Tests Season

Passed one test already. Barely but I’m ok with that. Really want to finish the degree.

Got one more on Wednesday. Hope I’ll pass that because I need the time over the summer to work on a project. Really want to finish the degree.

Yes, still need to complete one more major assignment and I should probably check on my gaming project lead.

And then there’s the Computabilty test I have to study and pass or all is for naught.

Really want to finish the degree. So I’m gonna get back to studying now.


Posted in Life, School by with comments disabled.

As Close As I Came to Violence

נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה.

כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות.

כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה.

פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. עד שהגענו לבית שאן ושם עצרנו והם יצאו מהמכונית והגיעו עלינו. הם זיינו לנו את השכל על זה שהם משטרה (הם בשום רגע לא הזדהו) ואנחנו נסענו לא כמו שצריך. ולמרות שרק מאוחר יותר חשבתי להגיד שכל עוד הם לא מזדהים כמשטרה הם עדיין זוג פרחחים עם יותר מדי זמן פנוי, באותו הרגע רק חשבתי על מה אני אעשה עם הם ינסו להפעיל עלינו אלימות, הכנתי את עצמי. אבל שום דבר לא קרה. אחרי שניסו להפחיד אותנו, הם הלכו ואנחנו המשכנו בדרכנו הביתה.

מהרגע שהתחלתי ללמוד דאיטו-ריו, היו לי המון קרבות דמה. זאת אומרת, הייתה אלימות אבל אני לא מחשיב את זה אם זה היה חלק מאימון. מאז קרו לי כמה מקרים שבהם ראיתי מצב שעלול להתפתח לאלימות והכנתי את עצמי אבל לא באמת קרה משהו אז אי אפשר להחשיב את זה. למשל, פעם אחת חזרתי באוטובוס בלילה מתל אביב ובאחת התחנות איזה שתוי אחד ירד אל הכביש ונעמד מול האוטובוס. חששתי שאולי הוא יהיה אלים אבל מישהו דיבר איתו והחזיר אותו חזרה למדרכה. הכי הרבה אלימות שהופעלה נגדי בהקשר הזה היה אימון גדול אחד שבו גם חיזקנו את הבטן (50-100-יותר אגרופים לבטן) וגם התאמנו בלהתחמק מחרבות (שינאיי במכה יורדת) עד שהיה לי סימן סגול-שחור גדול ויפה על הכתף. אבל שוב, לא מחשיב את זה.

גם בצבא היו לי כמה התקלויות אבל לא משהו שבאמת התפתח לאלימות. המקרה הכי גרוע היה כשסתם התאבקתי עם משהו בשביל הכיף. אבל הוא היה ג’ודייקא טוב מאוד ולא היה לי הרבה סיכוי. לטובתי אפשר לציין שבערך באמצע השירות שלי היכרתי מישהו שהיה איתי בפלוגה שהיה ענק חביב, שחקן רוגבי, והתיידדנו אז יכולתי לסמוך על כך שהוא יהיה בצד שלי.

אבל אם אני חייב לציין את הפעם שבו הכי התקרבתי לאלימות ממשית אז אני אספר על מקרה אחד שהיה לי בתיכון. בתיכון הייתי כבר שבע-שמונה שנים עם, פחות או יותר, אותה קבוצת אנשים. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו שאני אחד מה”חנונים”. בתרגום להיום זה אומר שאני אהבתי לקרוא וללמוד, אהבתי מחשבים והייתי, בדרך כלל, מאוד מאוד טוב בזה והמורים חיבבו אותי. ולכן, כצפוי מילדי תיכון, היו אלו שהפכו את להציק לי לתחביב. רוב הזמן סבלתי בשקט, מדי פעם ניסיתי להחזיר, בעיקר על ידי ציון בקול רם את הרמה הנמוכה של האינטליגנציה והכישורים החברתיים והדיפלומטיים שלהם (הערה צדדית: פגשתי חלק מהם כמה וכמה שנים אחרי זה ונראה לי שהם, סך הכל, התבגרו לאנשים דיי נורמלים. אבל יש דברים שקשה לי לשכוח ואני אף פעם לא אסלח באמת). יום אחד, זה הגיע לאלימות. תפיסה בחולצה שלי יכולה להיחשב לאלימות או לא, תלוי את מי שואלים, אבל אני ראיתי הזדמנות שאני יכול לנצל. ידעתי מספיק קראטה באותו הזמן כדי לדעת מה לעשות. תפסתי עם היד ההפוכה, לחצתי, סובבתי והורדתי. כך נוצר המצב שבו הילד הגדול שכולם החשיבו כמנהיג היה נעול אצלי עם יד הפוכה כך שכל תנועה שלו רק הכאיבה לו יותר. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו ככה, ואת כל החברים שלו בטווח, עד בחינת הבגרות האחרונה אז השתמשתי בהזדמנות כדי להזהיר אותם ולנסות לשכנע אותם, קצת בכוח, שיפסיקו להציק לי. ולבסוף שחררתי.

