות כבר שנים באמת כל כך טובות, למה יש כל כך הרבה התקפות מוצלחות? או אולי זה כי לא כל אחד מתקין אנטיוירוס טוב? אבל מיקרוסופט תציע חבילת אבטחה משלה, אולי זה יעודד יותר תחרות, יותר חידוש ואולי גם קצת הוזלה במחיר? יש פה הרבה שאלות.

וכמובן שחברות האבטחה קפצו והתלוננו. שזה קצת מוזר. כשאני שמעתי על הידיעה הזאת חשבתי על החברות הטובות יותר, Kaspersky, ESET ואולי אפילו גם Avast ו-AVG. אבל התלונות הגיעו בעיקר ממשרדיהן של Symantec ו-McAfee, חברות שאני ‘פחות’ מעריך את ניסיונותיהן באזור חבילות האבטחה. בעיקר בגלל איך שהן מעצבות תוכנה, למען האמת.

אני חושב על זה בהקשר של מלחמת הדפדפנים. מלחמת הדפדפנים קרתה בגלל שכל הדפדפנים היו כמעט אותו הדבר. כל אחד הציע רק טיפה יתרון על השני. Explorer הוא מובנה וחביב ומיקרוסופט קובעים את הסטנדרט של עצמם, השואש טוב בניצול זיכרון ועם ספריית תוספים מכובדת, כרום מאובטח הרבה יותר ובדרך כלל זריז יותר אם כי הוא צורך יותר זיכרון בגלל זה ואופרה משקיעים בחבילת תוכנה נרחבת יותר והם בדרך כלל אלו שמחדשים יותר. לא כזה הבדל גדול מבחינת הצרכן הרגיל ולכן הוא יילך עם מה שנותנים לו (אני רואה אנשים שחרדים מהרעיון של לבחור בעצמם ולבדוק ולכוון איך שהם רוצים וזה עצוב).
אבל תוכנות אנטי וירוס יותר שונות, לא? הרי יש הבדלים ברורים באיכות המנוע. חלק מהאנטיוירוסים פשוט יותר טובים (Avira ו-F-Secure מובילים לפי המסמך הנ”ל). אז, זה לא צריך להפריע יותר מדי. רק תחרות בריאה, נכון?

המכתב מתאר את מצוקותיה של ילדה בת 14 בשם ט.ר. החולה בלוקימיה ובגלל מצבה ומצב משפחתה, הוריה כרגע לא עובדים אלא רק מטפלים בה ובאחיה ולכן אין להם הכנסות ובנוסף לכך גם הוצאות רפואיות אדירות. קראתי את המכתב ותהיתי, זה נשמע כמו רמאות. מי פונה ככה סתם לזרים אקראיים בבקשה לכסף, ועוד מצב כזה? מה עם ביטוח רפואי? ואולי זה באמת נכון ואני סתם קשה לב? ומה עם כל הטלפונים האלו? עמותה רשומה, ברצינות? מה זה ‘מתחברים ביחד לצדקה וחסד’, קרן 411?
לא באמת התכוונתי לתרום, גם לנו קשה ויש לנו חובות לכסות, אבל רציתי לפחות לברר את המצב, לראות אם עובדים עליי או לא. סקרנותי התעוררה.

אז הנה דוגמה למשהו שמעורר סקפטיות ואפשר גם לבדוק ואפילו במעט מאוד זמן. ואני סומך על זה כי עשיתי את זה בעצמי, בהתבסס על העדויות שהם אספו לטובתם אבל לא ישירות דרכם. שיחה ל-144 ועוד כמה שיחות בירור הביאו אותי לדבר עם פרופסור קפלינסקי המוזכר במכתב. רק הזכרתי את הילדה החולה בלוקימיה והוא התחיל לגלול את הסיפור. זה לא זיכרון מדויק כי לא הקלטתי את השיחה (משהו שחושבים עליו רק בדיעבד) אבל הנה דבריו, פחות או יותר: כן, הילדה קיימת. היא חולה בלוקימיה. את התרופות שהיא צריכה הם מקבלים מקופת החולים והן עולות בערך 5 שקל. כן, הרב יוסף שיינין, הרב הראשי של אשדוד, המצוטט באותו הקשר גם קיים. המכתבים שמצורפים אותנטיים ובאמת נכתבו. אבל הם נכתבו למטרה אחרת והודבקו אל תוך מכתב הסחיטה הזה. המשפחה לא באמת קשת יום. טוב, אולי הם באמת קשי יום אבל לא ברמה שמצריכה תרומה של 200,000 שקל. הם פנו לעמותה מטעמם וארגנו את מסע המרמה הזה. לסיכום, זאת מרמה אחת גדולה ותפיץ את זה בבקשה.

אז הנה, אני מפיץ את זה, ישירות מהסמכות המדעית בנושא. בתקווה, אוכל לחסוך להרבה אנשים הרבה כסף, לחסוך לעוד יותר אנשים את הטרחה ולחסוך לפרופסור קפלינסקי את ההטרדות.

כי בשורה התחתונה, זאת עוד רמאות שאנשים מנסים כשהם חושבים שהם יכולים לקבל קצת כסף. בבקשה, תפיצו את זה כדי שיותר אנשים יראו וידעו. בתקווה, המכתב הזה לא הגיע רחוק מדי והרשומה הזאת תשיג אותו. ואם יש לכם רעיונות איך אפשר להפוך אותה ליותר נראית, אני אשמח לשמוע.

1) הלוואי וחייתי יותר את החיים שלי, אמיתי לעצמי, ופחות את מה שציפו ממני.
2) הלוואי ולא הייתי עובד כל כך קשה [ומפנה יותר זמן למשפחה].
3) הלוואי והיה לי את האומץ לבטא יותר את הרגשות שלי.
4) הלוואי והייתי נשאר יותר בקשר עם חברים.
5) הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות יותר מאושר.

אני מעלה את זה כי אני חושב על הדברים האלו על בסיס דיי קבוע. חלק מהם מנחים את החיים שלי.
אחד הקווים המנחים שאני אפילו לא ממש יכול לעשות משהו נגדו זה הצורך שלי לעשות דברים בדרך שלי, גם אם זה מוזר, גם אם זה הפוך ממה שכולם עושים ולפעמים גם אם אני יודע שהדרך המקובלת יותר טובה.
אני יודע שצריך לעבוד קשה ואני מסוגל לעבודה קשה אבל בשום מצב אני לא מוכן לוותר על ‘החיים’ שלי. אני לא מוכן לוותר על משפחה וחברים והדברים שגורמים לי להרגיש יותר טוב. אני מוכן להקריב חלק למען מטרה טובה יותר אבל אני לא מוכן להפוך ל-drone.
בנושא הרגשות אני מטפל מאז בית הספר. הצבא עזר אבל אני חושב שהתרומה הכי גדולה בנושא הזה הייתה מעין. בגלל שאני סומך עליה לחלוטין ומרגיש איתה חופשי לחלוטין, אני יכול לשחרר את הרגשות. והיא גם עזרה לי לגלות אותם יותר.
אני תמיד מנסה להיות מאושר. אני לא עושה משהו אלא אם כן הוא גורם לי להרגיש טוב או שהוא שלב בדרך ללהרגיש יותר טוב. יש לי חלומות ואני מנסה להגשים אותם. אני לומד ועושה ומנסה לשפר את עצמי.

