The Less Interesting Times

דבר ראשון, תודה רבה לאשתי המדהימה מעין ולהוריה על המתנה הנהדרת הזאת. רציתי אותו כבר הרבה זמן, וכבר הרבה זמן שקודמו מקרטע וכושל. קיבלתי הבטחה שאקבל אותו ואת בת זוגתו בסוף הלימודים אבל מעין ראתה את הקודם המתפרק והחליטה שליום ההולדת מגיע לי קצת הקדמה.

על מי אני מדבר? עליו.

זה ה-G700. לדעתי, העכבר הכי טוב בעולם כרגע. כן, יש עכברים שעושים דברים מסוימים טוב יותר: ה-Razer Mamba מדויק יותר וחזק יותר (אבל כמה הבדל כבר יש בין 5700 ל-6400 dpi?). ל-Naga יש יותר כפתורים אבל העיצוב שלו נוראי. בכל מקרה, אין עכבר שמשלב את היכולות של ה-G700 כל כך טוב. 13 כפתורים, אחיזה נהדרת (למען האמת, הוא מתאים ליד שלי כמעט מושלם), הוא עובד על סוללת AA רגילה (בלי סוללות עצמאיות כמו של ה-G7 הישן שלי או העכברים של Razer), המקלט המיניאטורי מאפשר לי להשאיר אותו מחובר לנייד, יש לו אפשרות לעבור מגלילת click-by-click ל-free-spinning, אפשרות הגדרת מאקרואים משתנים, הוא יכול לעבור מאלחוטי לחוטי ברגע אם רוצים מהירות וחוסר הפרעות, הוא נבדק עד 8 מיליון מיליון לחיצות ו-250 קילומטר (עם רגליים מתחלפות), יש לו משטח מגע גס לאחיזה. הוא פשוט מדהים. זה באמת העכבר הכי טוב שיש.

לפני שבועיים הייתי בסיור במשרדים של Better Place. הייתה את האפשרות בטכניון, זה היה חינם וחופשי ועם שיחה עם נציג שלהם. אז הלכתי.

הגענו לשם אחר הצהריים. ראינו את קומת המכירות, ראינו את סרט ההסבר שבטוח כבר כולם הכירו ויצא לנו לנהוג במכונית. קיוויתי שאוכל לנהוג בה יותר מאשר 200 מטר קדימה ואז חזרה. אבל עדיין, החווייה מדהימה.

כשאני נהגתי ראשון, אמרו לי שהרכב דולק כי פספסתי את הצלצול שאמר את זה. כי זה פחות או יותר הסמן היחידי שיש. לא שומעים את המנוע. רק כשממש מחצתי את הדוושה אז שמעתי שריקה כמעט על קולית שהייתה המנוע החשמלי נותן לי כל מה שהוא יכול. וזה היה דיי הרבה.

אמרו לי שגם המהירות המקסימלית וגם מהירות התאוצה מוגבלת אלקטרונית לבטיחות, שיש תקנות שאסרו עליהם לעשות את זה מהר יותר. אני מאמין שאם לא היו מגבילים אותה, הפלואנס הזאת הייתה עושה פחות מ-13 שניות מאפס למאה.

היה כיף, היה מגניב. קיבלנו הרבה הסברים על המכונית, על הטכנולוגיה שלה, על המחשבה שהושקעה באיך שהיא פועלת והרבה דברים אחרים. השיחה הייתה הרבה יותר על מה הם הולכים להציע, על הפרישה, על להבין את איך הם הולכים לעבוד. היו שהתלוננו שהוא לא דיבר תכל’ס אבל גם בתור טכניוניסטים, כמה אפשר לדבר על הטכנולוגיה שהיא יחסית פשוטה ומובנת. ולמען האמת, הכל כבר היה קיים. מה ש-Better Place עושים זה לתת שירות שלא ניתן קודם והם עושים זאת על ידי שיתופי פעולה עם חברות קיימות ושימוש בטכנולוגיה קיימת.

