The Less Interesting Times

1) למה צריך נוסעים: נכון, לדבר בטלפון מפריע לנהיגה. נכון, לדבר עם מי שבמושב לידך מפריע לנהיגה. אבל עכשיו הוכיחו מחקרית שהעובדה שיש נוסע מגבירה את הבטיחות. כנראה בגלל שהנהג דואג לעוד בן אדם ולא רק לעצמו וגם, אני מניח, עוד זוג עיניים ומישהו שמחזיק אותך במקום לא מזיק.

2) מור לא הולך לשום מקום. יש אנשים שמתחילים לפחד שחוק מור הולך להיגמר, שהתפתחות השבבים מגיעה לסיומה. אז נכון, קפיצה קוונטית יכולה לעזור או אפילו מחשוב ביולוגי אבל עדיין לא צריך לדאוג. החבר’ה הטובים ב-MIT חרטו תווים של 25nm על פיסת סיליקון. למי שזה לא אומר כלום, מעבדים היום מיוצרים לרוב בטכנולוגיות 65nm או העתידיים יותר, 45nm.

3) A,G,C ו-T מקבלים אחים חדשים. ולמי שלא יודע ביולוגיה, GACT הם סימונים של ארבעת הצמדים הגנטיים הבסיסיים, האותיות של האלף-בית הגנטי. לפני כמה זמן שמעתי שסינתזו שתי אותיות חדשות אבל עכשיו אומרים שהגיעו לארבע צמדים מלאכותיים. אז מה יהיה לנו? חוטים ואלקטרוניקה מולקולרית. אולי אפילו צורות חיים חדשות.

4) A God Game. קצת לפני ש-Spore מגיע, הנה משהו להתעסק איתו. Universe Sandbox משחק שמאפשר לכם לשחק עם כוכבי לכת, מערכות שמש וגלקסיות ובעיקרון עם היקום. לראות מה קורה כשירח פוגע בכוכב לכת, כשגלקסיות מתערבבות. בקיצור, נראה מדהים.
המשך קריאה »

הסיבה העיקרית שבאתי לתל אביב הייתה בגלל אירוע המתנדבים של אייקון. חשבתי שכדאי שאהיה שם. הוא לבדו לא היה מביא אותי לתל אביב אבל הוא היה הגורם העיקרי ביחד עם העובדה שהייתי צריך לקחת את חליפת הצניחה שלי, רציתי להגיע לזרחין וסגר את זה העובדה שארטיום אמר שהוא יבוא איתי אם אני נוסע לתל-אביב.

בסוף, מפגש המתנדבים לא היה מה שחשבתי. ציפיתי לקצת הקדמה לאייקון, מה קורה, מה יקרה, האם ההצעות שלי התקבלו ואני צריך להתחיל לכתוב הרצאות? הוא היה יותר כמו מפגש חברתי מאולץ שבו אנשים עשו שטויות רק בשביל הכיף. עזבתי דיי מהר. וגם לא הייתי בטוח שחניתי במקום טוב.

אבל היה כיף אתמול. ראיתי את The Dark Knight עוד פעם. כמובן שכבר אמרתי שזה סרט נהדר. חבל שצפיתי בו באחד מבתי הקולנוע הגרועים ביותר יש ובתנאים נוראיים (אפילו אם הבחירה היא בין להישאר לראות סרט בבית או ללכת לראות אותו בעזריאלי, אלא אם כן הסרט בבית הוא באיכות TS נוראית, עדיף להישאר בבית).

אחרי זה נסעתי אל אליכה להביא את חליפת הצניחה שלי שעכשיו מתאימה לי בניגוד למקודם. ואחרי חמש דקות באירוע המתנדבים נסעתי לזרחין. אף אחד לא אמר לי שהוא מתחיל רק בשמונה אז הפרעתי לניר באמצע ‘אטלנטיס’. וזה למה אני אוהב את האנשים האלו. אם הוא זכר אותי זה כנראה היה זיכרון מעורפל ביותר אבל זה היה ברור לחלוטין שזה בסדר שאני שם. ראינו את הסוף של אטלנטיס ואז יעל הגיעה והתחלנו לעבוד על תפוחי האדמה לערב (שיצאו ממש טובים).

