יומן המסע של ראת’אריאל – יום 28, המשך
אז רצתי. אבל לשבריר שנייה חשבתי שאם אנחנו כבר מסתלקים מהקרב הזה, כי להילחם ברוח זה לא כיף, אז לפחות שאני אשיג משהו לטובתי על כל מה שנתתי. אז רצתי לכיוון השלד שטיפלתי בו קודם כדי לראות אם יש עליו משהו ששווה לקחת. לפחות את מטות הפיצוץ האלו שהוא השתמש בהם. אבל כשהגעתי אליו אז חשבתי שוב על זה שאם בורחים מהקרב, לא כולם יכולים פשוט לנוע ברגל אלא כנראה נטלפרט שוב. אז לקחתי את כל החלקים של השלד שמצאתי ורצתי חזרה. בינתיים, הרוח התרחקה מהשאר לכיוון שלי. אולי גם היא החליטה שהגיע הזמן להתקפל וללכת. אבל הזומבי הגדול הספיק להשתחרר מבלוק הקרח שפראנץ כלא אותו בו ושמעתי אותו פולט את מה שפלט עלינו קודם. אז, לשימור האינטרסים העתידיים שלי, עשיתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו: לקפוץ על הזומבי ולנסות למשוך אותו לרצפה. אבל, מה שהוא לא היה, הוא היה גדול מדי והצליח לשרוט אותי ולנשוך אותי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להחזיק יותר ונפלתי לרצפה. זאת הנקודה בה איבדתי הכרה לרגע. אבל אם יש דבר אחד שהעירו לי עליו לעתים קרובות, גם לרעה וגם לטובה, זאת הנחישות שלי. הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות שלא עברו יותר מכמה שניות והחתול המוזר הזה שבדרך כלל צמוד למרתה היה לידי. הוא נגע בי והרגשתי גל של אנרגיה עובר בי, משתלב ומסדר דברים. כאילו בחילה עברה בין רגע. ובזמן שבו אני ניסיתי לעמוד שוב על הרגליים, גם איידן עשה משהו שנראה כמו פרץ של אור שגרם לי להרגיש יותר טוב ואפילו סגר כמה פצעים. אז בזמן שרוב האחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.