הם התכוונו להתחיל למכור בינואר, פרישת התחנות והקמת התשתית עוד לא הושלמה אז ההשקה נדחתה ליוני. אנשים מסוימים כבר קיבלו את הרכבים שלהם אבל הפצה, שיווק ומכירות רציניות יתחילו עוד חודש-חודשיים. דעתי הסופית היא שלמרות שהמכונית הזאת לא מתאימה לצרכים שלנו, Better Place כן מכוונים אל החלק הארי של השוק ולכן המכוניות יכולות להתאים להרבה אנשים. ולמי שהיא כן מתאימה לו, אני לא חושב שיש סיבה ממש טובה לא לקנות אחת.

בשבוע האחרון, בקולורדו שבארצות הברית, קרה משהו מעניין. אני אומר מעניין כי קשה להחליט כרגע אם מדובר בהפלצה משפטית שתתנדף במהרה או בתקדים שיכול לשנות את מהות הפרטיות בארצות הברית ובעולם כולו. שופט פדרלי הורה לאישה, החשודה בהונאת משכנתה, לשחרר את המחשב הנייד שלה הנעול על ידי הצפנת שולחן עבודה PGP של סימנטק. ה-PGP, למרות שמו הלא מאיים הוא אחד מפרוטוקולי ההצפנה הטובים ביותר היום. בסיס הבלוג הזה מוגן על ידי סוג של PGP.

אבל לא בהצפנה עסקינינו. הבעיה עם פסק הדין הנ”ל, פסק הדין שכרגע עומד באוויר בגלל מאמציהם של האישה ועורך דינה לעצור את ההוראה ולהגיש ערעור, הוא שהוא ספק חופף, ספק מרסק את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית שאומר שאדם רשאי שלא להפליל את עצמו. התיקון, במקור, תופס לגבי עדות, דיבור, הצהרה או ידע הנתון בידי המואשם שיכול להביא להפללתו. לכן, הנאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה. אבל התיקון אינו תקף לגבי חפצים. נאשם חייב למסור לידי רשויות החוק מפתחות, כרטיסי כניסה וכן הלאה.

השאלה שעומדת בבסיס ההחלטה היא האם משפט הצפנה נכנס תחת הגנת החוק או לא? האם הוא שווה ערך למפתח או שווה ערך לידע?

בעבר, שופט פדרלי אחר אמר כי נאשם אינו מחויב לספק את משפט ההצפנה למידע שלו כי התיקון מגן עליו מכפייה להפללה עצמית. במקרה אחר, שוטר גבול טען כי נאשם לא רשאי לשמור על קבציו מוצפנים. הנאשם לבסוף הסכים ופתח את הקבצים. ופה, לדעתי, שורש הבעיה. מה אם הדבר הזה יעבור ופתאום כל שומר גבול יחשוב שהוא אלוהים וידרוש פתיחת כל מידע מוצפן? כי אני יודע כמה מהר הרשויות ממהרות לפעול גם אם אין מידע מוחשי. ואני יודע שאותן רשויות גם יכולות להבין דברים תמימים בצורה הכי לא נכונה שיש. לי יש, בין אוסף הרעיונות לסיפורים, השתלשלות עניינים שכתבתי מזמן על איך, תוך מספר מהלכים, המצב במזרח התיכון מתמוטט לכדי מלחמה גרעינית נמוכת עוצמה שהופכת את הסהר הפורה לסהר ההרעלת קרינה. זה רעיון בדיוני שאפילו לא נכתב כסיפור וסיכוי טוב שלעולם לא יכתב. אני שומר אותו כי אני לא זורק דברים. אבל מה אם יחרימו לי את הקבצים ויראו את זה?

זאת הבעיה עם מדיניות מסוג כזה. מדיניות מסוג כזה מביאה מהר מאוד למדינת משטרה ומדינת משטרה מביאה מהר מאוד למשטרת מחשבות ואז אי אפשר לחשוב על דברים רק כי הם מגניבים. אני יכול לראות איך דבר כזה קורה, אני חובב מדע בדיוני. וזה הדבר שהכי מדאיג אותי, למרות שאני בטוח שיש עוד עשרות דרכים בהן מדיניות כזאת יכולה לכשול. ולמען האמת, עם כל הכבוד לאנשי החוק ומעשיהם, אני מעדיף שמאה אשמים ילכו חופשי מאשר שזכאי אחד ילך לכלא.