וכמובן שזרחין היה כיף מאוד. קיבלתי אישור מרמי על הסיפור הישן שלי, אלוהים אדירים, ונראה לי שאני אשלח אותו ל-Escape Pod. אולי אקבל תשלום על flash fiction. אפילו הספקתי לשכתב קצת את הסקירה שאני אמור לכתוב לאתר האגודה.

חוץ מזה, הייתה נוכחות משטרתית קצת מטרידה בהיקפה בכבישים ביום שישי בבוקר.

Kung Fu Panda: (אנימציה, All Star Cast, חמוד). כן, זה היה סרט נחמד. לא מלהיב סיפורית, לא מרהיב איכותית אבל הוא מצחיק, סוחב את עצמו בלי שום בעיות ואפילו השקיעו מספיק בדמויות כדי שיהיה להן איזה שהוא שמץ של יחודיות. דרך כיפית להעביר שעה וחצי, אפילו בקולנוע.
The Dark Knight: (מתח, פשע). אח שלי קרא לזה סטנדרט חדש בעשיית סרטים. אני נוטה להסכים. הסרט פשוט מפוצץ. מכל בחינה שהיא. שחקנים נהדרים, סיפור מצוין. מספק בתור סרט מתח, בתור סרט פעולה וגם בתור סרט סופר גיבורים. תמיד אמרתי שהדמות הכי טובה (או אולי היחידה) שיש ל-DC ששווה משהו סיפורית היא באטמן. והם בחרו את צוות התסריטאים/במאי המתאים בדיוק בשביל להעביר את זה. חובה. חובה בקולנוע. מומלץ ב-IMAX.
The Abandoned: (אימה, על טבעי, טרור). אז לא ראינו את כל ה-Horrorfest. לא נורא. לא היו שם הרבה סרטים טובים. וזה אחד מהם. מתחיל בתור סיפור מעניין שמתרחש דווקא בבית כפר נידח ברוסיה אבל זה לאט לאט מדרדר לסרט איטי ומשעמם, לעיתים קרובות גם צפוי מאוד, שרק קיוויתי שיסתיים כבר. זה אחד מאלה שאפשר לוותר עליהם.
The Gravedancers: (אימה, על טבעי, טרור ובעתה). זה נראה כמו אחד הסרטים היותר שווים של 2007. דבר ראשון, איכות ההפקה שלו טובה מרוב הסרטים שהיו איתו בסדרה. דומיניק פרסל גם עוזר. הסיפור הוא סיפור רוחות דיי מוכר, השחקנים לא יוצאים מהכלל אבל הפעולה רציפה, הקצב טוב והקטע של הרוחות עובר טוב. סך הכל, סרט אימה חביב.
The Deaths of Ian Stone: (אימה, על טבעי, בעתה). הלכתי על הסרט הזה כי הוא נשמע מעניין: בן אדם שהורגים אותו שוב ושוב ושוב וכל הזמן הוא מתעורר בחיים אחרים. מסתבר שזה טיפה יותר עמוק, עם סיפור רקע בנוי היטב וגם איכות הפקה טובה. כשהוא נגמר קראתי לו “גרסת ה-Hardcore Horror ל-Monsters Inc.” (ושהמבין יבין) אבל הוא לא לגמרי מעתיק. יש שם רעיונות מקוריים והמתח לאורכו עובד טוב. גם כדאי.
Journey to the Center of the Earth 3D: (הרפתקאות, תלת ממד) הדעה האחרונה ששמעתי לפני שהלכתי לראות את הסרט הייתה: “הסרט הזה הוא נוראי בקולנוע רגיל ומהמם בתלת ממד”. עכשיו קראתי את הביקורת בעין הדג ושם הם אומרים שזה בעצם שני סרטים, סרט אחד בקולנוע רגיל שכולם מסכימים שהוא נורא וסרט אחד לתלת ממד שהוא חווייה קולנועית מדהימה. אני נאלץ להסכים לגמרי. זה סרט הרפתקאות חמוד עם כמה בדיחות פה ושם והוא מהנה ביותר. אבל ללכת לראות בקולנוע תלת ממד או לא לראות בכלל.
The Mummy – Tomb of the Dragon Emperor: (הרפתקאות, קומי) יש אנשים שיגידו שלא היה צריך לעשות את הסרט הזה. אני חושב שהסרט הזה היה נדרש. שני הסרטים הקודמים לא העמידו פנים שהם יצירת מופת איטילגנטיות. הם היו כיפיים, מבדרים ועם הרבה אקשן. והסרט השלישי הוא בדיוק אותו דבר רק שעכשיו הם העלו קצת את הסדר גודל. מומיה יותר חזקה, יותר נופים ויותר שטח, אלכס או’קונול מצטרף להמולה ובלגן גדול. אם אתם לא אלרגים לאידיוטומט אז מומלץ.

