בזכות ולא בחסד

נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית.

אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין.

צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם.

אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי את המחשבה על כמה הרס ספגה האדמה הזאת, כמה דם נשפך עליה וכמה אנשים מתו רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה.

Sunk cost fallacy, my ass!


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

My Accident

היום ראיתי את הסרטון שנמצא פה למעלה. הוא בערך 20 דקות. שווה לראות. אני אחכה.

בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על התאונה שהייתה לי. ואם אתם חושבים לעצמכם, ‘רגע… תאונה? איזו תאונה?’ זה בגלל שלמרות שזה קרה לפני יותר מארבע שנים, למרות שכתבתי בדיוק מה קרה ברגע שהייתי מסוגל לכתוב, הרשומה הזאת הייתה נעולה עד היום. בעיקר, כי התביישתי.

התביישתי שדבר כזה קרה לי. התביישתי בכך שהשקעתי חלקים ניכרים מהחיים שלי בלהימנע ממקרים כאלו ולהיות מוכן לדברים כאלו, אם יקרו, ובסוף הכל היה כאילו כלום. פחדתי. הרבה פחות לעצמי. הרבה יותר למעין.

אבל מאז התאונה ההיא, כל פעם שמישהו צופר לי, כל פעם שמישהו נדחף או אולי מפספס את היכולת להידחף לפני בכביש, אני נועל את הדלתות של האוטו ומסתכל מעבר לכתף שלי לכמה דקות. כי בראש שלי זה תמיד יכול לקרות שוב. בראש שלי… זה תמיד קורה.

ביום שני לפני שבוע הייתה לי עוד “תאונה”. יצאתי בבוקר עם מעין לסידורים. אחרי שסוף סוף סידרתי את תעודות הזהות שלנו עם כתובת חדשה, הלכנו להוציא תו חנייה של רמת השרון. סוף סוף היינו יכולים לחנות בעיר בה אנחנו גרים כבר בערך שנה וחצי. היה משהו שרצינו לעשות בסוקולוב, הרחוב הראשי והעמוס ביותר של רמת השרון. אז נסענו לשם, מעין ירדה ואני חיכיתי שחנייה תתפנה. אבל היה איזה טנדר מאחורי שנצמד אליי, כנראה לא מבין את הרעיון הזה של ‘לחפש חנייה’. הם עצרו לידי וצעקו עליי משהו עם “שוטר”. ניסיתי להגיב בנונשלנטיות, פשוט לגרום להם להמשיך לנסוע. אבל הם המשיכו, עצרו לפניי, ואז אחד מהם יצא החוצה והתחיל ללכת לכיווני.

היה לי פלאשבק. לשנייה, חזרתי לפיק”א ב-2014.

גם אם לא היה אקדח או סכין או כוונה נבזית כלשהי, אני מעדיף להימנע מבעיטה שתעשה נזק לפלסטיק או אגרוף שיסדוק את החלון. אז הסתלקתי משם. באותו הרגע, התעצבנתי. החלטתי לעשות דווקא. אתה חושב שעם אלימות תוכל לסלק אותי מהרחוב? אני אראה לך. אני אחזור ואחנה בדיוק איפה שעמדתי.

אבל כשחניתי, כל הזעם נעלם. ואז גם הבנתי שלא נשאר משהו במקומו. הרגשתי ריק. הרגשתי כלום. הרגשתי כאילו כל העולם שוכב לי על האוטו ואני לא מסוגל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. התפרקתי. לגמרי. זה שיתק אותי לכמעט שבוע.

רק מאוחר יותר, כשמעין ואני דיברנו על זה לעומק, היא גרמה לי להבין שכמה שאני אולי ארצה להכחיש את זה, אולי זה PTSD. כי ב-2014 הייתה לי טראומה. במשך דקות ארוכות, ברחתי כי חששתי לחיי. והמרדף הזה נגמר בזעזוע פיזי ומערכתי. משהו שכנראה משפיע עליי עד היום.

השאלה עכשיו היא האם אני גבר מספיק בשביל לקבל את זה שנשברתי ולדעת איך להרכיב את עצמי מחדש… ומי יכול לעזור.


Posted in Life, Me by with no comments yet.