יומן המסע של ראת’אריאל – יום 53

לאחר לילה מרענן, קמנו בבוקר לסדר את הציוד שקיבלנו מהשלל של הקרב ולתכנן את מעשינו ליום הקרוב. הסיכום היה שצריך להגיע אל המקום בו ראינו את העגלה של שני המכשפים לבית ארמסבורג. מי יודע עם השולחן הגדול שרצינו עדיין נמצא שם אבל זה היה קצה החוט הכי טוב שלנו. תכננו את הכניסה.

הרצון היה לטלפרט פנימה בלתי נראים ואז להסתנן אל המחנה ולנסות למצוא את המתקן לפני שאנחנו מתגלים ואז לקפוץ חזרה. הצלחנו להגיע אל המוסך של העגלות אבל השתמשו בו בשביל להעמיס קמח ותבואה באותו הזמן אז היינו צריכים להתחמק מאנשים ושלדים משוטטים בלי להיראות או להישמע. זה לא כל כך עבד לנו כי שני בני האדם, לפחות, זקנים ככל שהיו, שמו לב אלינו ורצו להזעיק עזרה. הצלחתי לתפוס את אחד מהם בזמן שאחד הקוסמים הרדים את השנייה. אבל בכך התגליתי וכל השלדים זינקו עליי. בזמן הזה גם חיל מצב הגיע אל הפתח של המחסן והצליח לשמוע את אוטו, תוקע אותנו במקום.

ניסיתי להתחבא מתחת לאחת העגלות. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הדלת האחורית נפרצה, מעיפה את השלד שנסגר מאחוריה אחורה, כנראה אוטו. ואז האנשים שבחוץ ניסו להיכנס פנימה ונתקעו בקיר בלתי נראה, כנראה בגלל פרנץ. בעוד השאר הלכו אל אחורי המוסך, אני חשבתי לנסות להתחזות לאחת העובדות פה ולהסיח את דעתם אבל לפרנץ היה רעיון אחר. הוא לחש באוזננו שכדאי להעמיד פנים כי באנו לנקום גניבת חפץ קסום מאיזה שהוא כפר אקראי. סמכתי עליו בעבר ובטוח שיש לו יותר נסיון בתכנון ממני אז ניסיתי לעשות זאת כפי יכולתי.

יצאתי ממתחת לעגלה וסיפרתי למפקד של החיילים שלקחו מאיתנו גביע ועקבנו אחריו לפה. זה לא הרתיע אותם יותר מדי והם הביאו איל ניגוח לנסות להפיל את הקיר של פרנץ. אז הורדתי את האשליה ונתתי להם לראות אותי כפי שאני באמת והצעתי להם, בעדינות, לברוח מאיתנו. כי אין להם באמת סיכוי. אבל הם לא רצו לוותר. אז הלכתי גם אני אל אחורי המוסך והמחסן שמאחוריו.

מהמחסן, התברר לי כי כולם מצאו איזו שהיא דלת סודית אל משרד של מישהו. כשנכנסתי פנימה, לא ראיתי דבר חוץ מאותו אדם והחתול של מרתה. התברר כי אוטו וג’נסי רצו קדימה והצליחו למשוך לקרב את כל המצודה המרכזית של המחנה, הקשתים והשדים שלהם בזמן שפרנץ נשאר בחדר לאסוף את כל המסמכים האפשריים ומרתה נשארה לתחקר את האיש לגבי לאן נעלם השולחן שרצינו. לאחר שעזרתי לה קצת לחקור אותו, גילינו כי הבן אדם איתו באמת צריך לדבר הוא הויסגראף וון ארמסברג, אחד המכשפים שראינו בכפר, והוא נמצא במעוז, המגדל עם הקשתים והשדים.

