לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.
הוא נפרד מאייל, שהלך בכיוון מוזר אל תחנת הרכבת ממנה ימשיך צפונה לביתו, ועקב אחר קבוצה קטנה שגם הלכה אל תחנת האוטובוס הקרובה משם יוכל לתפוס הסעה לנשר. הוא ישב ליד החלון והביט החוצה אל חיפה האביבית, מקלל בראשו את הנהג שלא היה מסוגל לתמרן את האוטובוס ברחובות המפותלים בלי להאיץ ולבלום בפתאומיות וגם את חברת האוטובוסים שקימצה בבולמי זעזועים.
בחוץ, אנשים הלכו ברחובות, עשו קניות לשבת, חיכו ברמזורים וקראו עיתונים. נתנאל הרהר בסטטיסטיקה שידע. היחס לא היה ידוע יתר על המידה וגם השתנה בהתאם למאפיינים חברתיים וסביבתיים לא ברורים. אבל עד כמה שהיה ידוע, היה בערך מחונן אחד על כל עשרת אלפים רגילים. זאת אומרת, כשישים אלף מהם בכל העולם, בממוצע של כשלושת אלפים למדינה. כמה חיילים היו בצמרת? נתנאל בטח שלא ידע אבל כאלף-אלף וחמש מאות נשמע נכון, כל השאר כבר פרשו או הופרשו. אז מה זה אמר? על כל נסיעה שלו אל ומהבית, היה בן אדם אחד בקהל שהסתיר יכולת מיוחדת? או שהוא עצמו היה המייצג של אותם עשרת אלפים אקראיים וזרים מזדמנים. יכול להיות שאין עוד מחונן למרחק של קילומטרים או שיכול להיות שהבן אדם הזקן בקדמת האוטובוס כופף פלטות שריון בצעירותו או שהאישה ההרה שליטפה את ביטנה במושב לידו יכולה לעוף. אין שום דרך לדעת, לא ממבט.
והיו כל כך הרבה אנשים שחשד בהם ולא היה יכול לשאול מפאת ביטחון שדה.
לפני שבכלל הספיק לבדוק עם דלת דירתו נעולה היא נפערה במהירות שכמעט עקרה אותה מציריה. אימו עמדה בפתח בחלוק עם עיניים טרוטות ועטפה אותו בחיבוק אימתני עוד לפני שהספיק לקלוט מה קרה. תיקו נפל לרצפת הכניסה כשפרייה לפתה אותו. נתנאל קיבל את גובהו בעיקר מאביו ולכן כשאימו חיבקה אותו, ראשה הגיע בערך לסנטרו. שערה הגלי אפף את ראשה עד כתפיה וכל המחזה תחת כל נסיבות אחרות היה נראה קומי למדי. או שאולי כבר עכשיו היה המצב משעשע כי כך נראה אביו שהופיע במסדרון אל חדר השינה, לבוש רק במכנסי התעמלות ישנים ומפגין את שיער החזה שצבר כל חייו.
“איפה הם מחזיקים אותך? בבור במדבר?” אימו הרימה את ראשה אליו אך עדיין לא עזבה אותו.
“אמא, זה מודיעין. אני נמצא במרכז רוב הזמן והם דואגים מאוד לאוורור.”
“ואתה לא יכול להגיע הביתה יותר מפעם בשלושה-ארבעה שבועות?”
“זה מודיעין שדה, אנחנו לא ממיינים תצלומי לויין.”
“עזבי את הילד במנוחה, פרייה,” אמר אביו ושילב את זרועותיו, אחת מהן מחזיקה עיתון. “הוא לא מחליט מתי היציאות שלו.”
“אני יודעת את זה. אבל זה עדיין לא הוגן,” אמרה פרייה ושיחררה את נתנאל. “חשבתי שבמודיעין עורף יוצאים כל שבוע אם לא כל יום.”
“זה לא כזה פשוט…” התחיל נתנאל להסביר כשאחיו הקטן פרץ מחדרו ורץ לכיוונו, מנפנף את ידיו באוויר.
“נתי בבית!” צעק הילד בן השבע.
הוא ניסה לחבק את נתנאל. אבל נתנאל כבר היה מוכן. הוא העביר את ידיו שמאלה והסיט את התנופה של הילד לימינו. דוחף יותר את ידיו ומושך את כתפו לעזרה, מתן הסתובב במאה שמונים מעלות אל הנקודה בה נתנאל חיבק אותו מאחור. הוא הרים אותו לאוויר בתנועה מהירה, הפך אותו על ראשו והחזיק אותו ברגליו, ידיו מדלדלות באוויר, כמעט נוגעות ברצפה, וחיוך ענק מרוח על פרצופו.
“נהיית כבד,” נאנק נתנאל.
“נתי בבית!” מתן קרא שוב בקול מעט יותר אפי כאשר כל הדם זרם לראשו.
מה אנשים אומרים