עכשיו, אני יודע שזה לא המסר שנהוג להעביר לדור הצעיר. נהוג להגיד שצריך להיות פצפיסטים ואלימות לא פותרת כלום. בתגובה לזה אני פונה שוב לספר החכם מאוד – Starship Troopers – ומה שלו יש להגיד על אלימות. בקצרה, המסר שאני חושב שצריך להעביר הוא “תלמדו להגן על עצמכם”, לא משנה איך, לא משנה באיזו צורה, אבל תלמדו משהו שייתן לכם את הביטחון ואת הידיעה שאם המצב מדרדר אז יש מה לעשות. כי מה שבאמת חשוב בללמוד אלימות מבוקרת הוא הביטחון. אני כרגע יודע שאם יבוא מולי בן אדם ממוצע עם הכוונה להפעיל אלימות אז אני יכול, במקרה הטוב, לשתק אותו ללילה, ובמקרה הגרוע, לשים אותו בבית חולים לשבועיים. והידיעה של כמה נזק אני מסוגל לגרום נותנת לי את הביטחון והנטייה לא להגיע לשם. ואני בטוח שמי שבא מולי מסוגל לראות את זה ולדעת שאיתי לא מתעסקים סתם.

אחרי הפעם ההיא בתיכון, אותו ילד החזיק את היד שלו לכמה דקות והוא כנראה גם הרגיש אותה כל אותו היום. ההצקות המילוליות לא הפסיקו עד שסיימתי את התיכון. אבל הם לא התקרבו אליי מאז.


Posted in Art, Life, Maayan, School, Stories of My Life by with 3 comments.

It’s Schoolwork, I Swear

אתמול התחלתי ובשבוע הקרוב גם אמשיך לעבוד על משחק. כן, אני עובד על משחק. וזה בשביל שיעורי בית. אני מבטיח. טוב, זה לא משחק שלי. זה משחק של מישהו אחר ואני צריך לפרק אותו לחתיכות כרגע אבל עדיין.

ומחר אני נוסע לנאום של אובאמה בירושליים. אני אנסה את הקטע הזה של עדכונים מידיים בגוגל+ ואחרי זה אעביר את זה לפה. אבל בשביל זמן אמת, אני אהיה פה.

Attempted update: 15:30 – inside the hall. Need to kill some time.


Posted in Less Interesting News, Life, School by with comments disabled.

!מורים! תלמדו מעניין

עוד הרצאה חכמה שראיתי ב-TED  לאחרונה מדברת על איך ללמד מדע בצורה מעניינת.

וזה עוד משהו שאני חושב עליו כבר הרבה זמן. אני חושב על איך צריך לשנות את מערכת החינוך. הרעיון של ממש לספר סיפור בכיתה חדש גם לי. אבל בתור בן אדם שמתעניין בחינוך ועסק בחינוך ממספר כיוונים, כולל מהצד הלומד, אני יודע שבשביל ללמד בצורה אפקטיבית זה חייב להיות מעניין. והדרך הכי טובה להפוך משהו למעניין הוא על ידי להפוך אותו לסיפור או למשחק.

אז זה מה שאני אומר ולשם אני מכוון. לימוד צריך להיות כיף.

עדכון: ויותר מזה, את רוב הדברים אפשר ללמוד לבד. כל מה שצריך זה סקרנות ומוטיבציה.

אז כן, זה לא מתאים לכל אחד אבל אני חושב שרוב האנשים יכולים להסתדר לבד עם ללמוד את הדברים שהם רוצים. כל מה שצריך זה את הכלים ואת הגישה לידע. הידע עצמו לא צריך להיות המטרה וצריך להיות זמין לכולם. המטרה צריכה להיות ההבנה. זה מזכיר לי את Accelerando. שם, בכלכלה 2.0, המטבע העובר לסוחר הוא אינטליגנציה. וזה מה שבאמת צריך לעניין, היכולת להבין ולהשתמש בידע, בעיקר יצירתיות.


Posted in IT, Practice, School, Thinking Out Loud by with 1 comment.

תקופת מבחנים

זה עכשיו. אז העדכונים יפחתו.


Posted in Life, School by with comments disabled.

תרגיל פשוט בתקשורת אינטרנט

לפני כמה ימים הגשתי את התרגיל התכנותי של הקורס ‘תקשורת באינטרנט’.

מדובר היה בתוכנית פשוטה המורכבת משני קבצים, כל אחד מהם מספר מאות של שורות, והיא שימשה כתוכנית מסרים מידיים רבת משתתפים.

ואני לא יודע להסביר בדיוק למה אבל זה גרם לי להרגיש ממש טוב.

זאת אומרת, השקענו בזה פחות משבועיים ואני והשותף שלי יצרנו סוג של ICQ קטן בפחות מאלף שורות קוד.