בדרך החוצה, נתקלנו בשדים, אותם זימן הויסגראף, ובשאר חיל המצב ואחרי שלחמנו את דרכנו החוצה מהבניין, אני טילפרטתי אל תוך המגדל, מאיפה שראיתי קליעי קסם נורים. הופעתי מול הויסגראף ואיימתי כי הוא יחטוף אישית ממני אלא אם כן יגיד לנו איפה נמצא החפץ שחיפשנו. הוא אמר כי הוא נמצא על שיירה בדרך לא-טור. ואז הוא הרים קיר אש מולי ונעלם. אז אני טילפרטתי החוצה ואמרתי שיש לי את המידע שאנחנו צריכים. משום מה, לא כולם התחילו לנוע לכיווני ושנצא מפה כמה שיותר מהר. ואוטו הספיק להתגושש עוד עם שדים עד שהם עילפו אותו.

בסוף כן הצלחנו כולנו לצאת מהמוצב, פרנץ גורר אחריו אוטו מעולף, והספקתי להסביר מה בדיוק הויסגראף אמר. מרתה הספיקה להטיף לי קצת על חלוקת מידע בזמן לחץ, שאני מסוגלת להבין מאיפה היא מגיעה, ועל איך לחקור אדם, שאם זה אני פחות מסכימה. זאת לא אשמתי שהיא הייתה לא ברורה. היא אחר כך גם רצתה להיכנס חזרה למוצב לשאול את האפסנאי עוד כמה שאלות אבל ירו עליה ברקים בפנים אז היא ברחה חזרה החוצה וטילפרטנו לא-טור.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

אל תדאגו, אני אוהב לאכול

כבר שלושה חודשים בערך שרוב הדיאטה שלי מורכבת ממשהו שנקרא פוטריציו. למי שלא טורח ללחוץ על הקישור, מדובר באבקה שהיא, בשילוב עם קצת מים, מהווה תחליף ארוחה שלמה. מבחינתי, אם אני מכין שקית שלמה כזאת ושותה את זה במכה אחת, זה מרגיש כמו ארוחה מפוצצת.

למה? כי זה נוח וקל ומהיר וגם דיי זול. אני לא צריך להתעסק עם לקנות מצרכים ולהכין ארוחות ולגוון — או להשתעמם — ולדאוג לגבי איך לשמר שאריות או אולי לקחת שעה לחשוב בכלל על מה לאכול או לצאת לאכול או אפילו, בכלל, לדאוג לכל הקטע הזה של הרעב. עם פוטריציו, אני מכין לעצמי משקה פעם בכמה שעות, שותה אותו על הדרך בין כוס המים לכוס התה והרעב בכלל לא מציק לי.

אז צצים האנשים ששואלים אותי למה? זה טעים? אתה לא אוהב לאכול אוכל אמיתי? כמובן שאני אוהב לאכול אוכל אמיתי. מי לא? אני גם מאוד אוהב לנהוג אבל זה לא אומר שכל יום אני לוקח את האוטו לעבודה ונוהג ב-180 קמ”ש דרך הרים ובוץ. ביום יום, בשגרה, אני עושה מה שצריך כדי לספק צורך גופני בסיסי כדי שלא יפריע לי. ומדי פעם, אני באמת משקיע וקונה מצרכים ומכין ארוחה רצינית או יוצא לאכול משהו בחוץ. ובגלל שהאוכל הרגיל שלי כל כך קל ופשוט וזול, יש לי את הזמן, המקום, האנרגיות, ויותר חשוב, הכסף וחוסר הדאגה, לפנק את עצמי כשבאמת מתחשק לי.


Posted in High-Tech, Life, Me, Mixing, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, חלק 2, המשך

חזרה במחנה של העוצרת מורנה, התיישבתי מול ג’נסי וביקשתי ממנה שתחשוב על מי ששלח אותה, שתיזכר בכל מה שהביא אותה עד לפה בזמן שאני הזרמתי את הזיכרון שלה אליי. אמרתי למרתה שמה שהיא אמרה מסתדר עם מה שראיתי אבל מרתה רצתה גם לשים אותה באזור אמת, לחקור אותה קצת יותר לעומק.

התברר לנו שהיא נשלחה לפה בידי נבואה ובידי דרקון מיבשת דרומית רחוקה ושהיא פה כדי לעצור את מביאת החורבן. אנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר אבל אם היא עוזרת לנו לנקום בטופר ולחסל את הלקח, אני לא אגיד לא לעוד קצת עזרה.