עדכון: נכון לכרגע, קבעו כי היא לא חייבת. הדעה היא שכשלא יודעים מה תכולת הכוננים אז אין ‘סיבה מספקת’ ולכן אי אפשר לדרוש ממנה להפליל את עצמה. במקרה של שומר הגבול, מתברר כי הוא הספיק לראות את הקבצים לפני שהמחשב הוצפן שוב ולכן היה בסדר מבחינתו לדרוש לפתוח את ההצפנה.

היום, ה-18 לינואר 2012, מגוון אתרים יכבו את עצמם כמחאה על הצעות החוק SOPA ו-PIPA בארצות הברית. נסו לפחות לחפש אותם ולחנך את עצמכם כי כן מדובר בחוקים שיכולים להזיק לכולם ולא רק לאמריקנים.

כל העסק אמור להתחיל בסביבות 8 בבוקר בחוף המזרחי, זאת אומרת 15:00 אצלנו.

כרגע, כפי שכבר ראיתם אם לחצתם על הקישורים, וויקיפדיה האנגלית כבר כיבתה את עצמה. מי שבעל שואש כנראה שגם יוכל לראות את זה בקרוב. שמתי לב שגם Bash.org, מאגר הציטוטים מ-IRC, גם לא ישיג. גוגל, למזלנו, לא מכבים את המנוע אבל נותנים את קולם. גם מוזילה אמורים לכבות אבל עדיין לא נכון לכתיבת שורות אלו. WordPress.org גם אמורים להיכבות אבל בינתיים יש להם את זה. The Cheezburger Network גם אמורה להיחשך. Boingboing.net כבר חשוכים.

אני יודע שבתור ישראלים אין לנו ממש כוח בבית הנבחרים של ארצות הברית. אבל חשוב להיות מודעים למה שקורה.

כל מיני דברים לאחרונה על ססמאות (לדוגמה) ביחד עם כמה תקריות מצערות שקרו לאחרונה גרמו לי לחשוב מחדש על ססמאות.
אני לא לגמרי מסכים עם הדעה של רנדל מונרו בהבחנה שלו אבל מסוגל להבין את הרעיון שסיסמה ארוכה וקצת לא שגרתית אבל עדיין קלה לזכירה עדיפה על סיסמה קצרה יותר עם אותיות משונות שקשה לזכור אותה. לכן, הססמאות שלי היו בהתאם: כמה מילים פשוטות עם הטייה לא שגרתית וכמה מספרים שקל לי לזכור בכל מקרה.

יש לי סיסמה פשוטה של שתי מילים, אם כי נידחות ואף פעם לא בשילוב, לאתרים שפחות אכפת לי מהם, כאלו שאם מחזיקים מידע פרטי אז הוא מועט ולא קריטי.
יש לי סיסמה מורכבת יותר עם מילה ממש נידחת, מוטה ועם מספר אקראי בה אני משתמש באתרים שאני קצת דואג למה שאני מאחסן שם אבל לא יותר מדי.
יש לי סיסמה עם מילה שהמצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים היותר חשובים.
ויש לי סיסמה עם שתי מילים, אחת נידחת ואחת אני המצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים הקריטיים (לצערי לא לבנקים או מרפאה כי אלו מגבילים אותי מאוד באורך).
ואז יש את הסיסמה איתה אני מגן על שאר הסיסמאות.

סך הכל, עם עוד כל מיני תוספות פה ושם, אני משתמש ב-6-8 סיסמאות שונות במהלך היום יום. אבל חלק מהן איתי שנים ואני תוהה אם הגיע הזמן להחליף אותן. הבעיה העיקרית היא שאני רוצה סיסמאות ארוכות, עם רווחים (סוג של משפטי מפתח), ורוב האתרים לא נותנים לי את האפשרות. בנוסף על זה אני גם אצטרך לשנן 6-8 סיסמאות חדשות וזה קצת מטריד.

איך אתם מתנהלים עם סיסמאות?

או Intrusion Countermeasures Electronic.

