Y Gen vs. Millennials

I keep hearing the talks about Millennials.

First of all, I dislike the term. I dislike the whole generational segregation thing. I think it’s stupid and arbitrary and doesn’t really help anyone with anything. But let’s say we agree that it is, indeed… a thing.

The Millennials are one of the biggest generations on the list, some pegging it as children born between the years 1980 and 2004. But this is not 1920 when there was the recession and that’s it; or 1940 when there was a World War and that’s it. I mean, those are big things but you know what happened between 1980 and 2004? Home computers, cellular phones, the internet, smart phones. And each of those are a huge thing of itself.

I was born in 1984. I had a Commodore 64 when I was 6. It wasn’t much but it was much. Someone born in 1988 probably already started with an almost completely graphical user interface. Someone born in 1990 already had a rudimentary internet at their disposal by the time they could read and write. Someone born in 1994 could already see many people around them with a phone in their pocket and have a constantly on internet connected PC in their home. Someone born in 2000 probably had a phone from childhood and could see the encroachment of smartphones. And someone born in 2004-5 probably considered a “smartphone” as just… well, a phone, and have a constantly on internet connected phone in their pocket.

These are significant cultural changes. If I was born in 2004 and not 1984, I would have been born into a completely different world.

I remember being labeled as the Y Generation when I was growing up. And now, for some reason, the generation has been renamed to Millennials. And I am bunched up in the same group, considered to have the same tastes and mannerisms, as someone who is 20 years younger than me, someone who wasn’t even a consideration for their parent at the time when I was starting to talk to friends of mine half a world away. So, if we must use labels, I would rather split those to, let’s say, Y Generation (1980-1993) and Millennials (1994-2004). So, the Y Generation are the ones who grew up with basic electronics and rudimentary PCs and Millennials are the ones who grew up with an always connected internet world.


Posted in Humanity, Philosophy, Thinking Out Loud by with no comments yet.

בזכות ולא בחסד

נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית.

אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין.

צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם.

אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי את המחשבה על כמה הרס ספגה האדמה הזאת, כמה דם נשפך עליה וכמה אנשים מתו רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה.

Sunk cost fallacy, my ass!


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

My Accident

היום ראיתי את הסרטון שנמצא פה למעלה. הוא בערך 20 דקות. שווה לראות. אני אחכה.

בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על התאונה שהייתה לי. ואם אתם חושבים לעצמכם, ‘רגע… תאונה? איזו תאונה?’ זה בגלל שלמרות שזה קרה לפני יותר מארבע שנים, למרות שכתבתי בדיוק מה קרה ברגע שהייתי מסוגל לכתוב, הרשומה הזאת הייתה נעולה עד היום. בעיקר, כי התביישתי.

התביישתי שדבר כזה קרה לי. התביישתי בכך שהשקעתי חלקים ניכרים מהחיים שלי בלהימנע ממקרים כאלו ולהיות מוכן לדברים כאלו, אם יקרו, ובסוף הכל היה כאילו כלום. פחדתי. הרבה פחות לעצמי. הרבה יותר למעין.

אבל מאז התאונה ההיא, כל פעם שמישהו צופר לי, כל פעם שמישהו נדחף או אולי מפספס את היכולת להידחף לפני בכביש, אני נועל את הדלתות של האוטו ומסתכל מעבר לכתף שלי לכמה דקות. כי בראש שלי זה תמיד יכול לקרות שוב. בראש שלי… זה תמיד קורה.

ביום שני לפני שבוע הייתה לי עוד “תאונה”. יצאתי בבוקר עם מעין לסידורים. אחרי שסוף סוף סידרתי את תעודות הזהות שלנו עם כתובת חדשה, הלכנו להוציא תו חנייה של רמת השרון. סוף סוף היינו יכולים לחנות בעיר בה אנחנו גרים כבר בערך שנה וחצי. היה משהו שרצינו לעשות בסוקולוב, הרחוב הראשי והעמוס ביותר של רמת השרון. אז נסענו לשם, מעין ירדה ואני חיכיתי שחנייה תתפנה. אבל היה איזה טנדר מאחורי שנצמד אליי, כנראה לא מבין את הרעיון הזה של ‘לחפש חנייה’. הם עצרו לידי וצעקו עליי משהו עם “שוטר”. ניסיתי להגיב בנונשלנטיות, פשוט לגרום להם להמשיך לנסוע. אבל הם המשיכו, עצרו לפניי, ואז אחד מהם יצא החוצה והתחיל ללכת לכיווני.

היה לי פלאשבק. לשנייה, חזרתי לפיק”א ב-2014.

גם אם לא היה אקדח או סכין או כוונה נבזית כלשהי, אני מעדיף להימנע מבעיטה שתעשה נזק לפלסטיק או אגרוף שיסדוק את החלון. אז הסתלקתי משם. באותו הרגע, התעצבנתי. החלטתי לעשות דווקא. אתה חושב שעם אלימות תוכל לסלק אותי מהרחוב? אני אראה לך. אני אחזור ואחנה בדיוק איפה שעמדתי.

אבל כשחניתי, כל הזעם נעלם. ואז גם הבנתי שלא נשאר משהו במקומו. הרגשתי ריק. הרגשתי כלום. הרגשתי כאילו כל העולם שוכב לי על האוטו ואני לא מסוגל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. התפרקתי. לגמרי. זה שיתק אותי לכמעט שבוע.

רק מאוחר יותר, כשמעין ואני דיברנו על זה לעומק, היא גרמה לי להבין שכמה שאני אולי ארצה להכחיש את זה, אולי זה PTSD. כי ב-2014 הייתה לי טראומה. במשך דקות ארוכות, ברחתי כי חששתי לחיי. והמרדף הזה נגמר בזעזוע פיזי ומערכתי. משהו שכנראה משפיע עליי עד היום.

השאלה עכשיו היא האם אני גבר מספיק בשביל לקבל את זה שנשברתי ולדעת איך להרכיב את עצמי מחדש… ומי יכול לעזור.


Posted in Life, Me by with no comments yet.