The Less Interesting Times

המשבר הכלכלי העולמי הסתיים למרות שיש כאלו שינסו לטעון כי הוא עדיין מתקיים. הוא הסתיים בעיקרו לאחר ההבנה כי הבנקים בארצות הברית ניסו ליצור כסף יש מאין, כי הם הימרו כנגד הלקוחות שלהם, והשתמשו בלולאות בחוקי הכלכלה כדי לנסות להרוויח על גבם של אנשים ישרים. הבנקים קיבלו מענק של 700 מיליארד דולר מהממשל, מענק ששולם על ידי משלמי המסים, המנהלים יצאו עם בונוסים יפים ולאחר כמה שנים נולדה תנועת ה-Occupy, לחודית Occupy Wall Street.

אז עכשיו כולם מאשימים את הבנקים בשחיתות, בהרחבת התהום בין העניים לעשירים ובדפיקת המערכת באופן כללי. אני חושב שאני מסוגל להבין את ההרגשה.

אבל למה להסתבך עם הבנקים כשעכשיו יש אלטרנטיבות אחרות? עם עליית האינטרנט, העידן הדיגיטלי, רשת 2.0 ומיקור קהל יש גם אלטרנטיבה למוסדות הכלכליים העתיקים שמלווים אותנו מאז תקופת הטמפלרים והיא נקראת Peer to Peer Lending Service או בעברית, ‘שרות הלוואה מאחד לאחד’, סוג של ‘בנק האינטרנט’ או ‘בנק הקהל’.
הרעיון הוא שירות שמקשר בין לווה אחד לבין מלווה או מלווים ברבים. כמו שברשתות הורדת הקבצים, התוכנה מתקשרת לשרת מרכזי שאומר לה מי מחזיק את הקבצים שהיא רוצה ואז ניגשת לכל מי ברשימה שזמין ומבקשת ממנו חבילות, כך אמור לעבוד גם שירות זהה. אדם הצריך כסף ירשם לשירות ויופנה אל מלווים פוטנציאלים שיכולים לבחון את הפרופיל שלו ולהלוות לו את כל או רק חלק מהסכום שביקש. כל זה, כשללווים צריך להיות הרבה יותר קל לקבל הלוואות ולמלווים צריכות להיות ריביות יותר טובות.

שירותים כאלו קיימים כבר מאז שנת 2000. אז למה הם עדיין לא בכל מקום? ובכן, יש עם זה כמה בעיות. השירותים המוקדמים עוכבו והוכשלו על ידי הנטייה התמימה והאופטימית לחשוב שכל מה שצריך זה לספק את הטכנולוגיה ולא להקים עוד כמה מנגנוני סינון והגנה על השירות ועל המשתמשים בו. המקרה של הלווה שפשוט נעלם בלי להחזיר הלוואה היה נפוץ מדי. ניהול כושל זה גרם לחברות מתחילות בתחום לקרוס מהר.

אבל אז קרה המשבר הכלכלי והאמון בבנקים צנח. גם כשהוא הסתיים, אנשים לא ששו ללוות או להלוות דרך הבנקים. וזה המקום שבו נסיון לחדש את ה-P2PLS יכול להצליח. אל החרך הזה השתחלו חברות חדשות וחברות מחודשות שהציעו את הרעיון באריזה אטרקטיבית יותר. אבל עדיין, לרעיונות חדשים קשה להיכנס וכיום, החברה המוצלחת ביותר בתחום, שמחזיקה את האחוז הכי גבוה של נתח שוק בארצה לא עוברת את ה-2%.

ועדיין החברות האלו עדיין עוסקות באותן טקטיקות כמו הבנקים הישנים: כדי להעריך את האמינות של המלווים והלווים, הם משתמשות במידע ממקורות ‘מוסמכים’ כמו חברות ניקוד אשראי. והבעיה איתן היא שהן עובדות נורא לאט. עדכון הנתונים שלהם מתבצע, במקרה הטוב, פעם בחצי שנה. ולכן, הלקוחות שהם אמורים לשרת, אלו שנידחו מהבנקים הרגילים, לא מקבלים את השירות.
לעומת זאת, כיום אפשר להשתמש בטכנולוגיות כריית מידע בשביל למצוא העברות בנקאיות, הוצאות כספומט, חובות קיימים ורישומי אשראי או אפילו ללכת יותר רחוק ולבדוק כל כמה זמן הלווה יוצא לחו”ל, אוכל בחוץ או לא משלם את חוב האשראי שלו. ואפשר לקחת אפילו עוד צעד ולבדוק את המרחב החברתי של הלווה: עם מי הוא מסתובב, לאילו ארגונים הוא שייך או מה רמת הפרחחות שלו.

יש עוד מספר יתרונות ומספר בעיות וגם פתרונות לאותן בעיות, טובים יותר או טובים פחות. אחת הבעיות הגדולות, שכנראה תהיה המכשול הגדול ביותר של שירותי הלוואה ברשת, היא התקנות. יש מגוון מסובך מהן כשחברות קטנות מתחילות לגדול והופכות לבנקים של ממש. אחת מהמטופשות ביותר, לדעתי, היא שבארצות הברית, חברה צריכה לקבל רשות של בנק אחר כדי להיות בנק. ואני לא רואה איך זה יכול לקרות לעיתים קרובות.

אישית, אני חושב שזה רעיון גאוני. גם אם הוא רק נותן תחרות לבנקים הישנים ומכריח אותם לעבוד בצורה יותר מתאימה למאה ה-21. אבל אני לא שש להצטרף לשירות בעצמי. אני חושב שאני כרגע אעדיף לשבת בצד ולראות מה קורה עם כל תנועות המחאה. כי חוץ מסלידתי הרבה מכל דבר שמריח מכלכלה (או סלידתה ממני, אני לא בטוח), אני מאמין בלא לקפוץ על הסוס הראשון, כדאי לחכות לדורות הבאים. הרי, תראו מה קרה ל-Bitcoin.

Bank Says No? Ditch the bank, borrow from the crowd