יומן המסע של ראת’אריאל – יום 51

הצלחנו לגרום לחייל של הטופר לדבר. הוא אמר שחיפשו משהו שנקרא Contrivance of Adjoining. זה נשמע כמו איזה שהוא מתקן עתיק שאולי איזה שהוא אל הכין מזמן. הוא סיפר לנו שהם הלכו להיכל הכפר לבצע איזה שהוא טקס. אז הלכנו לשם.

ההיכל עצמו היה מבנה לא גדול אבל דיי גבוה. הדלתות מקדימה היו סגורות. מכיוון שהדלת האחרונה שאני ניסיתי לפתוח מעט בפזיזות התפוצצה לי בפרצוף הצעתי שאולי נפתח אותה מרחוק. לקוסמים יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אז מרתה יצרה מין כוח בלתי נראה שפתח בשבילנו את הדלת. היא לא התפוצצה או משהו בסגנון אבל מה שבפנים לא היה פחות נורא.

בפנים היה מרחץ דמים מחליא. זה נראה כאילו לקחו את כל התושבים של הכפר ומסמרו אותם לקירות, לרצפה ולתקרה באיזה שהוא טקס נוראי. נכנסתי פנימה בזהירות. לא הבנתי איך הצליחו להביא גופות לתקרה בשביל זה אבל, בפנים, לא יכולתי שלא לחשוב על הכפר שאני איבדתי. הריח בפנים היה נוראי וכמעט גרם לי להקיא אבל הצלחתי להחזיק את זה. פרנץ לא כל כך. אוטו נכנס בריחוף פנימה בזמן שאני ניסיתי להגיע לקצה השני לבחון את מעמד הדיבור שנפל ואולי למצוא רמזים למה שקרה כאן. אבל ברגע שעברנו כמחצית מהחלל, משהו שנראה כמו ערימה של גופות מודבקות ביחד צנח מהתקרה.

היא התקרבה אלינו וכל הגופות צרחו בבת אחת. זה הרגיש כמו משהו מהדהד בתור הצלעות אבל לא נתנו לזה לעצור אותנו. אחרי כמה מכות, הצלחנו להפיל את הדבר הזה. אבל פרנץ הרגיש רע והיה צריך לצאת החוצה במהלך הקרב. בסוף, לא היה פה שום דבר חוץ מסימנים לטקס נוראי ומטריד. אז היינו צריכים להחליט על מה עושים עכשיו. היו כל מיני רעיונות אבל בסוף החלטנו לפגוש את הצופים שוב ולבדוק אם הם ראו משהו שאנחנו פספסנו. בזמן שאני ומרתה הלכנו לברר, אוטו ופרנץ אמרו שהם ינסו למצוא דרך שנוכל, אולי, גם לדבר עם הקצין.

נפגשנו בחורשה שוב. מרתה הביאה את הצופה ואת הבן שלה ואני חיברתי את הזכרונות שלו, שלי ושל מרתה. שאלנו אותו מה הוא ראה והוא נזכר בשבילנו בזוג מטילי לחשים שחזר עם העוגים מרובי הזרועות ונלחם בדיבים עד שלא היו יותר. הם באו עם עגלה ונעלמו בתוך הכפר. מה שמסתדר עם מה שאנחנו יודעים על הליכת צללים. אולי הם מצאו את הדבר הזה, את החפץ שחיפשנו.

כשחזרנו, פרנץ ואוטו כבר הצליחו להרכיב לסת לקצין, בתקווה שיוכל לענות על שאלות. אמרנו להם שאולי זה כבר מיותר כי גילינו הרבה ממה שלא ידענו. מרתה הקימה אחו קסום שוב ונחנו ללילה תחת השפעת הלחש של פרנץ. אוטו ריחף בחוץ ותצפת על הכפר, שלא נפספס משהו שוב, בזמן שפרנץ לימד אותי ואת מרתה דרקונית.

בבוקר דיווחנו התקדמות לגבירה. היא ביקשה שנגלה מה זה הדבר הזה, מה זה ה-Conflux of Adjoining.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50-51

ג’זאן התקיפה קודם למרות שמרתה רוצה לדבר. מרתה ניסתה לשכנע אותה שדווקא הכל יהיה בסדר. זה לא עבד כל כך טוב אז כן נלחמנו בה. אני שונאת להילחם ברוחות. אגרופים עוברים דרכן וכשהן נוגעות בך, זה קר ומגעיל ומרגיש כאילו הרצון שלך לחיות נשאב החוצה. והיא כל הזמן ניסתה לפגוע במרתה. היא כמעט הרגה את מרתה אבל אני ואוטו חיפינו על היציאה של כולם מהחורש. ההנחה הייתה כי כמו שמרתה יכולה למנוע ממישהו להיכנס, היא גם תוכל למנוע ממישהו לצאת. היינו צריכים לסגור אותה בפנים. אבל בכמה שניות שהיו לנו בחוץ, מרתה אמרה לנו להילחם בה כדי לשחרר את נשמתה.

