- על מה אני מדבר.

- הסיפור שהתחיל את זה.

- ולאן צריך ללכת בסוף.

והיום גם יום הולדת לאח שלי. מזל טוב!

אבל לא בהצפנה עסקינינו. הבעיה עם פסק הדין הנ”ל, פסק הדין שכרגע עומד באוויר בגלל מאמציהם של האישה ועורך דינה לעצור את ההוראה ולהגיש ערעור, הוא שהוא ספק חופף, ספק מרסק את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית שאומר שאדם רשאי שלא להפליל את עצמו. התיקון, במקור, תופס לגבי עדות, דיבור, הצהרה או ידע הנתון בידי המואשם שיכול להביא להפללתו. לכן, הנאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה. אבל התיקון אינו תקף לגבי חפצים. נאשם חייב למסור לידי רשויות החוק מפתחות, כרטיסי כניסה וכן הלאה.

השאלה שעומדת בבסיס ההחלטה היא האם משפט הצפנה נכנס תחת הגנת החוק או לא? האם הוא שווה ערך למפתח או שווה ערך לידע?

בעבר, שופט פדרלי אחר אמר כי נאשם אינו מחויב לספק את משפט ההצפנה למידע שלו כי התיקון מגן עליו מכפייה להפללה עצמית. במקרה אחר, שוטר גבול טען כי נאשם לא רשאי לשמור על קבציו מוצפנים. הנאשם לבסוף הסכים ופתח את הקבצים. ופה, לדעתי, שורש הבעיה. מה אם הדבר הזה יעבור ופתאום כל שומר גבול יחשוב שהוא אלוהים וידרוש פתיחת כל מידע מוצפן? כי אני יודע כמה מהר הרשויות ממהרות לפעול גם אם אין מידע מוחשי. ואני יודע שאותן רשויות גם יכולות להבין דברים תמימים בצורה הכי לא נכונה שיש. לי יש, בין אוסף הרעיונות לסיפורים, השתלשלות עניינים שכתבתי מזמן על איך, תוך מספר מהלכים, המצב במזרח התיכון מתמוטט לכדי מלחמה גרעינית נמוכת עוצמה שהופכת את הסהר הפורה לסהר ההרעלת קרינה. זה רעיון בדיוני שאפילו לא נכתב כסיפור וסיכוי טוב שלעולם לא יכתב. אני שומר אותו כי אני לא זורק דברים. אבל מה אם יחרימו לי את הקבצים ויראו את זה?

זאת הבעיה עם מדיניות מסוג כזה. מדיניות מסוג כזה מביאה מהר מאוד למדינת משטרה ומדינת משטרה מביאה מהר מאוד למשטרת מחשבות ואז אי אפשר לחשוב על דברים רק כי הם מגניבים. אני יכול לראות איך דבר כזה קורה, אני חובב מדע בדיוני. וזה הדבר שהכי מדאיג אותי, למרות שאני בטוח שיש עוד עשרות דרכים בהן מדיניות כזאת יכולה לכשול. ולמען האמת, עם כל הכבוד לאנשי החוק ומעשיהם, אני מעדיף שמאה אשמים ילכו חופשי מאשר שזכאי אחד ילך לכלא.

היום חזרתי מהטכניון בגשם. הוא התחזק כשהגעתי לשער הראשי ולכן עצרתי בתקווה שהוא יפסק. הוא לא. במקרה היו לי עליי מדבקות של חופש וניסיתי להציע כמה מהן לשומרים לפני שאני ממשיך הלאה. השומרת חייכה עליי במבט של “איזה ילד תמים וחמוד” ולא לקחה אף אחד מהן. אז היא אמרה לי שהיא לא רוצה להרוס לי אבל היא מאמינה. אבל היא גם מאמינה בגיוס אחד לכולם.

איך קרה שכל כך הרבה אנשים היום לא משרתים בצבא? איך קרה שחוק כמו חוק טל עדיין תקף? איך קרה שהשר הדתי עצמו אמר שלא יכולה להתקיים עיר חרדית כי לא יהיו לה הכנסות והדבר הזה עובר לסדר היום? אני לא מבין, האנשים בכנסת מנותקים לחלוטין מהמציאות היום-יומית? אולי זה החסרון הגדול בכך שרובם רמטכ”לים לשעבר.

למיטב ידיעתי הנוכחית, יש לנו אחוז חרדים באוכלוסיה שמתקרב ל-25%. וכמות הילדים במערכת החינוך מתקרבת ל-50%. למען האמת, קשה לי להאמין לנתונים האלו גם כשמדובר במגזר עם ריבוי מטורף כמו המגזר החרדי אבל הטרנד עדיין קיים וקשה להתעלם ממנו. זוג חילונים ממוצע, במידה והוא רוצה משפחה גדולה, יגדל 4-5 ילדים. לעומת זאת, זוג חרדים ממוצע, במידה והם לא משתדלים, יגדלו 7-8. אי אפשר להתחרות עם זה. ואי אפשר גם לדבר על עירוב כאשר אותם ילדים מחונכים מגיל צעיר לשנוא את כל מה שלא בקבוצה הפרטית שלהם.