אני דיי בטוח שכך נקרא האמצעי בגרסה השנייה של מרוצללים אבל לפחות בגרסה הרביעית הורידו את Electronic. אם כי בנוסף ל-I.C. עדיין קוראים לזה, פה ושם, ICE. התיאור של האמצעי במילון המונחים של מרוצללים גרסה 4, וגם מעט בהמשך, נראה כך:

אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (אנפ”א): כל סוכן המותקן על צומת ברשת בעל המטרה המוצהרת להגן על הצומת מפני משתמשים לא מורשים.
המונח אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (או אנפ”א, מבוטא כמו אנפה) מתייחס לסוג מיוחד של סוכן תוכנה שמשמש להגן על מערכת. [...] תוכנות אנפ”א בדרך כלל משתמשות בכמה מהתוכנות ההתקפיות יותר לשימוש נגד פורצים, כמו ‘התקפה’, ‘פטיש שחור’ או ‘האפלה’, כמו גם ב’ניתוח’, ‘שריון’, או ‘מעקב’. [...] צמתים מסוימים ישגרו תוכנת אנפ”א כאשר האזעקה מופעלת ויכוונו אותה להתמודד עם הפורצים. לאחר שיגורם, תוכנות אנפ”א פועלות בצורה עצמאית מהצומת ואחת מהשנייה כמו כל סוכן עצמאי. [...] תוכנות אנפ”א יוזמות יותר ישתמשו בתוכנות כגון ‘ניצול’ ו’הסוואה’ ועלולות לרדוף אחר הפורצים באופן פעיל אם הם עוזבים את הצומת ואפילו לעקוב אחריהם חזרה לצומת המקור ולהתקיף אותם שם. תוכנות אנפ”א לרוב מכילות את כל הסיסמאות הנחוצות להן לגשת לכל מערכת מקושרת. לפעמים בצומת נמצאת אנפ”א מסיירת, בודקת משתמשים באקראי.

כל זה רלוונטי כי בממשלת יפן עובדים עכשיו על גרסה מוקדמת של ה-ICE או אנפ”א. הם קוראים לזה, כנראה באשמת הכותב, וירוס חברותי שיזהה, יעקוב וינטרל מקורות של התקפות ממוחשבות. הם עובדים על זה מאז 2008. ומאז הוא בבדיקה בסביבת רשת סגורה.

התוכנית מאחורי האנפ”א היא תוכנה עצמאית שתזהה פריצה למחשב או לרשת עליו היא רצה, תנטרל את תוכנת התקיפה, תעקוב אחרי נתיב ההתקפה דרך כל מחשבי הדרך ותאסוף מידע על מקור הפריצה. למרות שהתוכנה בפיתוח ובדיקות כבר שלוש שנים, מצב החוקי עדיין מעורפל. עדיין לא נקבע בחוק שהתקפה ממוחשבת היא התקפה שחוקי להגן על עצמך נגדה. ויש כבר גורמים בתחום טוענים כי יפן צריכה לאפשר ייצור של נשקים ממוחשבים מסוג אלו ולהיות מוכנים כי הם לא היחידים שעובדים על פיתוח כזה.

התגובה משאר הקהילה לא איחרה לבוא. בצורה מובנת לחלוטין, המומחים ספקנים לגבי היעילות שטוענים היפנים. זה לא כל כך פשוט לחדור את מסך הנתבים, שרתי הביניים ורשתות הבוטים בהם משתמשים המתקיפים האינטרנטיים. אפילו להגיע למחשב שנמצא על רשת פנימית, מאחורי נתב המקצה לו כתובת לא אינטרנטית, זה לא דבר פשוט. והיפנים עוד טוענים שהנשק שלהם מסוגל גם לנקות את המחשבים בדרך מקוד עוין. וזה עוד בלי לדבר על המעמסה על המערכת עליה ירוץ הוירוס או מה יקרה אם הוא ייצא מכלל שליטה.

אבל בסוף, לא מדובר בבעיות שאי אפשר להתמודד איתן, עם מספיק השקעה, והיפנים אולי הצליחו לעלות על השיטה שעובדת. בכל מקרה, לא הרבה יותר ידוע מכיוון שהכל אפוף במסתורין צבאי. בתקווה, נדע יותר בהמשך. או שבתקווה… לא.

אני רק חושב על איך המצב הזה התקדם בעולם מרוצללים. ואני מאוד מקווה שמה שיצא מזה הוא הכוח ההגנתי הממוחשב המרהיב של אקו מיראז’ ולא וירוס הקריסה המטורף שחיסל את הרשת כמעט לחלוטין.