לא היה לי זמן להתווכח איתה על כך שזה סתם מסוכן ואפשר להיפטר ממנה עכשיו כי ג’זאן יצאה החוצה וישר הלכה לכיוונה של מרתה. כל זה קרה כל כך מהר. לא הצלחנו לעצור אותה. היא הרביצה למרתה עם יד ערטילאית אבל המכשפה נשארה לעמוד. מרתה ניסתה להטיל אליה לחש אבל זה לא הצליח. אוטו ניסה להטיל עליה מטח אוויר אבל החטיא. פרנץ זרק עליה איזה שהוא חץ מוזר והחטיא. אז אני זינקתי עליה והיא ניסתה להרביץ לי אבל התפוגגה תוך כדי. חזרנו חזרה אל מעגל הפטריות. נשכבתי על הרצפה מרוב מעייפות.

התחיל דיון על מה לעשות עם שאריות של חברים מתים. פרנץ אמר שצריך לטפל בזה מהר. מרתה אמרה שלא היה לה זמן. ואז התווכחנו על כך שמרתה הלכה לדבר עם מלבונאר על מה שגילינו על נקודת המפגש עם מאבאר. עיקר הבעיה של פרנץ הייתה שמרתה הלכה לדבר על נושאים רגישים לקבוצה שלנו עם גורמים חיצוניים בלי לדבר איתנו קודם. אני מסוגלת להבין את זה.

לפני שהלכנו לישון, ביקשתי מאוטו שיקריא לי את הקומיקס שיש לו בנומית. וכמו שחשבתי, כמו שקרה גם עם המתרגם בספריה. הבנתי כל דבר שאמר.

51

החלטנו לטלפרט לגבירה לשיחה פנים אל פנים. אני ואוטו, בתור המהירים בחבורה, הלכנו להעביר את ההודעה. המחנה היה נטוש. רק צוות שלדי שמר עליו. השומרים שנותרו אמרו לנו שהגבירה הנהיגה את רוב החיילים לארגן מארב לקבוצה של Zangwolves. חיכינו להם ואחר הצהריים ראינו את השיירה החוזרת. החיילים שחזרו הודיעו כי הגבירה והמכשפה לקחו אסירים למקום חקירה סודי. חזרנו חזרה למחנה שלנו להודיע לפרנץ ומרתה מה גילינו. פרנץ שלח מסר למכשפה לבקש מקום מפגש והיא חזרה אלינו עם תיאור המקום שהספיק למרתה כי היא מכירה יותר את האזור.

מרתה, אוטו ואני יצאנו למפגש. כשהגענו, מרתה הלכה לדבר עם הגבירה בפרטיות. קצת לא נחמד, לדעתי. אבל היא כן שמה את התנאי שלא נספר את זה לאף אחד והעדפתי להגיד לה את האמת ישר לפרצוף. היא ביקשה ממני להביא לה משהו מהאפסנאות במחנה. אספתי את פרנץ על הדרך שעדיין הכין לחשים. טילפרטנו לא’טור, שם טיפלנו בשאריות ההשפעה של הרוח. זה היה הרבה יותר יקר משחשבתי. חזרנו אל המקום הקודם מחוץ להילדנברג והתכוננו לקרב חוזר עם הדיבים.

יצאנו ובאנו לכפר. הוא היה מאוד ריק. בלי דיבים. עלתה ההצעה לדבר עם מתים. אכן אפשרות. אז ניגשתי למשימה למצוא מישהו שיהיה אפשר לדבר איתו. היה קשה למצוא לסתות. במהלך החיפושים מצאנו עקבות של עגלה אבל הן פשוט הופיעו ואז נעלמו, כאילו הגיע דרך ממד אחר ואז נעלמה לשם. כמו שקורה לנו כשמרתה מוליכה אותנו במישור הצללים.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50

כשהתעוררנו בבוקר, מרתה ואוטו עוד לא חזרו. היא יכולה לשלוח הודעה קסומה אבל זה משהו חד יומי, נראה לי. אז הצעתי שנלך לבדוק עם הגבירה. אם מרתה יצרה קשר עם מישהו, אולי היא יצרה קשר איתה. אז הלכתי למחנה שלה לשאול. היא אמרה שלא, מרתה לא יצרה איתה קשר אבל היא תנסה ליצור קשר עם מרתה. אז היא קראה למכשפה שלה ונעזרה בה כדי ליצור קשר עם מרתה. כך גילינו כי החישוב היה לא נכון והמסע לא לוקח כמה שעות.

לאחר מכן, הגבירה לקחה אותי ואת פרנץ לשיחה והסבירה לנו שהיא באמת ציפתה לתכנון יותר טוב של המשימה הזאת והעובדה שמרתה לקחה כל כך הרבה זמן מעצבנת אותה. היא ביקשה מאיתנו להשתמש בסמכות שלה בפעם הבאה כדי לוודא שמשימות מתוכננות כמו שצריך. זאת אומרת, אם סיכויי ההצלחה נמוכים, לא לטלפרט. ואם יוצאים לדרך, לדעת מראש כמה זמן זה ייקח. הרי יש מפות.