הדבר היחידי שאני אולי מתחרט עליו זה שאני לא שומר מספיק על קשר עם חברים וגם עם משפחה. וזה פשוט חבל. יש המון לחץ ומעט מדי שעות ביממה אבל זה משהו שצריך לעשות. זה בעיקר מציק לי עם חברים ותיקים שהתפזרו כל אחד לדרכו שלו. אני באמת צריך למצוא את הזמן להיפגש יותר ולבלות.

מדי פעם אני מעדכן בגוגל+.

ואם רק נחשוב, הטלפון הזה, ה-HTC Wizard, שהיה מוצלח מאוד ויקר יותר מה-Milestone 2 היום, היום לא שווה יותר מדי בשוק. זה קצת עצוב.

אבל אני בסדר. יש לי עוד כמה תוכנות להתקין ולבדוק.

Psych: לצערי הקסם הלך. הרגשתי את זה בעונה הקודמת אבל נשארתי עד הסוף. הגימיק חביב אבל כבר לא כזה מעניין. ואין לזה סיפור גדול של ממש. ויתרתי.
Terra Nova: סדרה חדשה ומגניבה על עתיד כושל ומסע בזמן אל תקופת הדינוזאורים. יש סיפור רקע ויש דברים מעניינים והם מושכים בהם כל פרק. בינתיים, למרות כמה קטעים לא רלוונטיים, אני נשאר.
Grimm:
Covert Affairs: עדיין אותה סדרת ריגול קלילה בסגנון Charmed. רק שבעקבות הגילוי הגדול בסוף חצי העונה הקודם, זה נהיה קצת יותר מעניין. יש רמז לסיפור גדול יותר אז אני נשאר בינתיים.
Bones: חוזרת לעונה שביעית. ומה שאני אוהב ב-Bones עדיין נשאר: מקרים חביבים, גימיק טוב והרבה דרמה מעניינת.
Misfits:
Whitney: סדרה קומית חדשה וחביבה. לא מדהים אבל בהחלט מצחיק. היא דיי קצרה אז כדאי.
Hart of Dixie: לא ציפיתי להרבה מסדרה דרמטית/קומדית קטנה על רופאה מהעיר הגדולה שמגיעה לעיר הקטנה. אבל זאת, סך הכל, סדרה חביבה ובילוי כיפי לשנינו. היא קצרה ותיגמר בקרוב.

אני לא מזכיר את The Big Bang Theory או את How I Met Your Mother כי אלו חזרו מוצלחות כרגיל.

9:50 – Arrived at the convention, sneaked into the keynote. Some interesting things to think about.
App Engine peaked interest but requires Java, of which I have not much experience. HTML5 is very interesting but not a lot of experience either. So I’ll go with Android.
11:15 – Android lecture started.
New Ice-cream Sandwich is prettier and smoother. Everything seems to be flowing better. And it has a cool logo.
12:05 – High Performance Graphics in Android.
Interesting ideas, based on stuff I learned in Computer Graphics. Good to know, when I get to that.
12:50 – Broke for lunch. Good food they got here.
Walked around the display area. Played around with the Xoom. Found a gaming IDE I’m ambiguous about called Mominis. Tried to have Google Voice understand me saying Chubby Bunny. Not much success.
13:35 – Excellence in the Android User Experience.
It feels like the new design wave sweeping through Google: not that much of a difference but a lot of white which makes somethings almost disappear. It was very basic. Some things worth mentioning but most of it seemed rather trivial to me.
Ended up leaving in the middle to get coffee.
14:35 – Android Market for Developers.
Some good practices and interesting tips for the new market that is in the process of going up through the platforms. Some inspiration and motivation as well.
15:20 – Moved to the hall for HTML5 vs Flash.
Went just for the general knowledge. Some tidbits about Flash players vs HTML5 players and the possible future of cat videos.
16:15 – Building a Business on Mobile Apps
If you get yourself advertised, you drive users to your app. Hmm… don’t have money for that. Using social circles is a way to go. As far as monetization goes, I think in-app purchasing and freemium are the best ways.
17:10 – Heading home. That was a fun day. Saw a lot of cool stuff. Got some interesting ideas. Hopefully, this will be remembered as a good day in the future. ]]> http://eran.geek.co.il/wp/archives/3068/feed 0 http://eran.geek.co.il/wp/archives/3062 http://eran.geek.co.il/wp/archives/3062#comments Sat, 12 Nov 2011 12:25:46 +0000 Sabre Runner http://eran.geek.co.il/wp/?p=3062 ולסיכום (חלק אחד, חלק שתיים), מה שהוא, לפי דעתי, החלק החשוב ביותר (והאחרון) של החיבור. כאן סטיבנסון מתחיל בלחשוב על יצירת יקום בהשוואה להקלדת פקודה ב-Command Line (מכאן, אני מניח, שם החיבור) וממשיך עם אחת הדוגמאות הטובות שאני מכיר ללמה פיתוחים מהירים וטובים מגיעים משיתוף פעולה, שקיפות וחשיפה. ומשם הוא ממשיך עם הסבר של הסוג של Devolution (לעיני אנשים מסוימים) של הממשק שהביא אותנו לאיך שמיקרוסופט עובדת.
ולפי דעתי, אם לא מתחשק לכם לקרוא כלום וודילגתם על שני הקטעים הקודמים, אתם חייבים לפחות לקרוא את הפסקה האחרונה. כי שם הוא נוגע בהבדל העיקרי בין משתמשי מערכות ההפעלה, ההבדל בין אנשים בוחרים במיקרוסופט או אפל לבין אנשים שבוחרים לינוקס, בניו או חבריו.

הקטע הבא מדבר על תקלות במערכות הפעלה ואיך צריך להתייחס אליהם.

Here’s hoping that when the next time Israel opens up negotiations with a former enemy, it will look more like this

עכשיו אני קורא ספר אחד על בינה מלאכותית וספר אחר על רשתות מחשבים. בספר הראשון הם מדברים על בינה מלאכותית מהכיוון של מדע המוח ומסבירים על נוירונים, אקסונים וההבדל בין brain ו-mind. ואז בספר השני אני קורא על רשתות מחשבים בתחילת דרכן ואיך שהאינטרנט היא לא רשת מחשבים. היא רשת של רשתות מחשבים או אפילו רשת של רשתות של רשתות מחשבים. ו’האינטרנט’ ו’הרשת העולמית’ הן לא אותו דבר. האינטרנט היא התשתית שעליה רצה הרשת העולמית.

