The Less Interesting Times

היום יום השואה. טוב, היה אתמול אבל משום מה, בארץ הדפוקה שלנו, אם זה נוחת על שבת אז צריך לדחות את זה. וגם שינו את התאריך של יום העצמאות כי הוא נוחת על שבת. האם זה בגלל ‘קידוש השבת’ או שאולי הילדים באמת הצליחו להשפיע על הממשלה בשביל לקבל עוד יום חופש?

ובכן, סיימתי כרגע לקרוא את הכתבה הזאת בחופש. מספרת שם דוקטור על נסיעתה רבת המשמעויות לפולין וההשלכות שהיא עושה ממנה על ביאליק, קורצ’אק, תפילת היזכור והרבנים בשואה. כתבה חזקה וטובה אבל מתעלמת מנתון שמפריע לי בכל הדיונים על השואה מאז שראיתי אותו.

בלי שום חוסר כבוד לכל אלו שנרצחו באכזריות בידי הנאצים, והייתי הולך ומדליק כל נר ונר ידנית אם לא היו משתמשים במראות כדי לדמות שישה מיליון, אבל הנתון הולך בערך ככה: בקיבוץ לוחמי הגטאות יש מוזיאון. אם הולכים עם הסיור אז עולים לקומה השנייה ואז אחרי הפנייה השניה (אחרי הפרסה במסדרון השחור לבן) יש לוח על הקיר. על הלוח הזה רשומים המון מספרים. המספרים מתעדים את ההרוגים במלחמת העולם השנייה, שואה ולא שואה, יהודים ולא יהודים.
המספר הכי מטריד, כמובן, נמצא למטה ולידו כתוב “סך הכל”. המספר הזה הוא שבעים מיליון. תנו לי רגע להשתמש במתמטיקה כדי שזה יהיה יותר ברור – 70,000,000! יהודים, נכים, הומואים, מתנגדי המשטר, פולנים, חסידי אומות עולם, חיילים מכל מדינה. שבעים מיליון אנשים איבדו את חייהם במלחמה הנוראית וחסרת הטעם ההיא. ולא צריך להתעלם מזה.

חופש מגדירים ‘כפייה דתית’ בצורה הבאה: “חילוני אומר, זה מנהג לא טוב – אני לא אעשה אותו. חרדי אומר, זה מנהג לא טוב – אתה לא תעשה אותו.” זה פחות או יותר מתאים לכל סוג של כפייה. ואני שואל: “מה לכל הרוחות אכפת לכם?” אני שואל את זה כי לפני מספר שעות זרקו לי עוגה שהתכוונתי לאכול לפח. מדובר בפאי שוקולד (בערך סנטימטר של שוקולד סמיך על מצע פריך ועליו קצפת). כן, היא הייתה מאתמול, אני יודע. אבל אפילו לא נתנו לי לבדוק אם היא טובה. ויותר מעצבן הוא שזרקו לי אותה בזמן שהלכתי להביא לעצמי כפית.

זה למה אין לי בעיה שאנשים יעשנו סמים. סמים, כמו אלכוהול, סיגריות וקפה הם חומר לא בריא שהגוף שלך לא מתוכנן בשבילו. אבל יש אנשים שאוהבים את זה. אז כל עוד הם עושים את זה בפרטיות ביתם, לא פוגעים באף אחד ולא נוהגים תחת השפעה, מה אכפת לי?

תארו לעצמכם כמה זה כיף להישאר עם כמות “מגעילה” של כלים בסוף היום כשהחדר אוכל נסגר סביבכם וכולם נטשו לפני שעה. לא ממש. זה לא שיש לי בעיה להישאר עד מאוחר, היו פעמים שסיימתי אחרי שש בערב, מה שבעיקר מפריע לי הוא להישאר לעבוד לבד. קראו לי מוזר אבל אני עדיין חיה חברתית וזה לא נעים להישאר לבד, במיוחד כשהגן נסגר.

זה מזכיר לי אנקדוטה מעניינת. כשהייתי בצבא, לעולם לא התנדבתי להישאר שבת. זה לא שממש הפריע לי השבת בבסיס, לא אחרי שעברתי את הטירונות ובטח לא כשהרבה קיבלו ריתוק, מה שהפריע לי זה לצאת הביתה שבוע לפני או אחרי כשאני יודע ששאר הפלוגה נשארה בבסיס. שנאתי את זה. העדפתי להיראות כחרא פחדן מאשר לדעת שבחרתי להתרחק מהפלוגה
הייתה אפילו את הפעם בסוף הצמ”פ, כשכל החיילים כבר שוחררו והמועמדים לקמ”ט נשארו לפרק את הבסיס, כשעשרה אנשים היו צריכים להשתחרר לסוף שבוע בונוס בנוסף לחופשת הרגילה שהפרידה בין שתי הקבוצות שהולכות לקורס. בהתחלה אפילו לא חשבתי על זה. לא התחשק לי סוף שבוע בונוס. זה לא היה מה שמשנה לי. בסוף אמרתי לאסף שישים אותי בהגרלה, What the heck, אני במילא לא זוכה בכלום.

בסוף זכיתי (ואתם יכולים להחזיק את זה מולי פעם הבאה שאני אומר שאני לא זוכה בכלום, זכיתי בחופשה… בבית) וקיבלתי רגילה של עשרה ימים. לא אגיד שלא נהנתי, אבל הפלוגה הייתה חסרה.

אם יש ביניכם מי שמשחק משחקי מחשב? משחקי קונסולה? כמה מהם אלימים? בכמה בהם הדם משפריץ בכמויות המספיקות לצביעת רצפות ובכמה מהם הגופות נערמות מספיק גבוה בשביל לבנות חומה מהן? מה לדעתכם הילדים שלכם יחשבו כשהם יראו אתכם משחקים במשחק הזה?

זה העניין העיקרי של הכתבה הזאת.

המשך קריאה »

היום יום ההולדת ה-28 של אחי הגדול. אני חושב שהגיע הזמן שהוא יעשה משהו עם החיים שלו.

פורסמתי שוב. נראה לי שזאת הביקורת הכי ארוכה שאי-פעם כתבתי. אבל זה אחד הספרים היותר טובים ויותר חשובים שאי-פעם קראתי. לכו לקרוא.

ועכשיו גם התפרסמה הביקורת השנייה בסדרה, שהייתה אמורה להתפרסם קודם, על ‘עולם רדוף שדים’ של קארל סייגן.

ותודה רבה לניהאו על קישור לקומיקס. לא קראתי אחד מעניין, מרתק, מורכב ואיכותי יותר (מבחינת הציור) מאז MegaTokyo או Outsider.

כן, חברים. מעכשיו, גוגל מציעים בחינם מהירויות גלישה שלא הכרתם. הכל דרך רשת הצנרת הביתית שלכם.

פרטים נוספים על ה-Google Toilet Internet Service Provider באתר שלהם

המשך קריאה »