אז חזרנו למחנה שלנו לחכות למרתה. היא הגיעה, נראית מעט חרוכה, משום מה, ואז טילפרטנו לחורשה לפגוש את הצופים. האחראית על הצופים, מרתה, סיפרה לנו שהיא והבנים שלה ראו את המתרחש וזה נראה כאילו הבניינים בכפר אכלו את החיילים שנכנסנו פנימה. ניגשתי אליה וניסיתי לשלוף ממנה את הזיכרון המדויק. זה היה דיי מחריד. היה לי קשה לראות אנשים נרצחים באכזריות בכפר, גם אם מדובר באנשי טופר. ניסיתי לא להראות זאת.

פתאום הופיע עורב כסוף בשמיים, התקרב אלינו ונחת על כתפה של מרתה. היא אמרה לנו כי הגיע דיווח עכשיו כי יש שני יצורים שנראים כמו עוגים עם שש זרועות שהולכים לכיוון הכפר ושבקרוב יגיעו אליו. בלי הרבה זמן לחשוב, החלטתי שכדאי להגיע לשם כדי לראות מה קורה בעינינו שלנו, אז רצתי לשם ונעמדתי בקצה טווח הראייה.

אבל זה כנראה היה מספיק בשביל למשוך את תשומת ליבם והם התחילו לנוע לכיווננו וכשאוטו הגיע, אחד מהם פשוט התחיל לרוץ מעלה לכיוונו על האוויר. אוטו ניסה לזרוק עליו משהו וזה לא כל כך הצליח. אני לא רציתי להתחיל קרב אבל הם באו להילחם איתנו. אז רציתי, אם כבר, להעסיק אותם קצת עד שפרנץ ומרתה ישיגו אותנו. אז ניסינו לשמור על מרחק. אבל היצורים שינו כיוון והתחילו לרוץ אל תוך הכפר. בהתחשב שמה שידענו שקרה שם, לא הבנתי למה שירצו לעשות זאת. אבל רדפנו אחריהם עד סף הכפר.

אני נעמדתי כמה עשרות מטרים מהבניין הראשון ופרנץ ומרתה הגיעו גם על גב סוסים. אוטו עף מאלינו. עמדנו שם וניסינו לראות מה אפשר להבין על מה שקרה שם בלי להיכנס פנימה. מבחוץ, הבניינים נראו בסדר, אבל הכפר היה נטוש ושידר אווירת נכאים נוראה.

ואז, משום מקום, כדור של רוח וברד הקיף את אוטו. הוא ראה את שני היצורים בכפר ולכן הפציץ אותם בכדורי האוויר שלו עד שהצליח למוטט את הבניין בהם התחבאו. שני יצורים, אחרים לחלוטין מאלו שנלחמנו בהם קודם, פרצו מהכפר. אחד היה יצור מרובה ידיים מוכפל מספר פעמים והשני היה מין אישה עם ראש נמר. מרובה הידיים הכה באוטו עם חרב עצומה והנמרה זינקה על צווארו של פרנץ שעמד קרוב מדי.

ניסינו לצאת משם אבל הם רדפו אחרינו. הנמרה הייתה מסוגלת לנוע כמוני וגם כשאני, פרנץ ולייזה ניסינו לזנק למרחק, היא עקבה אחרינו. ניסיתי ללפות אותה כדי לאפשר לפרנץ ולייזה לברוח בזמן שמרתה יירטה את אוטו שנפל מעוצמת המכה. אחרי קצת מאמץ הספקנו לתפוס מרחק מהכפר ואז השניים, שעד אותו הזמן ניסו לשכנע אותנו להיכנס לכפר ולשעשע אותם, פשוט נעלמו.

התיישבנו לחשוב על מה שקרה כרגע. מרתה ופרנץ, אלו שידעו משהו על יצורים כאלו, חיטטו בזכרונם. הם שדים ממאבאר, מישור לא נעים במיוחד שמשרה רוע, אפלה ושליליות. יכול להיות שהם זומנו או עברו דרך אזור חפיפה.

ניסינו לחשוב על מה אפשר לעשות. תוך כדי כן נכנסנו אל ההיסטוריה של מרתה. מכיוון שחשדנו שאולי הכנסייה או הלהבה הכסופה קשורה לנושא, מרתה הסבירה את הקשר שלה למלבונאר, לא’טור, מה היא ידעה על מאבאר ומה עבר עליה שבסוף יוביל אותה לשרת את מלבונאר לשנה.

הבנו שיש לנו עוד הרבה מחקר לעשות. תכננו ללכת לא’טור, לראות אם נוכל לקנות שם מגילות עם לחשים שאולי יוכלו לעזור לנו, אולי לגלות יותר על הדיבים שראינו ואיך להילחם בהם ומה לעשות לגבי נקודת המפגש עם מאבאר. שלחנו הודעה לגבירה להסביר לה מה התוכנית ושניצור קשר שוב כשנדע יותר. היא ביקשה שננסה לברר מה הטופר רצה מהכפר ההוא ולמה הם שלחו לשם הרבה אנשים למות. אותי זה גם סקרן. מילא חיל מצב ואז משלחת קטנה לראות מה קרה. אבל אחרי זה, למה לא לשלוח צבא או קבוצה של אשפים רבי עוצמה. זה היה לא כל כך ברור.