אחד הסודות הלא ממש שמורים של תחום החינוך הוא שהוראה במסגרת כיתה, של עשרות תלמידים היושבים מול מרצה אחד, לא ממש עובדת. לא כל כך בשביל המבחנים הסטנדרטיים ובטח שלא בשביל למידה אמיתית. העשירים, שיכולים להרשות לעצמם, יודעים את זה ולכן שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים וקטנים או, אם הם ממש בקצה הפירמידה, שוכרים מורים פרטיים שמדריכים את הילדים שלהם אחד על אחד. כי זאת הדרך הכי טובה.
אבל יש בעיה עם הדרך הזאת, צריך מורה לכל תלמיד, ואי אפשר להקצות מדריך אנושי לכל ילד. לעומת זאת, אין ממש בעיה להקצות מכשיר דיגיטלי שידריך את הילד. הוא רק צריך להיות טוב מספיק. ועל זה צריך לעבוד. על זה עובדים. ואפשר לראות את חלק מהטכנולוגיות בשימוש כבר היום.

ניל סטיבנסון, עדיין אחד האנשים החכמים והמתקדמים ביותר שאני מכיר, הציג בספרו ‘תור היהלום’ את ה-Young Lady’s Illustrated Primer (סלחו לי אבל לא קראתי את זה בעברית). מדובר בספר נאנוטכנולוגי מתוחכם ביותר שהוא סוג של מחשב מקבילי מקושר בפני עצמו ומסוגל לתקשר עם המשתמש שלו, לשנות את עצמו בזמן אמת ולהציג סיפורים רלוונטיים על ידי שחקנים אנושיים. המטרה של הספר היא לחנך אנשים (בספר, ילדה אחת מסוימת) בצורה אישית ומתאימה לעולם בו הם נמצאים.
ואני חושב, אם נזרוק את הצורך באנשים אז אפשר לבנות היום, או לפחות להתחיל לבנות, גרסה בסיסית של הספר. הוא לא חייב להראות כמו ספר אמיתי, הוא יכול להיות דיגיטלי וכך גם יותר פשוט. והיום יש קוראים דיגיטליים כמו ה-Kindle, ה-Nook או אפילו כל טלפון חכם חדשני, שיכולים לתפקד כמדיום נהדר לספר מסוג זה.

למה? הנה סיפור מעניין שמדגים את הגישה הפשוטה ביותר: ריצ’ארד מיניטר, מי שכתב את הכתבה שגרמה לרשומה הזאת, מספר על ילד בן 12 ללא הורים שהגיע לביתו וכשמאחוריו 6-7 שנים של הוראה “מיוחדת”. בנו הבכור, כותב במקצועו, שביקר אותם באותו הזמן, הציע פתרון. כל יום הוא נתן לילד את העיתון שקרא באותו יום, אמר לו לקרוא אותו בעצמו בקול רם ולסמן בעיגול כל מילה שלא הצליח לבטא או לא הבין. לאחר מכן, הוא עבר איתו על המילים. בהתחלה, כל מילה רביעית או חמישית הייתה מסומנת אבל מהר מאוד, מספר המילים המסומנות פחת והוא עבר לקרוא דברים אחרים. כשהגיע הזמן בשבילו להתחיל את התיכון, מנהל החינוך המקומי שלח צוות לבדוק את היכולות שלו כדי לבנות בשבילו תוכנית מיוחדת. הם גילו שזה לא היה נחוץ כי בכל תחום בו בדקו אותו הוא תפקד ברמת הכיתה שלו אם לא גבוה יותר.
ולפעמים זה כל מה שצריך, לתת משימת קריאה, לדאוג להיות זמין לשאלות והארות ולבדוק את המשימה הסופית. בלמידה מסוג זה לומדים פחות את החומר ויותר את הלמידה. וכאשר יש את הלמידה, כאשר הכשרון הזה מושרש ומיומן, לא צריך כבר שום מסגרת חיצונית. אני, אישית, מאמין כרגע בלבנות את סדרת החינוך כעץ מיומנויות שמוביל למה שרוצים לעשות בסוף אבל אני אכניס את זה בסוף.
בנוסף על זה, מה שמלמדים בכיתה נשלט על ידי המורים, המנהלים ומערכת החינוך. אני פחות חושש מהטפה לדעות מסוימות, לפחות פה בארץ, אבל אני כן דואג לצרות הנושאים וצרות המחקר שנעשה ובמיוחד אני דואג לקיבוע של התהליך. כמו סיפור שמעין אוהבת לספר על מי שענה על שאלה בספרות שביקשה לדעתו על נושא מסוים וקיבל בחזרה הערה: “דעתך אינה נכונה.”