אז אפשר להבין את זה כאילו האינטרנט היא ה-brain, המוח, והרשת העולמית היא ה-mind או השכל.

אז להגיד Interwebs זאת אחלה דרך לשלב את שניהם ביחד ולכלול גם את החומרה וגם את התוכנה.
ולא, להגיד Intertubes זה לא אותו הדבר כי זה להתייחס לחלק מסוים מהתשתית של האינטרנט.

קצת קנאה, בעיקר דאגה למעין. היא מאוד קשורה להורים שלה ויהיה לה קשה כשלא יהיה אפשר לבקר אותם יותר.

פרויקט נחשון הוא פרויקט של מט”ח לעזרה לתלמידי בית ספר והכנה לבגרות.

אז עכשיו אני עוזר לילדים בני עשרה ללמוד מתמטיקה. זה נחמד, זה כיף ואתמול היה לי ממש לא נעים להגיד שצריך לסיים את הפגישה למרות שהתירוץ שלי (עוד לא אכלתי ארוחת ערב) היה מוצדק.

יש פגישה ראשונה עם עוד שתי קבוצות בעתיד והולך להיות נחמד.

יש עוד תמונות מגניבות? מישהו אולי צילם וידאו בקטע הזה?

חוץ מזה, יום ראשון ללימודים היום. :\
ועדיין אין לנו אינטרנט.

אני למדתי: לא להעלות ילדים אם אני רוצה שהחידון יתקדם בקצב סביר (אבל כן היה מצחיק). זה צריך להיות עדיין יותר קל, אני מכיר כנראה הרבה יותר דברים מהחובב הממוצע (האם X-Files כבר ישן מדי?). לא לדחוף כל כך הרבה או לדחוף את המשתתפים יותר. אולי אני צריך להגביל השתתפות, גם בטורנירים, ל-14 ומעלה או משהו כזה.

התכוונתי ללכת אחרי זה להרצאה על חוסר התחדשות במדע אבל בהתראה, שלפחות מבחינתי נראתה כמו ברגע האחרון, כן התכוונו לעשות את התרגיל הפרסומי לביגור. אז הלכתי לעירוני לעבוד על כוריאוגרפיה. הצלחנו דיי הרבה בשלושת רבעי השעה וזה לא היה קטע סופר-פשוט. גם אם התפקיד שלי היה דיי קטן.

הגעתי לשעה האחרונה של ההרצאה. הוא דיבר אז על הפרדיגמה של האקדמיה המדעית ואיך היא מכווצת אנשים לתבנית הקשוחה שלה וגם על אנשים שמנסים לפרוץ את המוסכמות, כמו לערער על
כך ש-F=ma.

משם יצאתי להסתובב קצת, לראות מה קורה. ולמרות שפחות או יותר נגמרו הכרטיסים לסדנת הכתיבה, תפסתי את יעל בפונדק והיא נתנה לי את אחד הכרטיסים שלה. טוב להכיר את המנחות של הסדנה.
בניגוד למה שהן אולי רצו שנאמין, זאת לא הייתה אותה סדנה כמו מקודם. לפחות לא דומה לסדנה האחרונה שאני הייתי בה. כן, לראות שחקנים מבצעים את הקטע שכתבתי היה מגניב אבל אני חושב שסדנה כמו זאת יכולה לעזור הרבה יותר לכותבים מתקשים. הרי מה עשינו שם, ישבנו בעיגול כעשרים איש וזרקנו רעיונות לאוויר. רותם ויעל עזרו לנו למקד אותם למה שחשוב ומה שיעבוד ולמצוא איפה הבעיה ואיפה הסיפור. אני אומר: יותר מצומצם אבל בכל כנס ואולי אפילו פעמיים. זה רק דורש מהן קצת זמן. באמת, לחזור עם אותה תבנית, זה הכל.

לקראת ארבע, אני ודותן נאלצנו לפרוש כדי להתארגן לקטע. יצאנו החוצה כדי להתלבש ולהתארגן. חשבתי שזה יתחיל תוך 20 דקות אבל היינו צריכים להתאפס על כולם, לחזור על זה שוב, והתברר לי שבכלל עוד אין לנו אקדחים. בזמן שהתאמנו, הגיעו שלושה אקדחים. קיווינו לחמישה אבל הצלחנו להסתדר עם שלושה.

את הקטע עצמו התחלנו לקראת חמש. הוא היה יחסית פשוט אבל עדיין מגניב. חבל שפספסתי אבל מה שנדרש ממני זה בעיקר לשכב עם הפנים ברצפה ואז להתרכז בדבר אחד. אז את רוב האקשן לא
ראיתי. אמרו לי שהיה טוב אבל אני מקווה שמישהו צילם. ואז עשינו את זה שוב בחוץ.

רציתי ללכת לסדנת בניית דמויות למנחה אבל הציעו לי ללכת לאכול. אז הנחתי שזה לא יחדש לי והרבה ו/או אני יכול ללמוד את זה אחר כך. הלכנו לאכול, דיברנו על כל מיני דברים, ראינו גלעד שליט בטלוויזיה, הסתכלנו על המצב המחפיר של הדבר בסינמטק. באמת, עם זאת כמות האנשים שמגיעה, לא נראה לי שיהיה אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה זמן. הסינמטק בטוח יבין בקרוב שזה לא משתלם. וזה כשבאייקון, כך מוסרים מקורות יודעי דבר, אירועים שאפילו לא שמעתי על מי שמנחה אותם ולא ציפיתי ליותר מדי דרישה להם היו מלאים עד אפס מקום.

חזרנו לאירוע סיום בשש שהיה, כצפוי, גם מלא עד אפס מקום. אני כן נוטה להסכים, הפקות מקור וגם אירועים כמו מופעי הפתיחה והסיום צריכים רווח של שעה לפניהם או להגיד שהם מתחילים חצי שעה אחרי. כנראה שעדיף שניהם.
אלעד נראה בעיקר עייף מאוד במהלך הטקס אבל אני מניח שכולנו הרגשנו ככה אחרי שלושה ימי כנס. חוץ מזה, באמת ראוי לציון המצב בו לקרן לנדסמן אין מה להגיד והיא לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלחייך ולחבק את ליאת. אבל כן, מגיע לה. התלבטתי בין הגורגונה לבין מרק עם שקדיות שגם אהבתי אבל של קרן היה יותר טוב.

אחרי מופע הסיום נשארתי רק להרצאה קצרה וחביבה על איך לשקר בעזרת סטטיסטיקה (הערות בסוף) ואז כבר היינו צריכים לסוע הביתה.