1) Do We Have The Technology? אתר NewScientist החליט לעבור על הרשימה ולראות מה באמת כבר אפשר להחליף בגוף האנושי. בקיצור: עצמות, מפרקים, שיניים, דיסקים, ברכיים, גידים, עצבים, כמעט כל רקמה, שלפוחיות, פינים, לבבות, מערכת הלימפה, חלקים מהאוזן, העין, גפיים ויש כאלו שמנסים לבנות היפוקמפוס אלקטרוני.

2) צעצועים מעניינים: Muscle Mimic. חולצה חדשה מודדת את תנועת ומתח השרירים מתחתיה ובתקווה תאפשר לשכפל כל תנועה. בקרוב כשרונות למכירה?
רוצה עינוי עם הבוטנים שלך? זאת הכותרת של כתבה על רעיון חדש של ה-DHS. במקום כרטיס עלייה למטוס, תקבלו צמיד. צמיד חביב ויפה שיכול לעקוב אחריכם במטוס לחשמל אתכם מרחוק אם המרשל רוצה. יש גם סרט.

3) חשבנו שראינו הכל. כבר מכרו הכל ב-eBay, מכריך חצי אכול דרך סבתא ועד חיים שלמים. אבל עכשיו מישהו ניסה למכור את הקול שלו בבחירות הבאות בארצות הברית. השלטונות לא כל כך מרוצים והוא צפוי לקנס ולמאסר. מעניין מה הייתה ההצעה הכי גבוהה?

4) איכות הסביבה השבוע: One-Liter. ככה קוראים למכונית החדשה של VW. קוראים לה ככה כי זה כל הדלק שהיא צריכה, עם ניצול של 282 MPG.
וטויוטה לא נשארת חייבת. הדור הבא של הפריוס יגיע עם לוחות סולאריים בשביל להפעיל את האלקטרוניקה.
כל הכבוד למרצדס-בנץ. חברת המכוניות הגדולה מתכוונת להוציא את מוצרי הנפט מפס היצור עד 2015. זה כבר לא “מנסים” או “בדרך”. זאת הכרזה.
מאז 1980, אירופה התחממה במעלה אחת בממוצע. למה? מחקר חדש טוען שזה בגלל הורדה בכמות הארובות ומזהמי השמיים האחרים.
מים מהאוויר. ועכשיו בגרסת התמי-בר. כל מה שצריך זה להעמיד את ה-WindTrap הזאת במקום הנכון ויש לכם מאגר מים מתחדש מעצמו.
ארה”ב – מעצמת אוויר. הנפט הולך ונגמר. מה עושים? הופכים את ארה”ב לערב הסעודית של הרוח. טורבינות רוח שייצרו 25% מצריכת החשמל של המדינה.
המשך קריאה »

רק בטכניון… משחקים פריזבי בתוך המזכירות של הפקולטה.
רק בטכניון… מחלקים לימונדה אלכוהולית בכניסה לבניין.
רק בטכניון… יש אנשים שמשחקים מטקות ליד בית הקפה.
רק בטכניון… מנגנים מוזיקה בקולי קולות בתוך המסדרון הראשי.
רק בטכניון… מתרגלים, מרצים וסטודנטים משחקים Rock Band בכיתה העליונה.