טילפרטנו לא’טור. התפצלנו בכניסה. אני אמרתי שיש כמה דברים שרציתי לברר בספרייה של הכנסייה, אוטו הלך לתחקר חברים שלו, ופרנץ ומרתה הלכו לחקור את נושא חיבור המישורים בספרייה של האקדמיה ולמצוא מגילות.

לקח קצת זמן כי המקום היה ענק אבל הצלחתי למצוא את הספרייה. בעזרת ספרנית מרחפת מצאתי אזור שלם על דאל’קור. היא הראתה לי את הספרים הרלוונטיים אבל הם היו בדרקונית. אז ביקשתי שיביאו לי מישהו שיתרגם. כן גיליתי כמה דברים מעניינים: האוני הם יצירי חלום אבל לא ידוע אם הם מגיעים מדאל’קור או שפשוט הגיעו לשם מאברון. האוני הינם תושבים ולא שליטים בדאל’קור. הם בעצם מסוכסכים עם השליטים שם. הם מגיעים לאברון כדי לממש את הצורך שלהם להרס וחורבן.

זה יכול להסביר הרבה דברים. כמו הדחף לגרום לסבל למישהו אחר, הדחף שעדיין קשה לשלוט בו לפעמים. זה מסביר למה אין לי אבא. הוא כנראה פשוט אנס את אמא שלי ונעלם. וכשהיא ראתה מה יצא מזה, ראתה אותי, היא בטח לא רצתה כל קשר אליי והניחה אותי במקום הראשון שחשבה שיטפלו בי. *משהו מחוק*

*כתם רטוב מרוח*

מצאנו את דרכנו לפונדק לארוחת ערב ודנו במה שמצאנו ובמה שאפשר לעשות מחר. החלטנו כי עדיף לחזור למעגל הפטריות של מרתה לנוח ואז לנסות לדבר עם הדיבים למחרת, אולי לשכנע אותם לחזור למאבאר. אם לא, אז לא תהיה לנו ברירה אלא לשלוח אותם לשם בכוח. ואם זה לא יעבוד אז להרוג אותם. אבל כשחזרנו לשם, מרתה הוציאה את המטאטא מתיק הצד שלה אבל יצאה משם גם רוח אדירה שטענה שהיא ג’זאן, החברה הקודמת בחבורה שמרתה ואיידן איבדו. והיא האשימה את מרתה בשבירת הבטחה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 49

עם קבלת המשימה, החלטנו לטלפרט לכפר ליד ומשם לרכב ללובנאו לפגוש את הצופים שדיווחו על הדברים שקורים. אז טילפרטנו לשוורצדורף. בדיעבד, אולי המשפט “הייתי שם פעם אחת לפני בערך 20 שנה” היה צריך לעורר כמה חששות. שאלתי את אחד האנשים בכפר אם זה אכן שוורצדורף והוא אמר שכן. אז מצאנו פונדק והזמנו חדר. מרתה יצאה לדרך לפגוש את הצופים, השאירה לנו את החתול שלה.

בזמן שאנחנו מחכים למרתה שתחזור, נהנים מהפרטיות שביקשנו והאוכל שהזמנו, נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו אותה ומצאנו מאחוריה בחור מקומי בשם מארק שרצה לדעת מה מעשינו פה ואת הדגל של מי אנחנו סוחבים. הארשת הנחמדה שלו נראתה קצת לא במקום וכן שמתי לב שיש לו תליון מתחת לחולצה שבהחלט יכול להיות של הטופר. הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו רק קבוצה של הרפתקנים שעוברים באזור בדרך לטפל בכמה צרות של מקומיים והוא הלך.

בזמן שחיכינו למרתה שתחזור, שמענו דפיקה. זה נשמע כאילו זה הגיע מהחלון אבל לא היה שם כלום אז חשבתי שבטח דמיינתי את זה וזה הגיע מהדלת. פתחתי את הדלת וגיליתי שמישהו האזין לנו מבחוץ. הוא ניסה לברוח אבל תפסתי אותו לפני שהספיק והשלכתי אותו אל תוך החדר. ניסינו לשאול אותו למעשיו ורצונותיו אבל זה נראה יותר כאילו הוא חבר של אלו שהיו אצלנו קודם והוא מנסה להסתיר את זה.

הוא צרח. לא הפסקתי להשתיק אותו בזמן וזה נשמע כאילו אנשים למטה שמו לב ואולי יבואו לבקר אותנו בקרוב. אז לקחתי כמה צעדים לאחור כדי לעמוד מאחורי הדלת לכשתפתח. ואז שלושה שומרים התפרצו פנימה, טוענים להגנת הישוב מפני תוקפים אכזריים. הם ניסו להרביץ לפרנץ אבל הוא הספיק להתחמק מהם. זרקתי את המסתנן שלנו על אחד מהם אבל לפני שהספקתי לעשות דבר נוסף, אוטו יצר כדור אוויר קשיח והטיח בהם אותו עד שכולם שכבו, מרוסקים, על הרצפה.