לסיכום, יצאתי עם שתי תובנות עיקריות מהכנס הזה. אחת, איכות ההפקה של הכנס עלתה מאוד מאז פעם שעברה והכל נראה יותר טוב. קמפיין הפרסום היה מגניב וכנראה עבד כי המקום היה מפוצץ כמעט כל הזמן. כמו שאמרתי, אם ניקח את כל האנשים שראינו בסינמטק בגיחה לשם ונשים מולם את כל האנשים שהיו באשכול פיס בזמן שפל, זה עדיין לא היה קרב הוגן. ושוב בקשר לפרסום, אני מאוד שמח לראות שיש מישהו שמקבל נקודות אקדמיות על תרומה לכנס. בתקווה לשיתוף פעולה נוסף בעתיד.
דבר שני, יש יותר מדי אנשים לעקוב אחריהם באייקון. יותר מדי אנשים שהייתי יכול לשבת איתם לשיחה של שעה לפחות על הא ועל דא אבל אין מספיק זמן.

וכמובן, תודה רבה לתומר, שהיה במצב רוח נהדר למרות כל העבודה הקשה, גם בפעמים שהצקתי לו, ולכל הצוות הענק של אנשים שהרים את הכנס המגניב הזה. ובמילותיה של ליאת: “בשנה הבאה
באייקון הבנוי”.

אז איך משקרים בעזרת סטטיסטיקה?
- מדגם מוטה (בהתאם לאיך אתה פונה לאנשים) מוביל לתוצאה מוטית.
- כשמדברים על אחוזים צריך לדעת מה הבסיס איתו עבדו.
- שימו לב לקבוצות מספרים. כדאי לדעת מה ההגדרות המדויקות של ממוצע, חציון ושכיח ומאיפה הגיעו המספרים לקבוצה הזאת.
- הדרך שבה מציגים את המידע, כמו הצירים של הגרף שלך, מאוד משנה את איך שהוא נראה.
- תזהרו מאוד עם אקסטרפולציה, מדובר על הנחות שלרוב יוצאות לא נכון.
- התאמה היא לא סיבה ותוצאה.
- In god we trust, all the others bring data.
- בעיקר, לבדוק את המקורות, להסתכל איך זה מוצג ולבחון את הסקאלות.

הגעתי לכנס לקראת אחת עשרה בבוקר עמוס במטעמים. כמעט מיד ניגשתי להדגמת משחקים. עם טורניר צפוי ב-17:00 התחלתי לדחוף בכוח את Munchkin Quest. ברווח של כחמש שעות הרצתי כשלושה משחקים על מנת להדגים כמה שיותר ולהכין אנשים ולשלוח אותם להירשם לטורניר.

לקחתי רגע לנשום בערך ב-16:00 ואז נתקלתי ברן שלקח אותי לסיור משחקים בחיפוש אחר דברים להוסיף לאוסף. אז הסברתי על כמה משחקים שהכרתי והצעתי מה שנראה לי כיף והוא בסוף בחר
בשניים מסדרת Grave Robbers, שהתכוון לקנות בכל מקרה, וב-Robo Rally, משחק שאני רוצה להוסיף לאוסף שלי באיזה שהוא שלב.

עוד פרט מעניין הוא שהצבעתי שם על Descent, המשחק שאני רוצה כרגע לקנות יותר מכל משחק אחר, ואנשי הדוכן אמרו שזאת הקופסה האחרונה כי יוצאת מהדורה חדשה… קופסה אחרונה… מהדורה
חדשה… אני אחכה!
הספקתי רק להסביר לרן ולמשתתפים הנוספים את החוקים ולהריץ סבב אחד לפני שהייתי צריך להריץ טורניר.

אז לקחתי את כל הקופסאות שהצלחתי לגייס עם שקית הפרסים שלי והלכתי לעירוני לחדר המוקצה לי. התחלתי לארגן שולחנות ומשחקים ועד שהצלחתי להגיע למצב שאפשר להתחיל גיליתי כי הגיעו רק ארבעה אנשים. מאוחר יותר הצטרף חמישי. אז שיחקו חמישה. כן, משחק בחמישה יוצא לאט והיה יחסית מתיש (ביום שלישי אמרו לי משהו על צירוף ילדים) וגם היה חם בחדר. אבל הצלחנו לשרוד ובסוף גם לחלק פרסים. חבל שלא היו יותר. צריך לבדוק את זה.

יצאתי משם בערך בתשע. החזרתי את המשחקים חזרה למקום ויצאתי לפגוש את מעין שחזרה משליחות יוגורט. הסתובבנו קצת, חידשתי חברות באגודה, לקחתי את הספר והתחלנו להחתים כמה חברים.

ב-22:00 נכנסנו להצגה של ד”ר הוריבל. למען האמת, לא ממש ידעתי למה אנחנו נכנסים. אבל זה ד”ר הוריבל וזה מריח מהפקת מקור ואנשים שאנחנו אוהבים אז זה כנראה יהיה טוב. אני מאוד נהנתי.

כשזה נגמר אז כבר מיהרנו הביתה. היה מאוחר והיינו צריכים לקום בזמן ההוא שרוב האנשים קוראים לו בוקר. אז אספנו טרמפיסטית שמעין לא ראתה כבר שנים ונסענו.

למחרת, יום עמוס.

אני הייתי צריך לעבור במכס כדי לאסוף כמה דברים בשביל הכנס אבל המכס בחיפה רק עושים בעיות. הם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שגם אם החבילה מכילה משחקים, הם על תקן חומר פרסומי שהולך להיות מחולק בחינם ולכן אין להם באמת שווי כספי. ניסיתי להסביר להם את זה כמיטב יכולתי אבל מכיוון שהייתי מוגבל בזמן הייתי צריך לוותר מול האטימות באיזה שהוא שלב.

יצאנו בערך באחת עשרה. מה שאומר שהגענו לנתניה בערך בשתיים עשרה. ואני הייתי צריך ללכת לראיון עבודה במקום שנראה מאוד מעניין. לקח קצת זמן למצוא את המקום. לקח קצת זמן להתחיל. ולקח קצת זמן עד שנתנו לי ללכת. מה שאומר שלכנס הגעתי יותר לקראת שלוש.

דבר ראשון שהייתי צריך לעשות זה להכניס את המזוודה שלי לשימוש בפונדק (הפעם זכרתי מראש להוציא את כל הדברים שאני לא רוצה שיגעו בהם). אחרי זה התפניתי לדברים פחות חשובים כמו לדבר עם אנשים ולאסוף את התג שלי.