רק בטכניון… אפשר אחרי כל הבלגן הזה להשקיע כמה שעות בתכנות ואחרי זה ללכת למסיבת מטאל מטורפת אל תוך הלילה.
וזה כמובן, על חשבון שחקני ה-Magic.

ועוד משהו לגבי המסיבה. כשהם עושים את הסדר הרגיל, מהקל לכבד, כשב-20:00 בערך יש את הרוק הרכרוכי, הישראלי והגראנג’ ולקראת 2:00 מגיעים ל-Hardcore, ל-Death ול-Speed. אז להגדיר את הטעם המוזיקלי שלי אפשר בערך ככה: אני בכיף יבוא לשבת בצד ולהקשיב מההתחלה, אקום לרקוד בסביבות 21:00, אפסיק קצת אחרי חצות, ואעזוב לחלוטין חצי שעה אחרי זה.

וחוץ מזה, שמתי לב לעוד תופעה מעניינת. אם לשפוט לפי המידע שברשותי (ואני לא ממש טוען שהוא שלם), אני יכול להצביע על הבדל לפחות בין איך שישראלים רוקדים לאיך שאמריקנים רוקדים.
בדרך כלל, ממה שראיתי, אמריקנים רוקדים צפוף. אנשים שבאו ביחד, בעיקר זוגות, רוקדים מאוד קרוב אחד לשני. ובדרך כלל במועדונים צפוף מאוד וקשה לעבור בין האנשים.
בישראל, לעומת זאת, רוקדים במעגלים. מעגלים יכולים למנות שני אנשים, עשרים אנשים או יותר. אבל בדרך כלל רוקדים אחד מול השני ורוקדים לכל כיוון. כתוצאה מזה יש גם מעברים. במועדונים הכבדים המעבר הזה צר אבל הוא עדיין קיים. אצלנו, במסיבה, זה כאילו זה לא משנה אם אתה חיפאי, פריפרי, דרוזי או חוצן מ-MIT, אם אתה מגיע למסיבה אז יש לך כבר משהו משותף עם כל האחרים ומעגל ממוצע מונה 6-10 אנשים.

אם מתייחסים ליום שהתחיל בחצות הלילה אז זה הלך בערך ככה…
00:00-03:00 – ערב משחקים. Guitar Hero, Cowpoker, Flux, GROS וקצת תיקון שגיאות הידור מהצד.
03:30-10:00 – לא שינה מדהימה.
10:00-11:00 – השלמת חדשות.
11:00-12:00 – ארוחת צהריים. עוד פרק של ג’ונתן קריק.
12:00-19:00 – הידור התוכנית, פירוקה ל-ADT נפרדים, העלאה לשרת ובדיקה.
19:00 – קפיצה קצרה למכולת לקנות אוכל.
19:00-03:30 – המשך בדיקות בתוכנית, פירוק לחלקים וניסיונות הידור.

לאחר מכן פרשתי למיטה אחרי שהפירוק וההרכבה מחדש הביאו אותי למצב שהתוכנית הודיעה על שגיאות מוזרות לחלוטין.
רק היום גיליתי שרובן הגדול נגרם על ידי זה ששכחתי “;” אחרי הצהרת פונקצייה אחת.

לקח 1: לא לבכות ישר על הבדלי סוף שורה UNIX/חלונות. במיוחד אם זה לא סביר כל כך.
לקח 2: תלמד מתי לוותר, לקחת מרחק, לנוח ולחזור רענן.
לקח 3: תמיד תצהיר על ה-Headers שלך אחרי אלו שאתה מקבל כי לתוכנה בסוף זה ממש לא משנה וזה יכול למנוע בעיות בלתי הגיוניות בעליל כמו שגיאות הידור בקבצי התרגול שקיבלנו.