אני גם חושב שההפגנה בקיץ האחרון החלה לעלות על הבעיה הגדולה לקראת הסוף אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי. ההפגנה הייתה על שוויון בדיור, שוויון בתעסוקה, הורדת הנטל והתייחסות לאנשים כמו לבני אדם. אבל רק לקראת הסוף התחילו להצביע על אחת הבעיות היותר גדולות במדינתנו הקטנה: שיש קבוצה שמקבלת הנחות בדיור, הנחות בקיום, סבסוד מדיני, שרובה אינו תורם דבר למדינה או לכלכלה ואחוזה מהאוכלוסיה של קבוצה זאת, שמהווה, מחוסר מילה אחרת, נטל על המדינה, רק הולך וגדל.

ואני חושב שאפשר גם לראות את ההשפעה של הכוח הגדל הזה גם בממשלה; אם לפני מספר שנים משרד הדתות לא היה קיים, אם קיום מפלגות קטנות וחילוניות היה אפשרות ממשית, היום המפלגות שמהותן דתית קיצוניות יותר וגדולות יותר. הכוח האינטרסנטי הזה רק גדל. והיום הוא חזק מספיק בשביל להקים את משרד הדתות מחדש, בשביל באמת לנסות להעביר חוק המחייב את חברת החשמל להיות ‘כשרה’.

אישית, אני מפחד מהבחירות הבאות. כי הבעיה העיקרית עם החילונים היא שאנחנו לא מאורגנים. לכל אחד יש אינטרסים אחרים כי להיות חילוני זה לא משהו שמשקיעים בו הרבה. זה לא עניין כזה גדול. אז אני חילוני, אז מה? יותר מעניין אותי גבולות חזקים וכלכלה יציבה ואיכות הסביבה ושהמחיר של הקוטג’ לא יהיה גבוה מדי. ובזמן שאנחנו חושבים על זה, הקבוצות שלהיות דתי זה אינטרס גדול שלהם, מקדמות את המטרות הדתיות שלהן כמעט בלי שום הפרעה. ומה יהיה בבחירות הבאות? איזו מפלגה תהיה לנו? אור? התנועה הירוקה? אני בספק אם יהיה אפשר לסמוך בנושא על המפלגות הגדולות. ומי יצביע להן? מי יבין שזה חשוב? ואם תהיה יותר ממפלגה אחת, כמה גרוע יהיה פיצול הקולות? האם מספיק בשביל ששתיהן לא יעברו את אחוז החסימה.

מה שמפחיד אותי הכי הרבה זה שיגיע יום הבחירות ואפילו lesser evil כבר לא יהיה.

מערכת התגים וההישגים מוכרת לכל משחקן כיום. אין כמעט משחק היום שלא מגיע עם מערכת של הישגים שניתן לזקוף לזכותכם. חלקם באנאלים וכוללים לאסוף עשרה דברים מסוימים או להרוג עשרים דברים אחרים. חלקם מעניינים יותר ושולחים אתכם לגלות דברים מעניינים בעולם או בסיפור שלא הייתם מגלים או מנסים לגלות אחרת (דוגמה טובה: Portal 2, Arkham Asylum). כתוצאה או במקביל לכך, מערכת התגים וההישגים הפכה להיות אחד מהמכניקות הפופלאריות יותר במשחוק (gamifacation), הפיכת פעולות יום-יומיות למשחק.
והשאלה היא, האם זה טוב כשזה מגיע ללימודים אקדמאיים?

לפי דעתי, שוב, זה תלוי באיך עושים את זה.

הטענה נגד היא שיש מקומות, כמו ‘אקדמיית קאן‘, מין אוניברסיטה שמתבססת על הסברים קצרים על נושאים פופלאריים, שמחלקת תגים על הקשבה, תגים שאין להם ממש משמעות אקדמית. כמו כן, עומס של תגים שונים ומשונים בקורות החיים יכול בעיקר לבלבל ולא לשמש כמדד טוב. אבל יש תגים לא אקדמיים שכן יכולים להיות שווים משהו, כמו פעילות פורום בנושא ומענה על שאלות, משהו שמראה על ידע ועל יכולת הוראה מסוימת. ולעומת זאת, כשמוסדות ידועים כמו MIT עולי לאינטרנט עם אותו רעיון, אפשר לצפות שהתגים שהם יחלקו יהיו משמעותיים יותר וגם שווים יותר.