נכנסתי להרצאה על תוכנית החלל באיחור קל. אבל למרות שהיו שם כמה נקודות מעניינות, הייתי לחוץ מדי לגבי מה שעוד קורה ויקרה מכדי שאוכל להישאר יותר מדי מרוכז. עם כל הכבוד לפאנליסטים, אני חושב שהם פשוט דיברו לאט מדי בשבילי. אז באיזה שהוא שלב יצאתי החוצה כדי להסתובב קצת במתחם, לראות מה קורה ולהיות מעודכן וגם כדי להריץ קצת משחקים.

הצלחתי למצוא כמה אנשים שרוצים לנסות Munchkin Quest ושיחקנו קצת. קיבלתי את התלונות הרגילות למשחק הזה: בקיצור, לוקחת חצי שעה בין תור לתור וזה אם המשחק רץ. אז כן, נכון, כשמשחקים עם אנשים פעם ראשונה זה נוטה להיגרר. Munchkin Quest הוא משחק גדול ואיטי ולכן צריך לדעת איך לשחק אותו. צריך לדעת לרוץ עם התור שלך, לשים לב מה קורה ולא להיגרר. וחשוב מאוד, צריך גם, כשתורך, לשמור על העניין של האחרים ולא לקרוא את הקלפים שלך במשך כמה דקות בלי להגיד כלום. אני שמתי לב שזה באמת מספיק רק להמשיך לנוע ולדבר כשתורך גם אתה משחק לאט. ככה, לפחות, שאר השחקנים קצת מעורבים ולא משועממים.

שיחקנו עד שש בערך ואז הסתובבתי שוב עד אירוע הפתיחה. וכמו שאמרתי לאנשים, זה אירוע פתיחה. הוא משעשע והוא חינם. תבואו. אני כן חייב לציין ששמתי לב לעלייה גדולה באיכות ההפקה בכנס בכלל ומדיה שלו בפרט. בהחלט רואים שהייתה המון השקעה בהרמה של העסק הזה ובאירוע הפתיחה, הקליפ של הכנס היה עם גרפיקה טובה ומוזיקה טובה.
אני גם כן מרוצה שנתנו דגש על העובדה שהעמותה חזרה לשתף פעולה עם האגודה וזאת הפעם שהמשחקים חוזרים לככב באייקון בגדול. ומה שאני חושב על זה הוא “מתי המעורבות של גורמי משחקי הלוח והקלפים תהיה מספיק גדולה שגם הם יהיו ראויים לציון משלהם?” ו”מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה?”

אחרי אירוע הפתיחה היה את אירוע ההשקה של הספר החדש של ורד טוכטרמן, דם כחול. חוץ מנאומים קצרים של הגורמים החשובים (עמנואל “אמרנו איפה שהוא בצ’ארטר של האגודה שנקדם ספרות ישראלית” לוטם, רון “המו”ל” יניב וכמובן ורד “אני כתבתי את הספר הזה” טוכטרמן), היתה הפקת מקור קצרה עם כל מיני ערפדים מכל המקומות החשובים. ויש לי רק שני דברים להגיד עליה: “חבל שזה רק חד פעמי” ו”מה עושים עם כל הוידאו שמצלמים באירועים האלו?” כי זה היה מצחיק לרמה שיורדות דמעות מהעיניים, הגרון נצרב ולפעמים גם קשה לנשום. צריך להפיק ולמכור את ה-DVD.

וכצפוי, לאחר מכן היה אירוע חתימות על הספר החדש. אז אני מיהרתי החוצה לקנות אותו (אחד מהשלושה האחרונים אצל יואב) ולהביא לחתימה. ורק ציון קטן: דם כחול הוא לא הספר הראשון שקנינו מאז שהתחלנו להיות ביחד אבל הוא הראשון שמתווסף לספרייה המשותפת של שנינו. קצת כבוד, בלי הרבה לחץ.

והיום טורניר!
(לא הספקתי לבדוק כמה נרשמו אבל אני יודע שכן. אני מקווה שיגיעו אנשים)

בינתיים, מה הולך להיות איתי…

ביום שני אני מריץ טורניר מאנצ’קין קווסט. זה יהיה בעירוני ביום שני מ-17:00 עד 21:00. כן, אני יודע מה עשיתי. מאנצ’קין קווסט הוא משחק ענק שכנראה לא בין הפופולאריים ביותר בארץ. אני מקווה שבעזרת הטורניר הזה גם אעודד יותר אנשים לשחק ולהתנסות וגם אייסד (בעזרת הטורניר FRAG באותו מקום ואותה שעה למחרת) יותר את נושא משחקי הלוח והקלפים כחלק רציני מהפאנדום ואת ה-MIB כגוף שעושה גם דברים גדולים.
בגלל שמאנצ’קין קווסט הוא משחק גדול וכבד אז קבעתי את הטורניר ליום השני בתקווה וביום הראשון יהיה זמן ללמד אנשים את המשחק ולתת נסיון לחסרי הנסיון.

ביום שלישי, ב-11:00 בבוקר, אני מריץ את חידון המד”ב השני – חייזרים מוזרים. למרות השעה המוקדמת, הנהלת הכנס נותנת בי אמון מספק כדי לתת לי את האודיטורים הגדול. אני מקווה שהוא יהיה לפחות רבע מלא ויהיו לי כמה משתתפים. ואני מאוד מקווה שזה יהיה מוצלח. יש לי 27 חייזרים מוכרים יותר ומוכרים פחות בשבילכם ועוד שני בונוסים מעניינים אם נצליח להגיע לסוף. למרות השעה המוקדמת, אני מתחנן לאנשים שיבואו. חבל לי על האולם הגדול אם הוא לא יהיה מלא.

חוץ מזה, גייסו אותי לתרגיל פרסומי בשביל ביגור הבא וזה צריך להתרחש ברחבת הכנס (וגם בסינמטק אבל אנחנו לא מכירים בעובדה שיש שם אירוע אלא רק הרבה אנשים שמעניין אותנו למשוך) ביום שני ושלישי. אני עדיין לא יודע שעה מדויקת. בתקווה זה יהיה גם מגניב. תשמרו על עיניים ואוזניים פקוחות.

אלו הדברים שאני שותף בהגשה שלהם. אני גם מתכנן להגיע ולצפות בכמה אירועים אחרים.

ביום ראשון ב-15:00 אני מקווה להיות ב”תוכנית החלל בתום עידן המעבורות: התחדשות או דעיכה?” – דיון מעניין על מה קורה עם האנושות עכשיו בכל הקשור לחלל ומקומנו בו. אנשים שאני מחבב ונושא שאני אוהב. צופה לכיף.
בשעה 19:00 באותו היום יהיה אירוע הפתיחה. לרוב משהו שלא כדאי לפספס.
מיד אחריו ב-20:00 יש את “ראיון עם ערפדים: פאנל מומחז לרגל השקת ‘דם כחול’”. מכיוון שאני מחכה הרבה זמן לעוד משהו מורד ומכיוון שזאת הפקת מקור שלה ושל רותם, פחות או יותר אסור להפסיד.

