The Less Interesting Times

בימים הקודמים ליום הזיכרון התחלתי לחשוב על כל האנשים שאני צריך לזכור, על כל האנשים שאיבדתי או שהייתי צריך ולא יצא לי להכיר. ואני חושב שבגלל זה יום הזיכרון כל כך חשוב לי, כי זה לא רק יום הזיכרון שבו זוכרים את מי שהקריב את חייו במהלך שירות המדינה אלא כל מי שכבר לא איתנו וחבל.

באופן לחודי, ביום הזיכרון יש לי את סבא שלי (מצד אמא) ודוד שלי (בעלה של אחותה של אמא) שלא יצא לי להכיר כי הם נהרגו במלחמות לפני שנולדתי. הם שירתו את המדינה עד שזה הרג אותם. אבל אני לא חושב שהם היחידים שצריך לזכור.

סבתא שלי (מצד אמא), יצאה מאירופה והגיעה לארץ עם משפחתה בתחושת שליחות. הם היו ממקימי הקיבוץ שבו גדלתי. אולי סבתא שלי לא עשתה משהו גרנדיוזי כמו לסחוב פצוע על הגב תחת אש אבל היא תרמה בדרכה שלה ונפטרה בשיבה טובה אחרי שנים ארוכות של להיות אמא, סבתא וחברת קיבוץ. ואם זה מעניין, סבתא הייתה היחידה שאני זוכר שבאה לבריכה והשגיחה עליי כשלא יכולתי ללכת לבד. והיא לא הייתה צעירה כשהיא עשתה את זה.

סבא שלי (מצד אבא) עשה המון בשביל המולדת שלו. הוא היה חלק מכוחות המחתרת נגד הבריטים לפני הקמת המדינה והוא היה ממקימי ומגיני הקיבוץ בו גדל אבא שלי. הוא תרם ובנה וארגן ותכנן ועשה כל כך הרבה דברים שפסקה אחת של טקסט לא תספיק להכיל את כולם. הוא אולי לא נפל בשירות המדינה אבל הוא עשה בשבילה הרבה וגם זה ראוי לציון.

סבתא שלי (מצד אבא) הייתה לא פחותה מסבא וגם עשתה הרבה דברים למען הקהילה. דברים שלצערי איני זוכר בלי עבודת השורשים לפני וחבל. אבל גם אותה ראוי לזכור.

בצבא גם איבדתי חבר בנסיבות שאני עדיין מחשיב כמחשידות ובטכניון איבדתי עוד אחד. הם היו צעירים ואחד מהם עוד לא הספיק לשרת ממש את מדינתו אבל גם אותם אני זוכר.

זה סוג של יום אבל מרוכז. כל האזכרות, כל הטקסים, כל התמונות וכל הזכרונות. הכל ביחד, במכה אחת, במקום אחד. רק בשבילי.

אני לא טוען שאני היחידי עם כזה לקט של רוחות מאחוריו. ואולי אני גם לא היחידי שמרגיש ככה ביום הזיכרון. אבל זה מה שאני מרגיש. ככה אני מרגיש את זה. אני חזק ועומד בזה לאורך כל השנה. גם כשאני מבקר בקבר של אסף, כל ינואר מחדש, אני נזכר ומניח אבן ומחבק חברים ומנחם את המשפחה. ביום הזיכרון אני מרשה לעצמי להשתחרר, לנקז ולנקות את כל מה שהצטבר.

וככה, בערב אחד באזור אפריל-מאי, גבר בן 28 בוכה.

ביום שישי יצאנו, מעין ואני לעשות קניות בחנות מאוד מיוחדת ברמת השרון. מעין קנתה לעצמה מתנת יום הולדת מאוחרת, חומרי יצירה מוכוונים יצירת חותמות במיוחד, ואני ניסיתי לא להיות מציק יותר מדי. הסכין היה יקר אבל מאוד שווה את זה וכל השאר דווקא לא היה יקר מדי. וכמו שאמרתי למעין, אם היא מכוונת לטווח הארוך, אז שווה להשקיע יותר במכשירים וחומרים איכותיים.

לאחר מכן, הלכנו ל-Office Depot לקנות קצת מחקים כי לא ממש מצאנו בסיסים לחותמות. אני לא יודע למה מעין חשבה שזה מוזר אבל מבחינתי, לבוא לקופה עמוסים במחקים ושום דבר אחר זה נורמלי לחלוטין ואין בעיה עם זה.

לארוחת צהריים פינקנו את עצמנו. מעין בדלי פסטה איכותית ואני במנה פלאפל שרציתי כבר שבוע בערך. והפלאפליה שמעין כיוונה אותי אליה הייתה בהחלט איכותית ועובדת בצורת ‘האכל את עצמך’ שאני מאוד אוהב. היה טוב.

לאחר מכן חזרנו וניסינו קצת לסדר את הבית ולקדם עניינים חשובים. אני הלכתי לראות עם עמיחי את Cabin in the Woods ומעין נשארה בבית עם חומרי היצירה שלה. וכנראה טוב שכך.
דעתי על Cabin in the Woods: יש לי בעיה אחת, אין לי בעיה עם דברים שהציקו לאחרים. אי אפשר להגיד יותר מדי על הסרט בלי להרוס אותו. הוא מגניב, שנון ונהדר. חובה לכל חובב אימה, ג’וס ווידון וסרטים עם מודעות עצמית. ולמה טוב שמעין לא באה? זה לא סתם סרט אימה. זה כל סרט אימה. לכו.