להאדון אריק הוחזר לאימו גם עצרנו לשאול את גופת הגנומית שלקחה אותו כמה שאלות. כנראה שהטופר חשב שלחטוף את בנה של הגבירה יעזור להם להוציא אותה מהמשוואה. הצלחנו למנוע את זה, כמובן. ולפי דעתי, זאת מחמאה. זה אומר כי הגבירה מסוכנת ומועילה מספיק בשביל שירצו לחסל אותה.

עזרנו לנקות את שדה הקרב, לאסוף ולרכז מה שהיה שמיש, לפי הנוהל. ביקשתי שימצאו לי שיקוי תעופה אחד לאחר שהשתמשתי בשלי והדבר שימושי כשכל שאר שותפי למשימה מסוגלים לעוף בכוחות עצמם. לבסוף כל הקצינים והבכירים נאספו בתוך המגדל של מורנה ומרתה פתחה להם את מעגל הפטריות שלה כדי שיוכלו לנוח במקום בטוח יותר. אני בחרתי לבלות את הלילה בחוץ, באוהל עם ג’נסי בזמן שאוטו ריחף לו בחוץ.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, חלק 2

ממה שאני זוכרת, התקדמתי במין מנהרה עם אור בקצה. אבל זאת לא הייתה בדיוק מנהרה. פשוט משהו התחזק בקצה לאט לאט כשהתקרבתי עד שיכולתי לראות שערים פתוחים ודרכם ערפל אפור מחניק ובתוכו דמויות עומדות ובוהות ברצפה. לא נראה שהן עושות משהו או הולכות לאן שהוא וכל המקום הדיף הרגשה של נכאות. ולא הספקתי לקלוט יותר מזה כאשר נשלפתי חזרה אל מישור החיים, רגע לפני שעברתי את השערים.

התעוררתי באמצע היער וכולם עמדו סביבי. הרגשתי הרבה יותר טוב, כאילו כרגע התעוררתי משינה טובה. עירנית אבל עם שרירים מעט תפוסים. אוטו פשוט ריחף שם, לייזה עמדה לא רחוק, מרתה נראתה יחסית מרוצה מעצמה ולפרנץ היה את המבט החיוור הזה שהיה לו אחרי שהוא הטיל לחש שהוא לא היה אמור וגם ידו דיממה. ואז משהו נצנץ מאחורי העצים.

 שאלתי את האחרים אם הם יודעים מה זה ולפני שהספקנו לתהות יותר מדי בנושא, התגלה לפנינו יצור עצום בשריון זהוב. התחלתי לקום, הגב עדיין כאב מהנפילה, ושמתי לב כי הצטרפה אלינו מישהי חדשה. לפני שהספקתי לשאול מי זאת, אותו יצור הכריז כי אנחנו עוברים על חוקי הסדר של הקיום וכי אני הייתי צריכה למות. ניסינו להסביר לו כי הטופר שרוצח עשרות ומאות אנשים מפר את הסדר ואנחנו, שמנסים לעצור אותו ולהשיג צדק על כל הנזק, מחזירים את הסדר על כנו. גם כשהתחיל לתקוף אותנו, ניסיתי להראות לו את הזיכרון של הכפר ההרוס, כשטיפסתי עליו כדי להתקרב, אבל החטאתי. לבסוף, עם כולם, כנראה שהיוונו אתגר גדול מדי והוא החליט להסתלק, דוהה לאט לאט עד שנעלם.

אמרתי תודה לפרנץ ומרתה שהחזירו אותי למצב מתפקד ואמרתי שלום לאישה החדשה שהצטרפה, אלינו, ג’נסי. היא אמרה כי היא נשלחה לעזור לנו על ידי דרקון מיבשת אחרת. זה נשמע קצת מוזר אז מרתה אמרה שאנחנו צריכים לחזור למחנה ואז נבדוק את הנושא בעזרת קסם.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

מקרים מכתיבים התנהגות

כשיצאתי אתמול מהעבודה, ניגש אליי מישהו במגרש חנייה. הוא לא נראה כמו מישהו מאיים במיוחד אבל התגובה הראשונה שלי הייתה לנעול את הדלתות של האוטו. הוא התקרב וסימן לי שהוא רוצה לדבר איתי אז פתחתי קצת את החלון. הוא שאל אם יש לי כבלים. היו לי אבל לא רציתי לשקר למרות שהייתי יכול והוא לא היה יודע. בסוף פלטתי משהו על זה שאני לא בטוח שהמצבר של האוטו שלי יעמוד בזה. וכשהוא הלך, הרגשתי קצת רע על זה שלא עזרתי.