ביום שני אני אהיה עסוק בעיקר במשחקים אז רק שמרתי לעצמי את “‘בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל’ ו’קומנטרי – המחזמר’: הקרנה פעילה כפולה” ב-22:00. סרט מגניב ועוד הפקת מקור עם הצוות הרגיל. צריך להיות מצחיק.

ביום שלישי אני אהיה יותר עסוק עם “מיעוט ההתחדשות במדע המודרני” ב-12:00 (דיון מדעי שנראה לי מעניין), סדנת פיתוח רעיונות ב-14:00 (כי זה תמיד מגניב וכדאי שאני אארגן כמה קטעים של נתנאל), “שקט! בונים דמויות: המהדורה למנחה” ב-17:00 (כי דמויות זה דבר חשוב ואני עלול ללמוד משהו מועיל), מופע הסיום ב-18:00 (מאותה סיבה כמו מופע הפתיחה), “איך לשקר בעזרת סטטיסטיקה” ב-20:00 (כי זה נשמע חשוב) ואולי גם “פאוורפוינט קריוקי” ב-22:00 (כי זה תמיד מצחיק).

אז נראה, ונתראה.

דבר ראשון, הקובץ. כן, הוא קובץ של Excel. כן, הוא מהגרסה החדשה. אם הייתי שולח בתפוצת נאטו אז הייתי דואג לפורמט פתוח אבל לתיעוד ושימוש אישי אני עושה מה שנוח לי.
מה הקטע עם הקובץ. זה הוא גליון אלקטרוני עם מקומות להכניס פרטים על דירות שמוצאים באתרי חיפוש שונים (אנחנו עשינו סיבוב WinWin, יד2 ו-Homeless כל כמה ימים) ובסוף כל שורה הרכבנו נוסחה שמחשבת את הניקוד של הדירה לפי אותם פרטים. יש שם התייחסות למחיר הדירה, לשטח, לכמות החדרים, לקרבה למקומות חשובים, ליחס בין המחיר לשטח הדירה, לקומה של הדירה והאם יש בבניין מעלית. הנוסחה שקיימת בקובץ כרגע היא נוסחה שהתאימה לנו. כל אחד שירצה להשתמש בקובץ כנראה שירצה לשנות את הדגש על החלקים השונים. אני לא מומחה לנוסחאות האלו אבל אשמח לעזור אם מישהו רוצה.

אז מה שעשינו זה סיבוב באתרי הדירות, הכנסת הדירות למאגר שלנו, מיון לפי הדירוג ואז עברנו על הדירות לפי הניקוד וניסינו להשיג הזדמנות לראות את הדירה. אז, אחרי שראינו את הדירה, נתנו את הדירוג שלנו בהתאם לדברים שלא רואים באתרים כמו ההרגשה בדירה, הנוף, השכונה וכו’…

ואז יש את הדגשים שקיבלנו בתור אנשים שפעם ראשונה מחפשים דירה בעולם הגדול והם להלן:

לברר בדירה עצמה
• לדבר עם הדייר קודם: תנאי מחייה, שכנים, למה עזב
• תשלומים נוספים: ארנונה, ועד בית
• חניה: יש פרטית? יש ברחוב? יש במקום נוח?
• לבדוק צבע וסדקים בקירות ולזכור “זירת הפשע היא תלת ממדית”
• לבדוק מים בצינורות ופעילות ניאגרה
• לשאול אם מותר לנו לצבוע
• לשאול אם מוכן לשכר דירה מוזל שנה מראש
• לבדוק גניבת חשמל (לנתק הכל ולצאת להסתכל אם המונה זז)

חוזה
• אם הם רוצים דירה נקיה ומסוידת אז שנקבל דירה נקייה ומסוידת חדשה
• לפעמים דורשים שטר חוב: לוודא שהסכום מתאים והתנאים נכונים ותקינים (לא לעשות ערבות בנקאית)
• תשלום למשכיר: עדיף העברה בנקאית אבל סביר צ’ק דחוי – אם כן אז לבדוק כל חודש שהצ’ק הופקד (יש פנקס מיוחד שניתן להפקיד רק תוך חודש)
• התראה מתקבלת על הדעת של פינוי דירה משני הצדדים
• לוודא את המשמעות של כל תשלום הנדרש בחוזה

להביא לחתימה
• תעודות זהות של כל המעורבים כולל שוכרים וערבים
• תלושי שכר של ערבים
• פנקס צ’קים (חשוב מאוד לא לשכוח!)
• תעודת בעלות על הדירה – אני חושב שכדאי לבקש את זה למרות שזה נשמע לא נחמד
• ואם אתם חושדים (כמו שהיה צריך להיות במקרה הראשון שלנו) בעורך דין שעורב בנושא, תבקשו גם את התעודה שלו

ותודה לעודד ולמור על רשימת הלקחים וגם ליפה שלימדה אותנו דבר או שניים במקום.

יום שנה שמח!

להתראות אחרי החג.

RadioLab עשו תוכנית על משחקים. לחודית על למה משחקים גורמים לנו להתרגש כל כך, להרגיש שחיינו תלויים בהאם הוא יצליח להגיע לקצה המגרש עם הכדור או יקלע לסל משלוש.
הקטע הראשון הוא עם היוצר של Freakonomics שמספר על חיבה לכדורגל אמריקני שהפכה לסיפור חיים מעניין וכמה לקחים חשובים. הקטע השני מדבר על איך שני שחקנים ניצחו חמישה באחד ממשחקי הכדורסל המדהימים ביותר שאף אחד לא שמע עליהם. הקטע השלישי מדבר על ספר משחקי השח, ספר שמקורו ברוסיה ועכשיו חופשי לכולם, שמכיל מיליוני משחקים שכל שחקן מכיר ועל הפעם ההיא, החידוש, שמסמלת משחק שמעולם לא שוחק בהיסטוריה הידועה. ופה מגיעה הסיבה למה הפרק הזה חובה, למה משחקים מעניינים. כי הם מסמלים ומדמים את החיים האמיתיים בעשרים או תשעים דקות וכי אנחנו מחפשים את הריגוש של החידוש, אנחנו רוצים לראות את הדבר המדהים הזה מדי פעם.
ובגלל זה הענפי הספורט האהובים עליי הם אקסטרים וסייברספורט. כי בסייברספורט זה מרוכז. צבאות אדירים זזים, תוקפים ונהרגים, או שרצים במבוך בחיפוש אחר הבן אדם שצריך לחסל. וכל זה בעשרים או שלושים דקות. ובגלל המהירות, בגלל הכמות האדירה של המשתנים, בגלל מיליארדי על גבי מיליארדי הדרכים בהן אפשר ללכת, כל מהלך חייב להיות מושלם.
ובאקסטרים חובה לחדש. אם אתה לא מחדש אז אתה כלום. והגדולים… הגדולים עושים דברים שנחשבו עד אז בלתי אפשריים, ממציאים גלגלים על ימין ועל שמאל. וזה קורה כל שנה מחדש.

