יומן המסע של ראת’אריאל – יום 638-, המשך
ניסיתי למשוך את זנבי חזרה אך הוא לא עזב. לא ידעתי מה עוד לעשות. באתי לתפוס את ידו ולגרום לו לשחרר אך היא כבר לא הייתה שם. ולפני שפגעתי בשולחן, הוא כבר משך אותי לסיבוב שכמעט גרם לי להחליק וליפול. הסתובבתי חזרה. הוא הזיז באיטיות את כיסאו אחורה כך שכבר לא יכולתי להגיע אליו מעבר לשולחן. האדרנלין כבר אחז בי. זינקתי מעבר לשולחן עם בעיטה לכיוון ראשו אבל הוא נע מתחתיה כאילו ראה אותה מגיעה מקילומטרים. נחתתי לידו ושלחתי בעיטה אחורה אליו. הוא הסתובב, לקח את רגלי איתו, כופף אותה עם מכה לאחורי הברך וזרק אותה אותי לרצפה. אבל הוא לא התקיף אותי. הוא נתן לי זמן לעמוד שוב, למצוא את מקומי ולהתכונן. לקחתי צעד זהיר אחד. ואז עוד אחד. נכנסתי קדימה עם אגרוף לכיוון הראש. ואז עוד אחד. אחד לבטן. ברך. רגל להכשלה. מרפק לצוואר. וכל פעם, הוא או הסיט את התנועה הצידה בלי כמעט לשנות את מיקומו או פשוט כבר לא היה שם. ואת התנועה האחרונה הוא חסם, תפס לי את המרפק ואת פרק היד, כופף אותן מאחורי גבי והצמיד אותי לשולחן. פסגת כושרו של האיש הזקן כבר הייתה הרבה מאחוריו אבל הידע שלו רק הצטבר והבשיל עם השנים. הרגשתי שאין הרבה כוח מאחורי האחיזה אבל הבריח היה מושלם. הוא היה יכול לשבור לי את היד בתנועה קצרה וקלה יותר מאשר שבירת ביצה. ואחרי כל זה, לא ניכר שום עצב או כעס או תדהמה בקולו. “ראת’אריאל… גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין כל כך חסרת כיוון. חסרת איפוק ושליטה עצמית.” זה עיצבן אותי וניסיתי להתנער מאחיזתו אך Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.