האם מאז התאונה שלי, אני חושש מאנשים זרים שפשוט ניגשים אליי? במיוחד בהקשר של מכוניות? אם הוא היה פשוט עומד ליד האוטו שלו עם מכסה מנוע פתוח, האם הייתי מציע עזרה?

זה קצת מעצבן אותי ששני פוצים שלא אהבו את איך שעקפתי אותם גרמו לי לכזה שינוי בהתנהגות. אבל מצד שני, יש לי כל כך הרבה להפסיד. ומדינת ישראל של היום היא מקום שבו מישהו יכול לדקור אותך ברחוב בגלל שטויות.


Posted in Life, Philosophy, Thinking Out Loud by with no comments yet.

להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, המשך

העוצרת הלכה לנהל את סוף הקרב. הגבירה נכנסה למגדל שלה. אוטו הלך לעזור לסיים את הקרב. מרתה הלכה להרים את מי שנפל ויכול לקום. פרנץ הלך לחפש את אריק. אני נכנסתי למגדל לשאול את הגבירה אם היא צריכה עזרה. גם דיווחתי לה מה אנחנו יודעים הרגע על ה-Contrivance of Adjoining. היא ביקשה שקודם רק נמצא את אריק, הבן שלה.

יצאתי החוצה לעזור. מצאתי את איידן. חבל שהוא מת, באמת. הוא היה שימושי. הלכתי להוריד אנשים מניצבי קרח. הספקתי להוריד את המכשפה ובדיוק להסיר עוד מישהו כשפרנץ התחלף איתי. שכחתי שעדיין הייתה לי הטבעת שלו. לייזה אמרה לי שאני צריכה לתחקר את הגמדה שעמדה מולי. הגמדה אמרה שהיא ראתה גנום מטפס על הגדר סוחבת מישהו. היא חלקה איתי את הזיכרון שלה.

אמרתי לאוטו שיחפש והוא זיהה כיוון. עליתי לעמדה על החומה וזיהיתי נצנוץ. טילפרטתי קדימה 300 מטר והמשכתי לנוע דרך היער. הצלחתי להשיג אותה. זינקתי עליה בניסיון לתקל אותה ולקחת אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד אבל הצלחתי להוריד אותה ולרסן אותה. רק כשבאתי להוציא את האזיקים כדי לסיים איתה, הם נפלו לי לרצפת היער. היא הצליחה לשחרר יד והכניסה בי אגרוף שגרם לי להתעלף.

התעוררתי מרגישה כאילו אני נחנקת והקאתי שאריות של שיקוי ריפוי. כולם הופיעו מעליי. החתול של מרתה היה לידי. הוא התחכך בי, חלק מהקטע שלו, והרגשתי יותר טוב, חלק מהכאב העמום נעלם. מרתה ואוטו ולייזה נעלמו. פרנץ לקח אותי בטילפרוט קדימה. היינו יכולים לראות את הניצנוץ אבל לא את הגנום. מרתה החלה לטוס לאחור, אל מאיפה שהגענו, על המטאטא שלה ואני לקחתי עוד שיקוי ריפוי. הקרב עוד לא נגמר. מעליי, אוטו נראה כמתכונן לשגר משהו על מישהו.

מרתה צעקה ואז נדמה. אז ניצלתי את שיקוי התעופה שלי ועליתי אל מעל העצים. אוטו הצטרף. לו זה יותר קל. התחלנו לנוע לכיוון הצעקה ולחפש את הגנום מולנו ולמטה. הצלחתי לשים לב אליה אחרי שכבר שעברתי אותה.