ראינו שאנשים מתאספים במרכז הכפר. זה בבירור היה כפר נאמן לטופר ואני התלהבתי לקראת האפשרות לרסק גולגלות של אנשי טופר אבל מרתה הגיעה. מתברר שהיא הגיעה קודם רק הייתה בלתי נראית מחוץ לחלון ורק חיכתה עד שאוטו פתח אותו. ולפני שהספקתי להביע מילת מחאה, טילפרטנו משם חזרה למחנה שלנו ליד זה של הגבירה.

לאחר דיון קצר על פוליטיקה של הטופר, המתנגדים לו וכל מי שבוחר צד, מרתה החליטה שהדרך הכי הגיונית עכשיו להגיע אל הכפר היא לעוף לשם, להתמקם ואז לטלפרט אחרי שהיא כבר ידעה איפה היא נמצאת. היא אמרה שזה ייקח כמה שעות. בתור מישהי שהסתובבה בקארנאת’ הרבה יותר ממני, האמנתי לה. אז היא ואוטו יצאו לדרך. פרנץ ניצל את הזמן בניסוי אחר אבל לי היה משעמם אז לפחות ניצלתי את היער הסמוך כדי לצוד. כשחזרתי, הוא הראה לי תעודה שהוא כתב שאומרת שהוא מטעם הטופר והיא נראתה מאוד אמינה. אבל כבר נהיה חשוך והלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – ימים 37-49

לגבירה לא הייתה משימה מידית בשבילנו אז היא שלחה אותנו לכל מיני שליחויות נפרדות, כל אחד לפי הכישורים שלו. אותי שלחו לסייר ביערות, להיפטר ממפלצות שמטרידות את האוכלוסייה המקומית ולהעביר משלוחים חשובים.

להוציא עצבים על דוב פראי או זאב איום מדי כמה ימים נתן לי לפרוק את הדחפים שלי אבל הרגשתי כאילו אנחנו לא באמת עושים משהו אלא מדשדשים במקום או מחכים. אני שונאת לחכות. ביקשתי לדבר עם הגבירה.

הסברתי לה את הצורך שלי, שעזבתי את כל מה שאני מכירה כדי לקיים הבטחה שהבטחתי לאנשים שרובם כבר לא קיימים ושאם אני לא עושה משהו כדי לקדם את הפלת הטופר או השמדת הלקח אז אני מרגישה שאני מאכזבת אותם. היא הסבירה לי שמה שאנחנו עושים כן עוזר. שהאציל שליווינו, למשל, הביא איתו מתקן מוזר מהארצות ההרוסות והשתמש בו כדי לפוצץ חדר מלא בקצינים של הטופר. זה קצת עזר לי להבין והיא הבטיחה שהיא תנסה למצוא לנו משהו משמעותי לעשות בקרוב.

ואחרי כמעט שבועיים של טיפול ואחזקה, הגיעה משלחת קטנה למחנה שלנו להודיע לנו שיש לגבירה משהו בשבילנו לעשות. הם סיפרו לנו על כפר ליד הארצות ההרוסות שיחידה של הטופר רצחה ואז נעלמה שם. וכל יחידה נוספת שנשלחה לשם גם נעלמה. אז שאלו אם אנחנו מוכנים ללכת לבדוק את הנושא. מבחינתי, אם יש סיכוי למצוא משהו שלא אוהב את הטופר עד כדי כך, רק תגידו לי לאן.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 35 ו-36

בילינו את רוב שני הימים הבאים בתוך החורש הבן ממדי של מרתה, בעיקר נותנים למרתה זמן לנסות למצוא אולי חפצים או איברים אחרים שלה שהלכו לאיבוד ולפרנץ להחלים ממה שעשה לעצמו. הוא התעורר באמצע הלילה הראשון בצרחה. אמרנו לו שמה שהוא עשה עבד ושיחזור לישון. לייזה הוסיפה שגם לא יעיז לעשות דבר כזה בעתיד בלי לפחות להגיד לה קודם.

בבוקר, ניסיתי להעסיק את עצמי בזמן שפרנץ נח ומרתה חיפשה את הדברים שלה. אחרי סיור מהיר בחורש גיליתי שהוא דיי חוזר על עצמו. לקחתי את החכה שלה וניסיתי לדוג באגם הקטן אבל הדגים כמעט זינקו לי לידיים, מה שהפך את הפעילות לגם לא מרגיעה וגם משעממת.

מרתה ניסתה ליצור קשר עם הגבירה כדי לעדכן אותה אבל משהו השתבש לה והיא לא הצליחה לייצב קשר. אני התחלתי להשתעמם כל כך שאפילו עשיתי כביסה, ידנית. לפחות המים היו נעימים.