ועכשיו, עם קוראים ניידים שאפשר לשים בכיס של כל אחד וכן, המכשיר עצמו יכול להיות יקר, אבל הספרים עצמם זולים וקיימים וקלים להשגה ומכסים מרחב נושאים מאוד מאוד גדול. ואז, אפשר לדחוף את ספריית הבית ספר, או את הספרייה הענקית שהייתה בבתים ויקטוריאנים בתוך ילקוט בית הספר. או שאפשר גם לוותר על הילקוט. ואז, ילדים לא חייבים לשבת בשקט חסר מוח במשך שעות, הם יכולים לעבוד בקצב שלהם ואולי אפילו לחסוך קצת זמן בו הם יכולים להיות פשוט ילדים.

אבל הבעיה הגדולה עם זה, ועם הרעיון שלי של לבנות חינוך כרצף של קורסים קטנים שכל אחד מוביל לשני עד שלבסוף מגיעים למה שרוצים להיות, היא מוטיבציה. לך תוציא מילד בן שמונה את הרצון לשבת ולקרוא ואז לכתוב. התשובה שלי היא שבהתחלה זה ידרוש קצת יותר זמן. כמו שאי אפשר להשאיר תינוק לבד בבית או לסמוך על בן 10 שלא יהרוס את הריהוט כשיוצאים לבלות, גם עם תלמיד צעיר צריך יותר עזרה, יותר יד מכוונת, יותר הדרכה, יותר השקעה של זמן במעבר על החומר ואולי גם לפעמים להכריח אותו. כי אין כמעט מישהו שאוהב לקרוא על דברים שקראו לפני עשרות שנים ועל אנשים שמתים ממזמן. אבל לאחר מכן מבינים שהיסטוריה זה חשוב.

Rock, Paper, Shotgun העלו כתבה, או יותר נכון ‘רטינה’, על דברים שעושים ולא עושים (הכל לרעה) במשחקים. אני הייתי רוצה להוסיף את דעתי לנושא. הנה הכתבה במלואה, אני לא אפרט על כל אחד מהם אלא רק בקצרה.
המשך קריאה »

המשבר הכלכלי העולמי הסתיים למרות שיש כאלו שינסו לטעון כי הוא עדיין מתקיים. הוא הסתיים בעיקרו לאחר ההבנה כי הבנקים בארצות הברית ניסו ליצור כסף יש מאין, כי הם הימרו כנגד הלקוחות שלהם, והשתמשו בלולאות בחוקי הכלכלה כדי לנסות להרוויח על גבם של אנשים ישרים. הבנקים קיבלו מענק של 700 מיליארד דולר מהממשל, מענק ששולם על ידי משלמי המסים, המנהלים יצאו עם בונוסים יפים ולאחר כמה שנים נולדה תנועת ה-Occupy, לחודית Occupy Wall Street.

אז עכשיו כולם מאשימים את הבנקים בשחיתות, בהרחבת התהום בין העניים לעשירים ובדפיקת המערכת באופן כללי. אני חושב שאני מסוגל להבין את ההרגשה.