אוטו ניסה לזרוק עליה כדור ברקים. היא קפצה עליו, הרביצה לו והוא התעלף. אני קפצתי עליה ונתתי לה אגרוף לטחול. וכשניסיתי להכות בה שוב, מתחתי שריר ולא הצלחתי להיכנס כמו שצריך. היא החזירה לי בתורה ואז איבדתי הכרה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52

על הבוקר, כן החלטנו לדבר עם הקצין. סביר שיש לו עוד מידע שעוד לא ידענו. אז ניסינו להוציא ממנו מה שיכולנו לגבי העצם ומה רוצים ממנו. הוא לא ידע על הדבר יותר מאשר שזה חשוב, רב עוצמה, בגודל של שולחן וכבד. הוא ידע לאן רצו לקחת אותו, מקום שנקרא Loom Keep, אז אולי נוכל לדבר שם עם מישהו.

אז מרתה ניסתה למצוא את הזוג עם הקליקאנגים בעזרת כוחות הראייה הרחוקה שלה. היא הצליחה מצאה את העגלה ואת אחד הקליקאנגים. העגלה הייתה במוסך עם עגלות טופר ועגלון אחד. הקליקאנגים היו במין מחסן ליצורים כאלו והם ראו את החיישן הקסום.

ואז התחיל דיון ארוך לגבי מה עושים עכשיו. אני ואוטו חשבנו שהדרך הכי טובה היא לטלפרט לשם ולהתגנב בשקט, לראות מה אפשר לראות ומקסימום לברוח אם המצב מדרדר. מרתה לא הסכימה כי היא חשבה שזה מסוכן מדי. פרנץ דאג שאולי יגלו אותנו ואם נצטרך לברוח אז החזרה לשם תהיה יותר מסובכת. אבל לפני שהחלטנו ולפני ששאלנו את הגבירה מה דעתה, קיבלנו הודעה לבוא להגן עליה.

עשינו הכנות קצרות לקרב וטילפרטנו. הגענו מחוץ למחנה. השער היה סגור מבחוץ. אוטו עף למעלה. ראיתי אותו יורה חשמל למטה אל מאחורי השער. פרנץ ולייזה גם התרוממו לאוויר. פרנץ ניסה להרביץ לבחור שהיה מאחורי השער אבל החטיא. הבחור גם עף והמגן שלו נשך את אוטו. מרתה הפכה להיות בלתי נראית ושמעתי אותה גם עפה מעלה. החתול שלה עף שמאלה. אני ניסיתי לצעוד דרך השער אבל לא הצלחתי לעבור. משהו עצר אותי והשאיר אותי בחוץ. אז ניסיתי לטפס על השער. בדריכה וקפיצה, הצלחתי להגיע עד העץ שחסם אותו.

אוטו שרף את הבחור שלידו. פרנץ הטיל לחש קדימה. קפצתי על השער, זרקתי את עצמי קדימה, נחתתי, התגלגלתי לעמדת זינוק. ראיתי את הגבירה זוחלת משמאלי, החתול של מרתה לידה, את המכשפה מימין, משופדת על ניצב קרח והגרף לפניי, עומד לפני מגדל מתכת ונלחם בשלושה אל מתים. אז רצתי קדימה והכיתי באחוריו של אחד מהם.

אוטו עף קדימה וזרק סופת ברקים על מישהי משמאלי. פרנץ ניטרל זומבים מימין ומשמאל. ואז ראיתי את הרוח שתפסה את סאבאג’אג יוצאת מצד הבניין. הגבירה קמה והציעה איך לאגף את התוקפים. הגרף התכונן וכשאני הגעתי מצידו השני של ההוא עם החנית הרבצנו לו בבת אחת, חותכים אותו לחלוטין. המשכתי בלזרוק שוריקנים על שני השותפים שלו. אחד מהם נפל והשני עוד לא והתחיל לברוח. אז התרכזתי והזרמתי אנרגיה אל שריון סביבי.