ב-EscapePod אפשר לקרוא ולשמוע את Soulmates של מייק רזניק. הסיפור הזה הוא על גארי שמאשים את עצמו בהריגת אשתו. ואז הוא נכנס לעבודה בתור שומר במפעל אוטומטי ומתיידד אם אחד ה-Troubleshooters, עם רובוט שמתקן דברים במפעל. והשיחות שלהם הם פשוט קלאסיקה של מד”ב, לחודית קלאסיקה של סיפורי רובוטים. כן, זה נעשה בעבר וכנראה שהמון פעמים אבל מייק רזניק עושה את זה טוב.
ובשביל שעשוע נוסף, נסו לחשוב מראש על תגובות לכל הטיעונים של גארי על כך שבני אדם הם בני אדם ורובוטים הם רובוטים. זה כיף.

חיכיתי הרבה עם הביקורת הזאת. אולי יותר מדי. כי כמה שזה נשמע מוזר, קשה נורא לכתוב ביקורת עניינית על משחק שכל פעם שהנושא שלו עולה אני יכול רק להלל ולשבח אותו. אבל אני אשתדל.

תצוגה: המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על Mass Effect היא “סינמטי”. לשחק ב-Mass Effect זה כמו להיות הגיבור של סרט פעולה גרנדיוזי. וכל אלמנט שבו, מהדיאלוגים, דרך התפאורה ועד זוויות הצילום, נודף את זה.
יחסית להיום, כשיש משחקים כמו The Witcher 2, המנוע של Mass Effect נראה קצת מיושן. מה שצריך לזכור הוא ש-The Witcher (הראשון) התבסס על Mass Effect ורק לאחרונה היה לי מחשב מספיק חזק בשביל לשחק אותו. כך שגם היום, הגרפיקה של Mass Effect לא מאכזבת.
בנוסף לזה גם עיצוב השלבים לא נופל הרבה באיכות. אמנם הפלנטות לא כל כך מרשימות בפרטים, העצמים קצת בלוקיים וחדים ולא מקבלים לחקור כל חלק בתחנה המהווה את בירת הגלקסיה אבל מה שרואים נותן את התמורה והדמויות נראות נהדר.
אני כן חייב להתלונן קצת על עיצוב השלבים. כל מתקן אליו נכנסים נראה כמעט אותו הדבר, מבחינת מבנה ועיצוב פנים, לא משנה לאיזה גזע הם שייכים, והם גם לא נראים יותר מדי הגיוניים (איפה הצוות ישן? ואיפה השירותים?) אבל זה מספיק בשביל שיהיו מסדרונות דרכם נלחמים ובמקומות הקריטיים לסיפור יש הרבה יותר פירוט.
בנוסף אני צריך גם לתת פה למלחין ג’ק וול ציון לשבח על אחד הפסקולים הטובים ביותר למשחק ששמעתי ול-Faunts שאת שיר הסיום שכתבו כבר צירפתי לאוסף הפרטי שלי.
ואסיים עם אחד המאפיינים שדאגו מאוד להדגיש ב-Mass Effect: יצירת הדמות בהתחלה. מאפייני הפנים שבוחרים לשפרד שלכם לא ממש ישפיעו על התנהלות המשחק אבל אני תמיד מעריך שאפשר באמת להגדיר בעצמך (עד רמת חופש מסוימת) איזו דמות בדיוק תשחקו ומה תראו על המסך. גם אם הסיפור נשאר פחות או יותר איך שהוא.

סיפור: כי למרות שבתחילת המשחק ניתנת האפשרות להגדיר את הרקע של הדמות, בין אם היא ילידת ארץ או פרחחית חלל, היא עדיין תהיה הגיבורה שהצילה את מושבת שאנשי. אבל, בתור CRPG שמכבד את עצמו, Mass Effect מאפשר לבחור מקצועות לדמויות. שזה טוב אבל לדעתי לא נורא מאוזן ויותר משפיע על דרגת הקושי מאשר על אפיון המשחק. עדיף להתמקצע בדבר אחד ולא להתפזר על תחומים. זאת דעתי לאחר ששיחקתי סוג של לוחם עם כוחות מיוחדים ולא ממש קיבלתי לוחם וגם לא ממש כוחות מיוחדים.
בכל זאת, ברגע שיוצאים לדרך, הסיפור של Mass Effect מרתק ומרשים ויוצא אופרת חלל ראויה לשמה. סיפור שנמתח מצד אחד של הגלקסיה לצד השני ומעבר ומערב מגוון גזעים שונים עם אינטרסים, חיבה ושנאה משלהם ואיום אחד משותף שאף אחד לא באמת מאמין בו. בתור שפרד נדרשת התמדה נגד אלף ואחד גורמים שיגידו לכם שאתם טועים ולא ראוים ומתקבלים חללית אחת וצוות אחד שיעשו הכל כדי להשלים את המשימה, כל אחד מסיבותיו שלו. ואני ממליץ מאוד על לדבר איתם ולברר.
על מנת להסביר את אחת התמונות המצורפות למעלה, Mass Effect לא היה המשחק הראשון שאיפשר להיכנס ליחסים רומנטיים עם דמויות אחרות במשחק אבל הוא אחד הראשונים, למיטב ידיעתי, שלא הגביל את השחקן בכיוון אליו הוא רוצה ללכת. ולכן, ב-Mass Effect ניתן ליצור יחסים רומנטיים הומוסקסואלים. וזה נושא עליו הוא חטף הרבה ביקורת. וחבל, כי אני לא רואה מה הבעיה עם זה. זה קיים, זה קורה. למה אי אפשר שמצילת הגלקסיה תהיה לסבית? אישית, לא עשיתי את זה, כנראה שלא התאמצתי מספיק או שפשוט לא הצלחתי אבל בסוף יצא לי מערכת יחסים אנושית פשוטה. הביצוע יוצא קצת יבש במקרה הזה אבל אני שמח שהאפשרות קיימת. זה הופך את העולם ליותר אמין.
אני משחק משחקים בעיקר בשביל הסיפור, ו-Mass Effect, כמו טרילוגית ספרים הכתובה בידי אמן, נותן סיפור טוב. מהדברים הקטנים, האנשים בצד עם בעיות אישיות או סתם דילמה מעניינת, ועדהבעיות הענקיות של הגלקסיה בדמות סוכן בכיר שערק ממניעים אישיים וכרגע מאיים על שלום כל יצור וגזע.
ובמקרה הזה, אני מרגיש גם צורך להמליץ על Revelation בשביל להשלים את הסיפור של סארן ואנדרסון.