אבל למה להסתבך עם הבנקים כשעכשיו יש אלטרנטיבות אחרות? עם עליית האינטרנט, העידן הדיגיטלי, רשת 2.0 ומיקור קהל יש גם אלטרנטיבה למוסדות הכלכליים העתיקים שמלווים אותנו מאז תקופת הטמפלרים והיא נקראת Peer to Peer Lending Service או בעברית, ‘שרות הלוואה מאחד לאחד’, סוג של ‘בנק האינטרנט’ או ‘בנק הקהל’.
הרעיון הוא שירות שמקשר בין לווה אחד לבין מלווה או מלווים ברבים. כמו שברשתות הורדת הקבצים, התוכנה מתקשרת לשרת מרכזי שאומר לה מי מחזיק את הקבצים שהיא רוצה ואז ניגשת לכל מי ברשימה שזמין ומבקשת ממנו חבילות, כך אמור לעבוד גם שירות זהה. אדם הצריך כסף ירשם לשירות ויופנה אל מלווים פוטנציאלים שיכולים לבחון את הפרופיל שלו ולהלוות לו את כל או רק חלק מהסכום שביקש. כל זה, כשללווים צריך להיות הרבה יותר קל לקבל הלוואות ולמלווים צריכות להיות ריביות יותר טובות.

שירותים כאלו קיימים כבר מאז שנת 2000. אז למה הם עדיין לא בכל מקום? ובכן, יש עם זה כמה בעיות. השירותים המוקדמים עוכבו והוכשלו על ידי הנטייה התמימה והאופטימית לחשוב שכל מה שצריך זה לספק את הטכנולוגיה ולא להקים עוד כמה מנגנוני סינון והגנה על השירות ועל המשתמשים בו. המקרה של הלווה שפשוט נעלם בלי להחזיר הלוואה היה נפוץ מדי. ניהול כושל זה גרם לחברות מתחילות בתחום לקרוס מהר.

אבל אז קרה המשבר הכלכלי והאמון בבנקים צנח. גם כשהוא הסתיים, אנשים לא ששו ללוות או להלוות דרך הבנקים. וזה המקום שבו נסיון לחדש את ה-P2PLS יכול להצליח. אל החרך הזה השתחלו חברות חדשות וחברות מחודשות שהציעו את הרעיון באריזה אטרקטיבית יותר. אבל עדיין, לרעיונות חדשים קשה להיכנס וכיום, החברה המוצלחת ביותר בתחום, שמחזיקה את האחוז הכי גבוה של נתח שוק בארצה לא עוברת את ה-2%.

ועדיין החברות האלו עדיין עוסקות באותן טקטיקות כמו הבנקים הישנים: כדי להעריך את האמינות של המלווים והלווים, הם משתמשות במידע ממקורות ‘מוסמכים’ כמו חברות ניקוד אשראי. והבעיה איתן היא שהן עובדות נורא לאט. עדכון הנתונים שלהם מתבצע, במקרה הטוב, פעם בחצי שנה. ולכן, הלקוחות שהם אמורים לשרת, אלו שנידחו מהבנקים הרגילים, לא מקבלים את השירות.
לעומת זאת, כיום אפשר להשתמש בטכנולוגיות כריית מידע בשביל למצוא העברות בנקאיות, הוצאות כספומט, חובות קיימים ורישומי אשראי או אפילו ללכת יותר רחוק ולבדוק כל כמה זמן הלווה יוצא לחו”ל, אוכל בחוץ או לא משלם את חוב האשראי שלו. ואפשר לקחת אפילו עוד צעד ולבדוק את המרחב החברתי של הלווה: עם מי הוא מסתובב, לאילו ארגונים הוא שייך או מה רמת הפרחחות שלו.

יש עוד מספר יתרונות ומספר בעיות וגם פתרונות לאותן בעיות, טובים יותר או טובים פחות. אחת הבעיות הגדולות, שכנראה תהיה המכשול הגדול ביותר של שירותי הלוואה ברשת, היא התקנות. יש מגוון מסובך מהן כשחברות קטנות מתחילות לגדול והופכות לבנקים של ממש. אחת מהמטופשות ביותר, לדעתי, היא שבארצות הברית, חברה צריכה לקבל רשות של בנק אחר כדי להיות בנק. ואני לא רואה איך זה יכול לקרות לעיתים קרובות.

אישית, אני חושב שזה רעיון גאוני. גם אם הוא רק נותן תחרות לבנקים הישנים ומכריח אותם לעבוד בצורה יותר מתאימה למאה ה-21. אבל אני לא שש להצטרף לשירות בעצמי. אני חושב שאני כרגע אעדיף לשבת בצד ולראות מה קורה עם כל תנועות המחאה. כי חוץ מסלידתי הרבה מכל דבר שמריח מכלכלה (או סלידתה ממני, אני לא בטוח), אני מאמין בלא לקפוץ על הסוס הראשון, כדאי לחכות לדורות הבאים. הרי, תראו מה קרה ל-Bitcoin.

