The Less Interesting Times

באוקטובר האחרון, אוניברסיטת סטנפורד החלה להציע את קורס המבוא לבינה מלאכותית שלה באינטרנט. זה היה מאוד נחמד לדעת חודש לפני כשנרשמתי לקורס מבוא לבינה מלאכותית בטכניון. אבל לא משנה. בסדר. כל הכבוד על היוזמה. מה שנראה עכשיו הוא שאוניברסיטת סטנפורד היא רק טיפה אחת במה שאולי יהיה גשם של אוניברסיטאות נחשבות יותר ונחשבות פחות שעולות לאינטרנט ובכך גם משנה את איך שציונים מוענקים כיום.

מערכת התגים וההישגים מוכרת לכל משחקן כיום. אין כמעט משחק היום שלא מגיע עם מערכת של הישגים שניתן לזקוף לזכותכם. חלקם באנאלים וכוללים לאסוף עשרה דברים מסוימים או להרוג עשרים דברים אחרים. חלקם מעניינים יותר ושולחים אתכם לגלות דברים מעניינים בעולם או בסיפור שלא הייתם מגלים או מנסים לגלות אחרת (דוגמה טובה: Portal 2, Arkham Asylum). כתוצאה או במקביל לכך, מערכת התגים וההישגים הפכה להיות אחד מהמכניקות הפופלאריות יותר במשחוק (gamifacation), הפיכת פעולות יום-יומיות למשחק.
והשאלה היא, האם זה טוב כשזה מגיע ללימודים אקדמאיים?

לפי דעתי, שוב, זה תלוי באיך עושים את זה.

הטענה נגד היא שיש מקומות, כמו ‘אקדמיית קאן‘, מין אוניברסיטה שמתבססת על הסברים קצרים על נושאים פופלאריים, שמחלקת תגים על הקשבה, תגים שאין להם ממש משמעות אקדמית. כמו כן, עומס של תגים שונים ומשונים בקורות החיים יכול בעיקר לבלבל ולא לשמש כמדד טוב. אבל יש תגים לא אקדמיים שכן יכולים להיות שווים משהו, כמו פעילות פורום בנושא ומענה על שאלות, משהו שמראה על ידע ועל יכולת הוראה מסוימת. ולעומת זאת, כשמוסדות ידועים כמו MIT עולי לאינטרנט עם אותו רעיון, אפשר לצפות שהתגים שהם יחלקו יהיו משמעותיים יותר וגם שווים יותר.

הטענה בעד היא שמקומות עבודה אולי יעדיפו דירוג המבוסס על תגים מאשר על תארים. כי גם כשלתואר יש מערכת קורסים מוגדרת וקשיחה, היא עדיין יכולה להשתנות מסמסטר לסמסטר ובוגר הנדסת תוכנה של היום אולי למד דברים שונים לחלוטין מאשר בוגר הנדסת תוכנה של לפני שנתיים. ואיך מעסיק יכול לדעת מה עומד מאחורי ‘תואר בוגר מדעי המחשב כללי’ (התואר שלי, דרך אגב). וגם, תגים אפשר להציג תוך כדי הלמידה ולא לחכות לטקס הסיום בעוד מספר שנים.

מה שאנשים מפחדים ממנו הוא התיישנות המוסד האקדמי באשר הוא. כי אם אפשר ללמוד באינטרנט ולקבל תגים מגניבים שאומרים שאתה מומחה לבניית אתרים ב-HTML5 ויודע לפתח אפליקציות ניידות, למה לך להיכנס לקמפוס? או שאולי הלמידה והמחקר יעלמו בתוך המירוץ הלא נגמר להשיג עוד תגים ועוד הישגים וההישגים עצמם יהפכו להיות ריקים מתוכן?

לפי דעתי, אין ממש הבדל בין השיטות. מה הוא תואר אם לא שם כולל לאוסף של מיומנויות ובלוקים של ידע שצברתי במהלך מספר שנים? ומה הוא גליון ציונים אם לא רשימת ההישגים שלי בתחומים שונים שאותם למדתי? אני לא חושב שלאוניברסיטאות יש הרבה ממה לפחד. אולי הקמפוס כן יהפוך להיות מיושן והמוסד האקדמי ישים עוד כמה רגליים בעולם הוירטואלי אבל זה יכול להיות רק לטובה. העיקרון עצמו, לימוד לתואר, לא יפגע בהרבה. זה יקרא בשמות שונים אבל השלמת קורס באלגברה עדיין תהיה השלמת קורס באלגברה גם אם קוראים לזה ‘מאסטר’ או ‘ציון 92′.
אני כן חושב שיש מקום לציין פעילויות שאינן לפי הסכימה המוגדרת, פעילויות כמו עזרה בשיעורים, ייעוץ או פעילויות חברתיות והתנדבויות אחרות.