ביום למחרת, פרנץ נראה קצת פחות אפור וחיוור אבל עדיין לא ממש הצליח לעמוד לאורך זמן. מרתה, לעומת זאת, שוב עלתה באש בלילה. הפעם, אוטו היה מהיר ממני, תפס אותה וכיבה אותה. היא קיוותה שלעבור ממד יעזור לה, במקרה והאוזן לא, והתשובה לכך היא שלא. בבוקר, מרתה הצליחה לשלוח הודעה לגבירה ולעדכן אותה במה שהצלחנו לעשות. בתגובה, היא ביקשה שנלך לדורמשטאדט ללוות אציל. לא ידעתי איך להיות שירות משלוחים לרמי מעלה עוזר לנו להפיל את הטופר אבל הייתי כל כך משועממת שכל דבר לעשות היה חיובי.

טילפרטנו לודיאקר ואז הלכנו בצללים עד דורמשטאדט. אני מבינה שזאת דרך יותר מהירה להגיע ממקום למקום אבל מישור הצללים מטריד אותי. זה מרגיש כאילו משהו מסוים שם לא מחבב אותי ואולי לא יעשה כלום אם אנחנו שם לשעה-שעתיים אבל יתחיל ממש לא לאהוב את העניין אם נבלה שם יותר זמן.

נכנסנו לעיירה וניגשנו אל הטירה. מרתה נכנסה פנימה לחפש את האציל בהנחה שאם יש אציל במקום נידח, הוא כנראה בטירה. אנחנו נשארנו בחוץ, להעביר את הזמן עם השומרים. הם שאלו אותנו כמה שאלות אבל אחרי שוידאו שמסמכי המסע שלנו תקינים שאלו אם יש לנו זמן למשחק קלפים. אז הסכמנו.

לאחר שבטירה הוא לא נמצא, מרתה הלכה לחפש אותו בפונדק. תוך כדי המשחק ניסיתי להבין מה דעתם של שומרי החוק המקומיים לגבי הטופר ונראה שהם דווקא בעדם כי הם מחזקים את קארנאת’ ולא פוגעים בהם. ראיה פשוטה וצרה אבל אני לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותם. נראה מה הם יחשבו כשהלקח יבוא לבקר אותם.

מרתה כנראה מצאה את האציל בפונדק כי היא חזרה עם איש שנראה חשוב ושני שומרים שלו. נפרדנו מדורמשטאדט והלכנו בצללים אל ווליאר. שם נפרדנו מהאציל וטילפרטנו חזרה אל הגבירה. רק לא נכנסנו אל המחנה אלא שמרנו מרחק כי כנראה שהבעיה של מרתה לא נפתרה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 34

על הבוקר, מרתה ניסתה להסיר את הסימן מהגב שלה. וזה נראה כאילו זה עובד. הסימן כבר לא היה על גבה. עשינו את ההכנות שיכולנו לקראת מה שכנראה יהיה מלכודת ואז טילפרטנו אל החדר החשוך. כמו שמרתה תיארה לנו, החדר היה קטן ונראה כמו מעבדה רעועה ונטושה עם מגוון שאריות מפוזרות על הרצפה ועל השולחן במרכז הבמה. שמתי את אחד המוטות כך שיחסום את פתיחת הדלת היחידה ואולי יעצור קצת את מי שינסה להיכנס. אחר כך הגישו לי לום והלכתי לפתוח את תיבת הזכוכית עם האוזן המרקיבה.

משום מה, לא הצלחתי להכניס את הלום למקום הנכון או למנף אותו כמו שצריך אז לאחר מספר ניסיונות, מרתה הגדילה אותי ואז הצלחתי פשוט לקרוע את התיבה מהמקום. זה גרם לחלק מהבמה להתפוצץ ולהפיץ ענן רעיל שכיסה את כל החדר. זה היה צפוי, מפתיע ומעצבן במידות שוות. אז הסתכלתי אל תוך החור שנפער באבן וראיתי בפנים משהו ג’לטיני שניסה להחטיף לי. אף פעם אהבתי ג’לי, גם כשזה היה הקינוח היחיד בסביבה. מכיוון שחשבתי על זה כל הזמן, התגובה הייתה מיידית. שלפתי את האקדח שהכנתי קודם ואז הזמן האט ותוך כדי השליפה ראיתי את היד שלי, כאילו שלא בשליטתי אבל כן, דורכת את הנשק, וכשהוא היה לפני, יורה בו. ענן עשן בקע מלוע האקדח והכדור פרץ קדימה, קטן מעט עם עזיבת הקנה, ואז עבר דרך הג’לי וכמעט יצא מהצד השני.

ההדף זרק את היד שלי קצת לאחור והמשכתי את התנועה כך שתפסתי את האקדח עם הזנב בזמן שהתחלתי להלום בו. הוא נראה רק דרך חור קטן ברצפה אז לא יכולתי לעשות הרבה מאשר לשלוח את אגרופיי דרך החור מהר וחזק ככל שיכולתי. הגוף שלו מעט צרב, כשפגעתי, אבל זה הרגיש כמו להרביץ לחצץ חם ואז התחושה הלא נעימה הרגישה כאילו היא נשאבת אל תוך הטבעת החדשה שלי. האפסנאי אמר שהיא שואבת אנרגיה אז חייכתי לעצמי לרגע.