אוטו פוצץ אל מת אחד. פרנץ ניסה להתמודד עם הרוח. הרוח לא הורשמה, עפה אל הגבירה ונכנסה אליה. הגרף התרומם ברוח מחודשת, שלף מטה וירה חצי כוח על ההוא שברח. אבל הוא המשיך לברוח. אני רצתי אל הגבירה, תפסתי לה את היד ומשכתי עד שננעלה. ידעתי שהרוח בפנים ושהפעם אני לא מתכוונת לתת למישהו למות בגלל. מי שאוטו נלחם בה קודם הגיעה מאחוריי ונגעה בי וזה כאב.

אוטו פצפץ את האל מת שברח ושבר איתו את השער. לייזה הטילה משהו על הגבירה. פרנץ זרק חץ מורעל על מי שעמדה מאחוריי ונראה שזה עבד. הגבירה התחילה לרחף מעל הרצפה, מושכת אותי איתה למעלה. מרתה הגדילה אותי והצלחתי למשוך את הגבירה לרצפה. הגרף בא לרחף לידינו והציע שנחזיק את הגבירה עד שזה יעבור לה. אני תפסתי, ריתקתי ואזקתי אותה. המכשפה זרקה כדור אש לכיווננו. לא הייתי צריך להחזיק את הגבירה יותר אז הצלחתי להתחמק אבל הגבירה והגרף לא כל כך.

אוטו ניסה לחשמל אותה אבל לא הצליח. לייזה רצה אל פרנץ, לקחה שיקוי ורצה אלינו. מרתה ארזה אותה בקרח, מופיעה על המטאטא שלה לידינו. הדלת למגדל המתכת נפתחה ומישהי שלא הכרתי יצאה החוצה, לבושה כמו קארנאת’ית מפוארת משושלת ארווינר. לא פגשתי בה בעצמי אבל לפי התיאורים וההכרה על הפנים מסביבי, זאת מורנה העוצרת. היא הסתובבה והלכה לטפל באל מתים שפרנץ השאיר. אני והגרף השקינו את הגבירה בשיקוי אבל לא נראה שזה עזר לה לחזור לעצמה.

הרוח יצאה מהגבירה ונכנסה לאדמה לידה. בזמן שהגרף ניסה להכות בה, אני לקחתי את הגבירה והרחקתי אותה מהרוח. לא רציתי עוד מקרה סאבאג’אג. משכתי אותה משם לכיוון העוצרת. הנחתי שלידה כנראה נהיה בטוחים יותר.

אוטו ריסק את הרוח ופרנץ הימם אותה. ואז פוצצנו אותה.

Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

קיבלתי את המשימה לבדוק את ה-Hololens

This thing

זאת גרסת מפתחים, היא עדיין דיי מוגבלת ויש סיבה טובה למה לא מזכירים את הנתונים הטכניים הנוכחיים בכל הפרסומים של מיקרוסופט. אבל, למען האמת, עם כל ההגבלות והבעיות, זה עדיין דיי מגניב.

אז נתנו לי לשחק עם זה קצת ולהוציא משהו שמדגים מה אפשר לעשות עם הדבר הזה.

חבילת הפיתוח של זה מתממשקת עם Unity. נראה לי, אפילו, שזאת סביבת הפיתוח המועדפת עליהם כרגע וזה עובד בצורה יחסית נוחה. הבנייה דיי מהירה ו-Remote Debugging זה דבר דיי חיוני פה. לפתח לזה זה דיי כמו לפתח ל-VR רק שלא נכנסים לעולם של Unity אלא הוא מוקרן על גבי העולם האמיתי. ולכן עדיף להשאיר את רוב הרקע ריק כדי שה-Hololens לא יצייר דברים לא נחוצים.

זה מכשיר נחמד. אבל אחרי מספיק זמן איתו על הראש, הצוואר מתחיל לכאוב מהמשקל יתר. ואני גם לא הספקתי להיכנס ממש ל-Spatial Mapping והולוגרמות משותפות.

לפי דעתי, אין טעם לקנות כזה עכשיו אלא אם כן אתם מתכננים להיכנס לזה חזק בעתיד. אבל כשהם יוציאו גרסה למשתמשים, זה יכול להיות דיי מגניב.