אחד הסודות הלא ממש שמורים של תחום החינוך הוא שהוראה במסגרת כיתה, של עשרות תלמידים היושבים מול מרצה אחד, לא ממש עובדת. לא כל כך בשביל המבחנים הסטנדרטיים ובטח שלא בשביל למידה אמיתית. העשירים, שיכולים להרשות לעצמם, יודעים את זה ולכן שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים וקטנים או, אם הם ממש בקצה הפירמידה, שוכרים מורים פרטיים שמדריכים את הילדים שלהם אחד על אחד. כי זאת הדרך הכי טובה.
אבל יש בעיה עם הדרך הזאת, צריך מורה לכל תלמיד, ואי אפשר להקצות מדריך אנושי לכל ילד. לעומת זאת, אין ממש בעיה להקצות מכשיר דיגיטלי שידריך את הילד. הוא רק צריך להיות טוב מספיק. ועל זה צריך לעבוד. על זה עובדים. ואפשר לראות את חלק מהטכנולוגיות בשימוש כבר היום.

ניל סטיבנסון, עדיין אחד האנשים החכמים והמתקדמים ביותר שאני מכיר, הציג בספרו ‘תור היהלום’ את ה-Young Lady’s Illustrated Primer (סלחו לי אבל לא קראתי את זה בעברית). מדובר בספר נאנוטכנולוגי מתוחכם ביותר שהוא סוג של מחשב מקבילי מקושר בפני עצמו ומסוגל לתקשר עם המשתמש שלו, לשנות את עצמו בזמן אמת ולהציג סיפורים רלוונטיים על ידי שחקנים אנושיים. המטרה של הספר היא לחנך אנשים (בספר, ילדה אחת מסוימת) בצורה אישית ומתאימה לעולם בו הם נמצאים.
ואני חושב, אם נזרוק את הצורך באנשים אז אפשר לבנות היום, או לפחות להתחיל לבנות, גרסה בסיסית של הספר. הוא לא חייב להראות כמו ספר אמיתי, הוא יכול להיות דיגיטלי וכך גם יותר פשוט. והיום יש קוראים דיגיטליים כמו ה-Kindle, ה-Nook או אפילו כל טלפון חכם חדשני, שיכולים לתפקד כמדיום נהדר לספר מסוג זה.

למה? הנה סיפור מעניין שמדגים את הגישה הפשוטה ביותר: ריצ’ארד מיניטר, מי שכתב את הכתבה שגרמה לרשומה הזאת, מספר על ילד בן 12 ללא הורים שהגיע לביתו וכשמאחוריו 6-7 שנים של הוראה “מיוחדת”. בנו הבכור, כותב במקצועו, שביקר אותם באותו הזמן, הציע פתרון. כל יום הוא נתן לילד את העיתון שקרא באותו יום, אמר לו לקרוא אותו בעצמו בקול רם ולסמן בעיגול כל מילה שלא הצליח לבטא או לא הבין. לאחר מכן, הוא עבר איתו על המילים. בהתחלה, כל מילה רביעית או חמישית הייתה מסומנת אבל מהר מאוד, מספר המילים המסומנות פחת והוא עבר לקרוא דברים אחרים. כשהגיע הזמן בשבילו להתחיל את התיכון, מנהל החינוך המקומי שלח צוות לבדוק את היכולות שלו כדי לבנות בשבילו תוכנית מיוחדת. הם גילו שזה לא היה נחוץ כי בכל תחום בו בדקו אותו הוא תפקד ברמת הכיתה שלו אם לא גבוה יותר.
ולפעמים זה כל מה שצריך, לתת משימת קריאה, לדאוג להיות זמין לשאלות והארות ולבדוק את המשימה הסופית. בלמידה מסוג זה לומדים פחות את החומר ויותר את הלמידה. וכאשר יש את הלמידה, כאשר הכשרון הזה מושרש ומיומן, לא צריך כבר שום מסגרת חיצונית. אני, אישית, מאמין כרגע בלבנות את סדרת החינוך כעץ מיומנויות שמוביל למה שרוצים לעשות בסוף אבל אני אכניס את זה בסוף.
בנוסף על זה, מה שמלמדים בכיתה נשלט על ידי המורים, המנהלים ומערכת החינוך. אני פחות חושש מהטפה לדעות מסוימות, לפחות פה בארץ, אבל אני כן דואג לצרות הנושאים וצרות המחקר שנעשה ובמיוחד אני דואג לקיבוע של התהליך. כמו סיפור שמעין אוהבת לספר על מי שענה על שאלה בספרות שביקשה לדעתו על נושא מסוים וקיבל בחזרה הערה: “דעתך אינה נכונה.”

ועכשיו, עם קוראים ניידים שאפשר לשים בכיס של כל אחד וכן, המכשיר עצמו יכול להיות יקר, אבל הספרים עצמם זולים וקיימים וקלים להשגה ומכסים מרחב נושאים מאוד מאוד גדול. ואז, אפשר לדחוף את ספריית הבית ספר, או את הספרייה הענקית שהייתה בבתים ויקטוריאנים בתוך ילקוט בית הספר. או שאפשר גם לוותר על הילקוט. ואז, ילדים לא חייבים לשבת בשקט חסר מוח במשך שעות, הם יכולים לעבוד בקצב שלהם ואולי אפילו לחסוך קצת זמן בו הם יכולים להיות פשוט ילדים.