זה דיי מגניב שיצרנו משהו שהוא לא סתם הדגמה או סימולציה אלא משהו שיכול להיות שימושי בעולם האמיתי אם כי קצת פרימיטיבי.


Posted in Life, Programming, School by with comments disabled.

Weirdest E-mail I Ever Got from the Technion


Posted in Life, Memes and Stuff, School, Weird by with comments disabled.

שבת אחרת

אתמול היה לי כיף בערב כי נסעתי אל ההורים ונפגשתי עם אחי ואשתו שאותם אני בהחלט שלא רואה מספיק. היה לי כיף כי פשוט ישבנו ודיברנו על ספרים וטלוויזיה ועל תכנות. זה יכול להראות מוזר לרוב האנשים אבל זה עובד טוב בשבילי. זאת אומרת, בנקודה שבה אמרתי שאני כבר צריך ללכת אם אני רוצה להגיע הביתה עוד באותו יום, לא ממש רציתי להגיד את זה כי ישבנו ודיברנו על מנהגי תכנות טובים וגרועים. אני מוזר, אתם לא בהכרח מתבקשים להבין.

ולפני שעה כשהוצאתי את מוצארט לטיול, ירדנו במורד הרחוב אל בית הכנסת (יש אחד ברחוב. זה מספיק מוזר בלי שמזכירים לי את זה) וראיתי זוג הולך לכיווני. זה הזכיר לי שבעבר נהגתי לקום בשבת בערך בשתיים אם לא בשלוש. כי בערב קודם הלכתי לישון אולי בארבע. בבוקר. אבל יש אנשים שבאמת קמים בשבת מוקדם בבוקר כדי ללכת לבית כנסת. אבל שבת אמור להיות יום של מנוחה והתבטלות ויום שבו עושים מה שבא לכם כדי להירגע.

לא בשבילי. ברגע שאני מסיים לכתוב את זה, אני הולך לאחסן את הכלבלב ולסוע לטכניון כי יש לי תרגיל להגיש ליום שלישי ועדיין לא ראיתי אותו עובד פעם אחת כמו שצריך.

וגם נראה לי שאני נהיה יותר חולה שוב.

Damn it.


Posted in Humanity, Life, School, Thinking Out Loud by with 1 comment.

בעתיד הרחוק

כשארכיאולוגים יחפרו את הריסות הטכניון, הם ימצאו בקומה הראשונה של טאוב את תיבת התרגילים של “הבטחת איכות תוכנה” ובה את כל התרגילים שתלמידים, שכך למדו מכל קורס אחר שלקחו, הגישו אבל מעולם לא נאספו על ידי המרצה.


Posted in Life, Memes and Stuff, Practice, School, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Lecture Notes Taking – A Recipe

כבר הרבה זמן שלא יצא לי להיות בקורס שבו שאין שקופיות מוכנות מראש. עכשיו, אחרי לפחות שנה הפסקה, חזרתי להקליד את כל ההרצאות בעצמי. אז יש לי Word ו-MathType בשביל טקסט וסימנים מתמטיים אבל בהרבה קורסים יש כל מיני ציורים שצריך לצייר. במקרה כזה ישנן שתי אפשרויות: להתחיל לצייר עם הכלים (הלא מדהימים) העומדים לרשותך או לצלם. אז בחרתי לצלם. כשעשיתי את הקורס הקדם-אקדמי, לפני שקניתי לעצמי מחשב נייד, כתבתי הכל על דפים וצירפתי תמונות שצילמתי עם הטלפון או המצלמה. אבל אז זה היה סיבוך לחבר אותם ולהוריד את התמונות וכן הלאה וכן הלאה. היום, זה הרבה יותר פשוט. והנה המתכון.

רכיבים דרושים: מחשב נייד לכתוב עליו. טלפון חכם. Dropbox.

תהליך:

1) וודא כי המצלמה על הטלפון שומרת את התמונות לספריית התמונות הסטנדרטית של הטלפון (לעזאזל עם Dropbox, זה מה שהוא דורש).

2) וודא עם Dropbox שהוא שולף את התמונות משם ומעלה כל תמונה חדשה לספרייה ידועה.

3) הקלד במהלך השיעור.

4) בהינתן ציור, שלוף טלפון וצלם ככל יכולתך.

5) המשך להקליד במהלך החצי דקה (במקרה הרע) שייקח לתמונה לעלות.

6) עם הצגת ההודעה על תמונה חדשה, פתח אותה עם כל תוכנה שמאפשרת לחתוך אותה.

7) חתוך את התמונה לגודל הרצוי שיציג רק את מה שחשוב.

8) שמור אותה בספרייה נוחה (כמו אותה ספרייה בה שומרים את ההרצאה).

9) אמור למעבד התמלילים שלך לשלב את התמונה במקום הרצוי.

10) להתפעל מעצמך איך, גם עם ציורים, עדיין אפשר להקליד באותה מהירות, אם לא יותר מהר, מהתקדמות השיעור.

זה היה קצת מרומם רוח.


Posted in Life, School by with 4 comments.