Posted in High-Tech, Work by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 51

הצלחנו לגרום לחייל של הטופר לדבר. הוא אמר שחיפשו משהו שנקרא Contrivance of Adjoining. זה נשמע כמו איזה שהוא מתקן עתיק שאולי איזה שהוא אל הכין מזמן. הוא סיפר לנו שהם הלכו להיכל הכפר לבצע איזה שהוא טקס. אז הלכנו לשם.

ההיכל עצמו היה מבנה לא גדול אבל דיי גבוה. הדלתות מקדימה היו סגורות. מכיוון שהדלת האחרונה שאני ניסיתי לפתוח מעט בפזיזות התפוצצה לי בפרצוף הצעתי שאולי נפתח אותה מרחוק. לקוסמים יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אז מרתה יצרה מין כוח בלתי נראה שפתח בשבילנו את הדלת. היא לא התפוצצה או משהו בסגנון אבל מה שבפנים לא היה פחות נורא.

בפנים היה מרחץ דמים מחליא. זה נראה כאילו לקחו את כל התושבים של הכפר ומסמרו אותם לקירות, לרצפה ולתקרה באיזה שהוא טקס נוראי. נכנסתי פנימה בזהירות. לא הבנתי איך הצליחו להביא גופות לתקרה בשביל זה אבל, בפנים, לא יכולתי שלא לחשוב על הכפר שאני איבדתי. הריח בפנים היה נוראי וכמעט גרם לי להקיא אבל הצלחתי להחזיק את זה. פרנץ לא כל כך. אוטו נכנס בריחוף פנימה בזמן שאני ניסיתי להגיע לקצה השני לבחון את מעמד הדיבור שנפל ואולי למצוא רמזים למה שקרה כאן. אבל ברגע שעברנו כמחצית מהחלל, משהו שנראה כמו ערימה של גופות מודבקות ביחד צנח מהתקרה.

היא התקרבה אלינו וכל הגופות צרחו בבת אחת. זה הרגיש כמו משהו מהדהד בתור הצלעות אבל לא נתנו לזה לעצור אותנו. אחרי כמה מכות, הצלחנו להפיל את הדבר הזה. אבל פרנץ הרגיש רע והיה צריך לצאת החוצה במהלך הקרב. בסוף, לא היה פה שום דבר חוץ מסימנים לטקס נוראי ומטריד. אז היינו צריכים להחליט על מה עושים עכשיו. היו כל מיני רעיונות אבל בסוף החלטנו לפגוש את הצופים שוב ולבדוק אם הם ראו משהו שאנחנו פספסנו. בזמן שאני ומרתה הלכנו לברר, אוטו ופרנץ אמרו שהם ינסו למצוא דרך שנוכל, אולי, גם לדבר עם הקצין.

נפגשנו בחורשה שוב. מרתה הביאה את הצופה ואת הבן שלה ואני חיברתי את הזכרונות שלו, שלי ושל מרתה. שאלנו אותו מה הוא ראה והוא נזכר בשבילנו בזוג מטילי לחשים שחזר עם העוגים מרובי הזרועות ונלחם בדיבים עד שלא היו יותר. הם באו עם עגלה ונעלמו בתוך הכפר. מה שמסתדר עם מה שאנחנו יודעים על הליכת צללים. אולי הם מצאו את הדבר הזה, את החפץ שחיפשנו.

כשחזרנו, פרנץ ואוטו כבר הצליחו להרכיב לסת לקצין, בתקווה שיוכל לענות על שאלות. אמרנו להם שאולי זה כבר מיותר כי גילינו הרבה ממה שלא ידענו. מרתה הקימה אחו קסום שוב ונחנו ללילה תחת השפעת הלחש של פרנץ. אוטו ריחף בחוץ ותצפת על הכפר, שלא נפספס משהו שוב, בזמן שפרנץ לימד אותי ואת מרתה דרקונית.

בבוקר דיווחנו התקדמות לגבירה. היא ביקשה שנגלה מה זה הדבר הזה, מה זה ה-Conflux of Adjoining.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.