אבל הבעיה הגדולה עם זה, ועם הרעיון שלי של לבנות חינוך כרצף של קורסים קטנים שכל אחד מוביל לשני עד שלבסוף מגיעים למה שרוצים להיות, היא מוטיבציה. לך תוציא מילד בן שמונה את הרצון לשבת ולקרוא ואז לכתוב. התשובה שלי היא שבהתחלה זה ידרוש קצת יותר זמן. כמו שאי אפשר להשאיר תינוק לבד בבית או לסמוך על בן 10 שלא יהרוס את הריהוט כשיוצאים לבלות, גם עם תלמיד צעיר צריך יותר עזרה, יותר יד מכוונת, יותר הדרכה, יותר השקעה של זמן במעבר על החומר ואולי גם לפעמים להכריח אותו. כי אין כמעט מישהו שאוהב לקרוא על דברים שקראו לפני עשרות שנים ועל אנשים שמתים ממזמן. אבל לאחר מכן מבינים שהיסטוריה זה חשוב.

דנה עולה לכיתה א’. היא מגיעה לכיתה ביומה הראשון. לפניה, במקום שולחנות העץ החבוטים שהכירה אחותה הגדולה, מיכל, נמצאים שולחנות פלסטיק וקרמיקה מודרניים ועליהם מחשבי לוח חדישים. היא לא משתמש בעט ודף בשביל להעתיק ולתרגל את האותיות אותן כותב המורה על הלוח אלא מגיבה למצגת האינטראקטיבית שמציג המורה, המוזרמת למחשב הלוח שלפניה כמו שהיא מופיעה על המסך בקצה הכיתה. בשביל תרגול, היא לא מציירת את האותיות במחברת וגם לא מקלידה אותן אלא נעזרת בתוכנה יעודית הרצה על מחשב הלוח שלפניה שמנחה אותה בכיוון הנכון ועוזרת לה לתקן את שגיאותיה. וכשנגמר השיעור, כל החומר שאספה והתרגולים שעשתה נשמרים בשרת של בית הספר הנגיש לה גם מהבית.
מיכל הולכת להרצאה הראשונה שלה באוניברסיטה. היא מתיישבת באולם ההרצאות ומניחה את תיקה לפניה. היא מוציאה ממנו לא דפדפת ועט וגם לא מחשב נייד גדול אלא מחשב לוח עדין ואלגנטי השוכב בנוחות על ברכיה. המצגת של השיעור נגישה לה ממחשב הלוח מהרגע שנכנסה לכיתה והיא מקלידה עליה הערות שהיא, לאחר מכן, שומרת בכונן הוירטואלי הפרטי שלה. היא יכולה, במקביל, גם “להרים יד” בתור הדיגיטלי של שאלות שמחכות בצד המצגת שלפניה.

חזון זה לא חייב להיות רחוק כל כך. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. בעבר חשבו שהמחשבים הניידים, ומחשבי הרשת בעיקר, יחליפו את העט והנייר בכיתות וישאירו את המשרד הדיגיטלי באבק של הכיתה הדיגיטלית. אבל רעיון זה גם מקרטע ואת מקומו תופס הרעיון של מחשבי הלוח. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, מחשבי הלוח חודרים לכל מקום. פרויקט חדש בשם The Millstone Experience מנסה את כוחו עם מכשירי iPad ללימוד יסודי.
ועוד כשאפשר להתווכח על היעילות של מחשבי הלוח בשיפור איכות הלימוד, אי אפשר להתווכח עם המחיר והקלות. בעוד ספרי לימוד לסמסטר סטנדרטי באוניברסיטה יכולים לעלות בין 200 ל-300 שקל (במידה וקונים אותם, על השכרה אפשר, במקרים מסוימים, לשלם בין 50 ל-100) ולשקול כמו תינוק קטן, אותם ספרים, כאשר הם נקנים בפורמט דיגיטלי, יעלו כרגע לא יותר מ-100 שקל ויכולים לעלות הרבה פחות. ואת זה אני כבר רואה בכיתות היום. יש לפחות סטודנט אחד שאני מכיר שמגיע לכיתה רק עם מחשב הלוח שלו ומשתמש בו לכל הדבר.
ובנוסף על היכולת והקלות של השימוש, ניתן עם מחשבי הלוח גם לצלם דברים חשובים כמו משוואות או ציורי הדגמה ולשמור אותם כמו שהם כך שלא ילכו לאיבוד לעולם. ועל מחשבי הלוח ניתן להתקין תוכנות עזר לשימושם של אנשים בעלי מוגבלויות מסוימות.

אני משתמש במחשב נייד מהיום הראשון בטכניון וכך גם רבים אחרים אך יתכן שזה פחות מדי (או יותר מדי) בשביל הדור הבא של תלמידים ואולי ה-Xoom, iPad וחבריהם יתפסו את המקום החמים של הספר על שולחנות בתי הספר.