משחקיות: Mass Effect מתנהג כמו כל CRPG מהדור הנוכחי. יש דמות אותה ניתן להגדיר, היא צוברת נקודות שניתן להשקיע בכישורים מסוימים או כוחות מיוחדים וההחלטות שתבצעו במצבים מסוימים ירוויחו לכם נקודות “טוב” או נקודות “רע” ובכך ישפיעו על שאר העולם ויפתחו או יסגרו לכם אפשרויות.
המכניקה של Mass Effect עברה שיפוץ לטובת המשחק השני ותיקנו בה את איסוף המשאבים המתיש, קטעי הנהיגה הארוכים – שאני אישית מאוד אהבתי אבל כן נטו להיו משעממים ומעצבנים לפעמים – ואת הדרך בה נשקים פועלים. אני מסכים עם השיפור של מערכת הקצאת נקודות הנסיון שעברה הפשטה ויותר מיקצוע וכבר לא נראית גדולה ומפחידה כמו בתמונות הנ”ל. מאוד אהבתי את היכולת המאוד פרטנית להגדיר כל שיפור לכל נשק של כל אחד מאנשי הצוות אבל אני כן מסכים שזה יכול להיות מבלבל ומתיש מרוב אפשרויות. כן אהבתי, וחבל שהסירו, את הענין שנשקים לא ספרו תחמושת אלא חום. כי עם מאיצי מאסה וקליעים מיקרוסקופיים, לא ממש צריך לדאוג לתחמושת.

סך הכל, Mass Effect הוא עדיין משחק מצוין גם היום, מספר שנים לאחר שיצא, משחק שאני עדיין חושב לשחק מחדש אחרת ומשחק שצריך להיכנס לרשימת החובה של כל חובב משחקי מחשב באשר הוא. אם אני צריך לסכם אותו במילה אחת אז היא תהיה “מרשים”. Bioware, שהוציאו את Knights of the Old Republic הנהדר עשו את אותו הדבר שוב רק אחרת ויותר טוב. ואני לא יודע איך להגיד את זה אחרת: אלא אם כן אתם שונאים CRPGs, אתם חייבים את זה לעצמכם.

ובסוף, אני עדיין מרגיש שפספסתי הרבה עם הביקורת הזאת.

חמישי, 13:08 – בערך שעה אחרי תחילת שלב “מי שאין לו מה לעשות”. כרגע, רק מוודאים שיש הכל כדי שנוכל לעזוב את הנגדים לצרותיהם וללכת. אחרי מריבים עם חימושניקים, דילוג בין טנקים וחילוץ כל פיסת קשר מהרק”מ, אני כרגע מחכה כדי שיגידו לי ללכת להחזיר ציוד.

רביעי, 14:18 – הזדכינו באחד מהתהליכים המהירים שראיתי בנסיוני הצבאי. בהחלט יופי של עבודה עשו פה במל”י. ועכשיו זזים. בתקווה לחזור מאוד מאוד מוקדם ובלי פקקים.

לסיכום, למרות שאני כן מעדיף לא לעשות מילואים על כל אפשרות של כן לעשות מילואים, זו כן הייתה חוויה טובה. התבטלנו קצת יותר מדי והשתעממנו קצת יותר מדי והיו פעמים שממש ממש התגעגעתי והיה לי עצוב אבל כמה ששיחות הסיכום בסוף הן נורא קלישאתיות, אני בהחלט מרגיש שהייתי מועיל, שתפקדנו טוב וכל הגדוד מוכשר ושאם יקראו לנו, נהיה גדוד שריון לתפארת.

חמישי, 16:58 – .My sweet. She is very sweet

ובתקווה, בזמן שהרשומה הזאת עלתה, אני כבר יכול להגיד שכבר כשהיינו במילואים אז אמרו לנו שאולי יקפיצו אותנו ברגע שהפלסטינים יכריזו על מדינה. אני רק מקווה, שבזמן שעבר מאז שכיוונתי את התאריך לפרסום ועד התאריך עצמו לא באמת הלכתי לשום מקום.

רביעי, 08:16 – אני קבור בתחת של נגמ”ש ואנחנו זזים. צפוף וחמים וקצת מחניק. אבל בסדר. עבר הרבה זמן מאז שעשיתי את זה. זאת חווייה. שכנראה אף אחד לא שש לחוות אם הוא לא חייב.

רביעי, 10:56 – הקמנו חמ”ל בשטח. עקבנו אחרי תרפ”ל. אכלנו ארוחת בוקר. הקמתי עמדת הטענת טלפונים. עובד נהדר דרך הנורות של הנגמ”ש. מסקנה: אם יש בעיה, זה כנראה הכבל החיובי.

רביעי, 16:00 – תרגיל יוצא לדרך. אני תוהה אם אפשר לישון. כנראה שלא. יותר מדי יריות.

רביעי, 17:35 – כרגע עזרתי להנחית מכת ארטילריה.
יש פה כל כך הרבה קצינים ורכבים בכירים שאפשר לחתוך פלאפלים בחרבות ולחלק לארונות. וואו, זה היה גרוע. פשוט נראה שכל סרן ומעלה מחמישים קילומטרים נמצאים על הגבעה הזאת.

רביעי, 19:51 – ויש לנו גם מסוקים בתרגיל.

רביעי, 21:29 – נשמע כמו התנועה האחרונה. מרגיש כמו הסוף.

רביעי, 21:47 – פצצות תאורה על היעד. וגם פצצות אחרות. ופגזים. וכדורי מאג. אני מסוגל להבין את זה. תרגיל גדודי זה מופע מרשים. מופע שצריך בשבילו אטמי אוזניים ומשקפות, אבל עדיין מרשים.

רביעי, 21:58 – הטנקיסטים מפרקים והולכים. אנחנו עוד נשארים לעבוד. אני חושב שאולי היחס בין הטנקיסטים והמפקדה הוא לפי הסכמה של הנרי רולינס. הם כוכבי הרוק אבל אנחנו פה שעות לפני מרכיבים ואנחנו נהיה פה שעות אחרי לפרק.

רביעי, 23:43 – אחרי שאמרתי פעמיים שאני יודע דרך יותר טובה לנסוע, וצדקתי לפחות פעם אחת, ואחרי שרכבתי על נגמ”ש, אל תיתן לו להניע אותך, תנוע איתו, חזרנו לבסיס. עכשיו צריך לפרק מה שאפשר לפרק וללכת לישון.

חמישי, 01:42 – אחרי נגמ”ש אחד פרוק וכל המצפינים במחסן, אפשר סוף סוף ללכת לישון.