רגע לאחר מכן, פרץ לתוך החדר היצור הדוחה ביותר שאי פעם ראיתי. הוא נראה כמו הכלאה בין זאב, קרפד וצב בלי שריון והוא הדיף ריח שהרגיש כאילו הוא מגיע מתחתית השאול. הג’לי הצליח להזדחל החוצה מהחור אבל רק בזמן בשביל שאוטו יזרוק עליו את כל האנרגיה שצבר ויפחם אותו במקום. מרתה, פרנץ ולייזה הצליחו רק לברוח מהענן אל פינות החדר. וגם עליי הוא התחיל להשפיע והצורך להסתלק משם תפס אותי. אבל היה רק דרך אחת לעשות זאת. אז רצתי לכיוון היצור, תפסתי בצוואר שלו ודחפתי אותו אל תוך המסדרון. הוא ניסה לנשוך לי את הצד ושרט אותי עם כף מטופרת אחת.

צעקתי שימצאו את האוזן ונסתלק מפה אבל לפני שהיה אפשר להגיב, קרן אנרגיה עברה לי מעבר לכתף וכדור לוהט ומסנוור נוצר מאחורי היצור, שורף אותי וכמעט שורף גם אותי. עם הסרת המחסום העיקרי, אספנו את דברינו, המשרת הבלתי נראה של מרתה אסף את האוזן ויצאנו דרך הדלת, אל המסדרון ומעלה אל חצר של טירה הרוסה… בצורה מאוד מסוימת. יכולתי לזהות את הנזק של הלקח עכשיו בכל מצב. בזמן שהסתכלנו מסביב וניסינו להבין איפה אנחנו, מרתה התעסקה עם כמה מהדברים שאספה מהחדר שלמטה וכנראה שלא הספיק לה ענן מגעיל ששואב לך את הרצון לחיות והיא הצליחה גם להרעיל את עצמה עם אחד הנרות או משהו אחר.

טילפרטנו אל המקום בו נחנו אתמול, עייפים ואם ההרגשה שהשגנו משהו. בעוד קודם, חשבתי שאני מסוגלת להכניע אויבים מהר, השיטה של אוטו אולי מאוד הרסנית אבל אי אפשר להגיד שלא יעילה. מרתה נראתה ממש רע ורצתה לנוח אז היא הטילה לחש מוזר עם מעגל פטריות והזיזה את כולנו לחורש רגוע ושקט, לנוח. היא אמרה שזה מין ממד זמני בשליטתה אז אנחנו בטוחים פה. ואז פרנץ הציע לה לעשות ניסוי, משהו שהוא מאוד התלהב לנסות וחשב שיעזור לה. מרתה לא התלהבה אבל כבר הייתה מותשת ובלי הרבה אפשרויות אז היא הרשתה לו. למען האמת, לא ציפיתי לדבר כזה: הוא חתך את היד שלו והתחיל למלמל. הדם מהיד שלו זרם בתוך האוויר אל האזור בין ידיו והתגבש לאבן חן אדומה וכהה דמוית יהלום. הוא פלט עוד משהו, האבן התפוגגה לאבק, מרתה התעוררה כאילו משקל העולם ירד מכתפיה ואז פרנץ קרס כמו ערימת איברים, מעולף, ולייזה פלטה צעקה מפוחדת וניגשה לבדוק אותו. הוא עדיין נשם אבל נראה שזה כל מה שהוא עושה באותו הרגע. מרתה, בכוחות מחודשים, ריפתה אותו ואז כולנו הלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 33

בבוקר, מרתה ניסתה להטיל איזה שהוא קסם, כנראה בניסיון להוריד את הסימן מהגב שלה אבל משהו לא הצליח לה וזה נראה כאילו זה רק נהיה גרוע יותר. אחרי זה טילפרטנו חזרה אל המחנה הסודי. נאמר לנו לדבר עם האפסנאי של הגבירה. הוא נתן לפרנץ מטה, לי הוא נתן טבעת ושני מוטות מתכת עם תכונות מעניינות. מרתה קיבלה חבילה מלאה בכל טוב.

מרתה הסבירה לנו כי מישהו מחזיק את האוזן שלה מהגוף הקודם. ואיבר גוף הוא קשר חזק אליה ומאפשר לאותו מישהו להשפיע עליה מרחוק. היא רוצה ללכת להביא אותה — נטייה מובנת, לדעתי — כדי לנתק את הקשר. אבל בגלל שהיא ראתה את האוזן בתוך חדר חשוך לחלוטין, היא צריכה לאסוף כמה מרכיבים בשביל לרקוח שיקויים על מנת שמי שאינו יכול יוכל לראות בחושך. אז מרתה, אחייניה ואני אספנו פטריות ועשבים ומרתה לקחה אותם להכין שיקויים. אני התיישבתי לקרוא עוד קצת.