חוץ מזה, אני מנסה עכשיו לסיים כמה תרגילים דחופים, שבינתיים לפחות מעניינים. אני משחק את Legend of Grimrock, נהדר לכל מי שהתגעגע למשחקי התפקידים הישנים והטובים כמו Eye of the Beholder ורוצים משחק שבו עיקר העניין הוא טקטיקה ומחשבה, לא חפצים ולהרביץ לדברים. אני מנסה לכתוב כמה דברים: ביקורת למשחקיה – מתקדם… מתקדם… ומאמר ללפריקון – עובד פחות טוב ממה שהייתי רוצה, אני לא כל כך טוב בניתוחים מעמיקים.

עוד מעט יום הזיכרון. אני איפה שהוא בין מצפה לו וחושש ממנו. אולי אפילו בניצב לסקאלה בכלל.

אני זוכר שכבר אמרתי בעבר שכל מה שבאמת צריך בשביל יום הולדת כיף זה שאנשים יזכרו שזה יום ההולדת שלך.

כן, אני תמיד אשמח למתנות ענקיות, בילוי מדהים ושכל משאלותיי יתגשמו. אבל אני גם יודע שזה לא ריאליסטי. אני רגיל להסתפק במועט. אבל המינימום שאני צריך בשביל באמת להיות שמח ביום ההולדת הוא לשמוע שלאנשים אכפת. ובאמת, זה אפילו לא צריך להיות אכפתיות עמוקה. מספיק שהיה להם אכפת מספיק כדי להוסיף לעצמם תזכורת בלוח שנה.

ומהבחינה הזאת, אני חושב שכבר, ויום ההולדת הזה עוד לא הסתיים, היה לי יום הולדת מוצלח.

אמא שלי, אמא של מעין, אדי, רומן, בת דודתי שירי, ניקו, שונית, ירון, אפילו שתיים מהתלמידות שלי בנחשון (טוב, אמרתי להם אתמול. P-:). לכל אלו היה אכפת מספיק בשביל לזכור איך שהוא, לא משנה איך, שיש לי יום הולדת. וכל פעם שקיבלתי איחול, חייכתי עוד קצת.

וכמובן, לא שכחתי, אישתי המדהימה שתחיה עצרה את כל מה שהיא עושה בשתי דקות לחצות בלילה והתחילה לשיר לי יום הולדת שמח.

תודה לכולם.

ומעיני, אני אוהב אותך. תודה רבה רבה.

חזרנו לכאן שוב.

בזמן פרסום שורות אלו, אנחנו כבר נהיה בדרך למרכז לאזכרה השלישית לאסף. אין לי כבר מה להגיד. אני חושב שהכל נאמר.

הרגשתי את זה קצת פחות השנה. יום השנה האמיתי עבר לפני שבועיים ולא שמעתי שום דבר על מתי האזכרה. לא הייתה לי גם דרך קלה לברר. חשבתי לעצמי, אולי הפעם אני לא אלך. אולי הגיע הזמן להיפרד סופית. אבל אז הגיעה ההודעה, יש אזכרה, היום, ב-13:00. ואז ידעתי שאני חייב ללכת.

אבא שלי מדבר לפעמים על חברים שהוא הכיר, והוא הכי הרבה לא רק בגלל מרום שנותיו, ועל כמה מהם הוא השאיר מאחור. מזקנה, ממחלה, על שדה הקרב, מאחורי גבולות. הוא לא הולך לאזכרות. לא לכולם, אני מניח. אבל אני מסוגל להבין את גודל המעמסה. אי אפשר ללכת לבקר את כולם.
למעין גם יש אחת והיא גם נוהגת להגיע בקביעות. בפעם שעברה היא חשבה לוותר. אני התעקשתי שזה חשוב. לא רק לחלוק כבוד ולחזק אלא גם לזכור את הזמנים הטובים. לפגוש את החברים המשותפים ולהיזכר באנשים שטוב שהיו בחיים.
לי יש רק שניים. לאחד מהם אני לא הולך, לא בקביעות, רק מבקר מדי פעם אם אני באזור. כי, למרות היותו בן אדם נהדר, לא היינו בקשר כל כך, בעיקר לקראת הסוף. זה כאב אבל זה עבר. את אסף הכרתי יותר. יותר זמן, יותר לעומק. היינו חברים קרובים, בילינו ביחד לפחות כל שבוע. עשינו עבודות ביחד. אני חייב ללכת. אין אפשרות אחרת.

ביום שני הייתה מסיבת מטאל. יצא לי שם לדבר עם עוד אחד מהחברים. הוא היה גם שם חבר של כמעט כולם. ותהיתי אם צריך להזכיר לכמה אנשים. בסוף ויתרתי. אבל עדיין, שם, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. זה היה אחד המקומות בהם הוא הרגיש בבית. ועכשיו, במחשבה לאחור, אני לא יכול שלא לשים לב שכמה חברים שלו, שגם נהגו להגיע, לא הגיעו. יכול להיות שזה בגלל שהתואר שלהם נגמר והם עברו לדברים אחרים. אבל יש אנשים שמגיעים מהמרכז בשביל המסיבה הזאת, אני לא בטוח כמה זה שווה בתור תירוץ.

ובזמן שתסיימו לקרוא את זה, אני כבר אהיה שם, מקווה שהמשפחה שאפגוש שם לא תהיה במצב יותר גרוע מאשר שנה שעברה.
ובזמן כתיבת שורות אלו, אני חושב על להביא אלכוהול.