(במרכז הבמה ישנה מיטת בית חולים מצוידת לחלוטין עם מד פעימות לב שמראה על פעילות רגילה ומד פעילות מוח שמראה על פעילות נמוכה מאוד. במיטה שוכב ללא ניע דוד, גבר כבן שלושים לבוש בחליפת בית חולים. ראשו מופנה אל צד ימין וידיו על המיטה לצידי גופו. בצד ימין של המיטה ישנה שידת עץ פשוטה ועליה אגרטל פרחים נאה. כמו כן ישנו כיסא פלסטיק עליו יושב בועז, ראשו בידו והוא נמוך בכיסא. הוא מסתכל על דוד במבט חצי מאשים חצי רחמני. לאחר מספר שניות נכנסים מצד שמאל הילדים ואחריהם המדריכה ודינה. בועז מתיישר בכיסאו אבל לא עושה זאת במאמץ רב. הוא משלב את אצבעותיו ומחכה שיקראו לו.)

דינה (תוך כדי שהיא נכנסת, נדחפת בין הילדים, מושכת בעדינות את המדריכה לצד ימין של הבמה)

She saw him lying on the sofa as she got up in the middle of the night for a glass of warm milk, one hand was over his eyes and the other loosely holding the holster of his weapon, still haphazardly attached to his right thigh. She was wearing a bath robe, he was still in the same clothes he wore when they wrapped up late last night, or early this morning. And they were a jumbled mess around him, probably the results of several tossings and turnings.
With one hand on the closed fridge, she pondered this moment. And then she let go and moved towards him. There was one thing she was curious about and perhaps, asleep, he wouldn’t mind if she went nosing about. She drew closer to him and knelt besides the sofa. His shirt was half hiked up his torso as it is, she only needed to nudge it further by a little bit. And there it was, that strange birthmark.
On his right waist, and stretching towards his navel, terminating just short of it, was a strange assortment of what, if not a birthmark, looked like a series of strange bruises. On his waist was something circular with an unidentifiable zigzagging shape inside of it. Extending from it was what looked like a misshapen and probably molten wrench and another strange zigzagging pattern. The whole thing looked like the contours of a lilli-pad city or an offshore island severely bent out of shape.
That shape reminded her of something. It was nagging at the back of her mind and she couldn’t reach for it. Something lost in time, something long forgotten. She knew it was there but couldn’t get to it. She was tracing the contours of the birthmark with her finger, trying to stir up those memories, when she felt she was being watched. She slowly looked up and saw that Lahav had his hand on his forehead and was staring down at her. He wasn’t accusing, not afraid or apprehensive, he didn’t even seem annoyed. He was just studying her, her actions, her expressions. And he didn’t say a word.
“I’m sorry,” she said and wrenched herself back to her feet.
Those dark blue eyes, now filled only with curiosity, followed her as she left the room.

זה קורה כל הזמן בין חברים. מקללים אחד את השני.
“יא מנייאק”
“לך תמצוץ לי”
“אתה מקולקל”
“אוהב מיקרוסופט”
“הלוואי שתבלה את כל החיים שלך בלכתוב אסמבלי.”
לא דברים רציניים במיוחד.

זאת רמה מסוימת שמגיעים אליה בין חברים שאתה יודע שאתה לא אומר את זה באמת. אבל יש חברים שאתה מרגיש שאתה יכול לעשות את זה ויש חברים שלו. וזה גם לא ממש תלוי בכמה זמן אתה מכיר אותם. זה יותר תלוי בכמה אתה מכיר אותם: האם הם יהיו אלו שיקחו את זה כבדיחה או שיקחו את זה ללב? האם זה בכלל מקובל בתוך הנסיבות?

אני בדרך כלל לא עושה את זה.