בערב, הגבירה והמכשפה חזרו עם מחליף לאיידן, אחד בשם אוטו קונץ. הוא היה בן אדם יחסית גדול בלבוש עור משונה ומשהו בו נראה לא הכי… רגיל. מרתה הסבירה את נושא האוזן לגבירה שבתורה הסבירה לנו שזה שמרתה נמצאת במחנה הסודי כשמישהו מסוגל לעקוב אחריה זה מצב ממש ממש רע ואנחנו מתבקשים לעזוב.

טילפרטנו משם למקום אחר ואז חזרה לאתור. בשביל לחסוך לנו צרות, מרתה ופרנץ נכנסו לעיר לבד כדי למכור את השריון הקסום שמצאנו ואף אחד צריך. מכיוון שהיה בית קנית’ בפנים, ביקשתי שיביאו לי קצת תחמושת לאקדח. כשחזרו, מרתה ניסתה להסיר מעצמה את הקללה שוב וזה נראה כאילו משהו הצליח, אחרי שלושה ניסיונות, אבל הסימן עדיין היה על גבה.

הקמנו מחנה ביער והתארגנו ללכת לישון. לפני כן, רציתי לבדוק שהאקדח אכן עובד ולא רק מתוך השפעה קסומה כלשהי שלא הבנתי. אז טענתי בו כדור ולקחתי אותו כמאה מטר אל תוך היער. שמתי לב שאוטו עוקב אחריי, מרחף מעט מעל הקרקע בדרכו המוזרה. בחרתי עץ אקראי, כיוונתי אליו את האקדח ומשכתי את ההדק. פיצוץ קטן בקע מקצה הקנה והעץ ירק שבבים. לפחות עכשיו ידעתי שהאקדח תקין. פניתי לחזור. בדרך, ראיתי את אוטו מרים את אצבעו אל איזו שהיא ציפור לילה שפשוט הפסיקה לעוף באחת ואז נפלה והתרסקה על הקרקע. לא הקסם הכי מוזר שראיתי.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

אתמול היה מפגש גדול

אתמול נפגשנו, קבוצת ה-Pathfinder למפגש משחק ארוך אחרי שלא שיחקנו בערך שבועיים. היה מאוד כיף. בתשע שעות זה כאילו הרצנו שלושה מפגשים קטנים.

זהו, רק רציתי לציין את זה. כנראה שננסה לעשות משהו דומה בחגים.


Posted in Gaming, Life, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 32

בבוקר, אני עדיין ישבתי על השולחן עליו שיחקנו לילה קודם, במדיטציה אבל עדיין שמה לב. מרתה הלכה לדבר עם המכשפה, כנראה על הקללות שהוטלו עליה, איך להסיר אותן או איך למצוא את מי שהטיל אותן. פרנץ הלך לדבר עם הגראף אירקסיומר, כנראה על איך להחזיר את לייזה לקדמותה. איידן הלך לדבר עם הגבירה, כנראה כדי לספר לה שהוא רוצה הצבה חדשה ואולי גם על גורלו העתידי של קוג. כשהגראף התפנה קצת, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על אקדחים. הוא נתן לי כמה כיוונים טובים לאיך, אולי להצליח לתפעל אותם.

מרתה הלכה לדבר עם הגבירה, אולי על מה המשימה הבאה שלנו, אולי על איך אפשר להתקדם, לשבש את התוכניות של הטופר או להגיע אל הלקח. ואז היא חזרה לקרוא לנו לשיחה. פרנץ רצה לדעת אם מרתה תהיה מוכנה להחיות אותו אם הוא ירצה לחזור אבל מרתה לא רצתה לדבר על זה באותו הרגע. כשדיברנו עם הגבירה קיבלנו את החדשות שמשהו שיבש למרתה את מנוחת הלילה וביחד עם זה גם את היכולת שלה להטיל לחשים. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת יום מנוחה בדרך ליעד הבא שלנו.

כל המחנה כבר כמעט התקפל לחלוטין עד שסיימנו וכולם התכוננו לעזוב. הגראף בא להגיד שלום והעביר לי ספר שאמור לעניין אותי. לא נראה שהוא רצה שהאחרים ידעו אז הכנסתי אותו מהר לתיק ואעיין בו מאוחר יותר. מרתה ואיידן ניסו להיפרד בצורה ידידותית למרות המחלקות שפילגו אותם. ואז כולם טילפרטו והשאירו את ארבעתנו לבד באמצע היער. פרנץ הכין משהו, מכיוון שמרתה לא הייתה יכולה, וזימן לנו כרכרה מיסטית שלקחה אותנו במורד הנהר. לאחר כמה שעות מצאנו מקום לנוח ופרסנו מחנה. שיחקנו קצת קונקרור אבל לאחר סיבוב ממוזל של לייזה, מרתה הוכיחה שוב שזה לא המשחק בשבילי, וחיסלה אותנו כמו כדור אש על ערימת חציר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.