Bank Says No? Ditch the bank, borrow from the crowd

דנה עולה לכיתה א’. היא מגיעה לכיתה ביומה הראשון. לפניה, במקום שולחנות העץ החבוטים שהכירה אחותה הגדולה, מיכל, נמצאים שולחנות פלסטיק וקרמיקה מודרניים ועליהם מחשבי לוח חדישים. היא לא משתמש בעט ודף בשביל להעתיק ולתרגל את האותיות אותן כותב המורה על הלוח אלא מגיבה למצגת האינטראקטיבית שמציג המורה, המוזרמת למחשב הלוח שלפניה כמו שהיא מופיעה על המסך בקצה הכיתה. בשביל תרגול, היא לא מציירת את האותיות במחברת וגם לא מקלידה אותן אלא נעזרת בתוכנה יעודית הרצה על מחשב הלוח שלפניה שמנחה אותה בכיוון הנכון ועוזרת לה לתקן את שגיאותיה. וכשנגמר השיעור, כל החומר שאספה והתרגולים שעשתה נשמרים בשרת של בית הספר הנגיש לה גם מהבית.
מיכל הולכת להרצאה הראשונה שלה באוניברסיטה. היא מתיישבת באולם ההרצאות ומניחה את תיקה לפניה. היא מוציאה ממנו לא דפדפת ועט וגם לא מחשב נייד גדול אלא מחשב לוח עדין ואלגנטי השוכב בנוחות על ברכיה. המצגת של השיעור נגישה לה ממחשב הלוח מהרגע שנכנסה לכיתה והיא מקלידה עליה הערות שהיא, לאחר מכן, שומרת בכונן הוירטואלי הפרטי שלה. היא יכולה, במקביל, גם “להרים יד” בתור הדיגיטלי של שאלות שמחכות בצד המצגת שלפניה.

חזון זה לא חייב להיות רחוק כל כך. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. בעבר חשבו שהמחשבים הניידים, ומחשבי הרשת בעיקר, יחליפו את העט והנייר בכיתות וישאירו את המשרד הדיגיטלי באבק של הכיתה הדיגיטלית. אבל רעיון זה גם מקרטע ואת מקומו תופס הרעיון של מחשבי הלוח. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, מחשבי הלוח חודרים לכל מקום. פרויקט חדש בשם The Millstone Experience מנסה את כוחו עם מכשירי iPad ללימוד יסודי.
ועוד כשאפשר להתווכח על היעילות של מחשבי הלוח בשיפור איכות הלימוד, אי אפשר להתווכח עם המחיר והקלות. בעוד ספרי לימוד לסמסטר סטנדרטי באוניברסיטה יכולים לעלות בין 200 ל-300 שקל (במידה וקונים אותם, על השכרה אפשר, במקרים מסוימים, לשלם בין 50 ל-100) ולשקול כמו תינוק קטן, אותם ספרים, כאשר הם נקנים בפורמט דיגיטלי, יעלו כרגע לא יותר מ-100 שקל ויכולים לעלות הרבה פחות. ואת זה אני כבר רואה בכיתות היום. יש לפחות סטודנט אחד שאני מכיר שמגיע לכיתה רק עם מחשב הלוח שלו ומשתמש בו לכל הדבר.
ובנוסף על היכולת והקלות של השימוש, ניתן עם מחשבי הלוח גם לצלם דברים חשובים כמו משוואות או ציורי הדגמה ולשמור אותם כמו שהם כך שלא ילכו לאיבוד לעולם. ועל מחשבי הלוח ניתן להתקין תוכנות עזר לשימושם של אנשים בעלי מוגבלויות מסוימות.

אני משתמש במחשב נייד מהיום הראשון בטכניון וכך גם רבים אחרים אך יתכן שזה פחות מדי (או יותר מדי) בשביל הדור הבא של תלמידים ואולי ה-Xoom, iPad וחבריהם יתפסו את המקום החמים של הספר על שולחנות בתי הספר.