הטענה בעד היא שמקומות עבודה אולי יעדיפו דירוג המבוסס על תגים מאשר על תארים. כי גם כשלתואר יש מערכת קורסים מוגדרת וקשיחה, היא עדיין יכולה להשתנות מסמסטר לסמסטר ובוגר הנדסת תוכנה של היום אולי למד דברים שונים לחלוטין מאשר בוגר הנדסת תוכנה של לפני שנתיים. ואיך מעסיק יכול לדעת מה עומד מאחורי ‘תואר בוגר מדעי המחשב כללי’ (התואר שלי, דרך אגב). וגם, תגים אפשר להציג תוך כדי הלמידה ולא לחכות לטקס הסיום בעוד מספר שנים.

מה שאנשים מפחדים ממנו הוא התיישנות המוסד האקדמי באשר הוא. כי אם אפשר ללמוד באינטרנט ולקבל תגים מגניבים שאומרים שאתה מומחה לבניית אתרים ב-HTML5 ויודע לפתח אפליקציות ניידות, למה לך להיכנס לקמפוס? או שאולי הלמידה והמחקר יעלמו בתוך המירוץ הלא נגמר להשיג עוד תגים ועוד הישגים וההישגים עצמם יהפכו להיות ריקים מתוכן?

לפי דעתי, אין ממש הבדל בין השיטות. מה הוא תואר אם לא שם כולל לאוסף של מיומנויות ובלוקים של ידע שצברתי במהלך מספר שנים? ומה הוא גליון ציונים אם לא רשימת ההישגים שלי בתחומים שונים שאותם למדתי? אני לא חושב שלאוניברסיטאות יש הרבה ממה לפחד. אולי הקמפוס כן יהפוך להיות מיושן והמוסד האקדמי ישים עוד כמה רגליים בעולם הוירטואלי אבל זה יכול להיות רק לטובה. העיקרון עצמו, לימוד לתואר, לא יפגע בהרבה. זה יקרא בשמות שונים אבל השלמת קורס באלגברה עדיין תהיה השלמת קורס באלגברה גם אם קוראים לזה ‘מאסטר’ או ‘ציון 92′.
אני כן חושב שיש מקום לציין פעילויות שאינן לפי הסכימה המוגדרת, פעילויות כמו עזרה בשיעורים, ייעוץ או פעילויות חברתיות והתנדבויות אחרות.

מה שאני כן מסכם זה תמונות של Astronomy Picture of the Day. האתר הישן הזה שלא שינה את מראהו כמעט בכלל מאז צאתו ב-16 ליוני 1995 (כן, אני זוכר את התאריך המדויק, אני עוקב מההתחלה), מראה לי תמונה מגניבה של היקום שלנו כל יום ויום. אז קל לעקוב אחרי זה. כל יום אני מוסיף תמונה או שתיים למאגר ובסוף השנה אני בוחר את הטובות ביותר להצטרף למעגל הרקעים המשתנה שלי.

אז לסיכום, 2011 הכילה כ-383 תמונות שונות (אני אומר הפעם ‘כ…’ כי לא שמרתי לפחות כפולה אחת, היא לא הוסיפה הרבה), זאת אומרת, 18 תמונות כפולות. ומתוכן 28 סרטונים.
86 תמונות היו מספיק יפות ומספיק איכותיות בשביל לשמש כרקעים, מה שמביא את מספר הרקעים האסטרונומיים שלי למספר המעט אסטרונומי של 777. זה לא רע, אני חושב. שלוש תמונות כבר הופיעו קודם. אחת מהן באיכות יותר גבוהה. ארבע שונות עם שם קיים. השנה היו קצת תהפוכות בתעשיית החלל והפיזיקה. חדשות מ-CERN, הטיסה האחרונה של המעבורות, תחרויות בצד הפרטי של העסק. אני שמח מכך שיש לי עכשיו כמה תמונות חדשות ומגניבות של אטלנטיס.

ושוב, הקישור הזה זמין כרגע. אבל בגלל שהוא תופס לי מקום על הכונן איפה שאין הרבה הוא לא ישאר לנצח. אם אתם מגיעים מהעתיד הרחוק אני מצטער. אם יש לכם מכונת זמן, בבקשה תגיעו לבקר. אני לא אחרוז, אני מבטיח.

כל העסק אמור להתחיל בסביבות 8 בבוקר בחוף המזרחי, זאת אומרת 15:00 אצלנו.

כרגע, כפי שכבר ראיתם אם לחצתם על הקישורים, וויקיפדיה האנגלית כבר כיבתה את עצמה. מי שבעל שואש כנראה שגם יוכל לראות את זה בקרוב. שמתי לב שגם Bash.org, מאגר הציטוטים מ-IRC, גם לא ישיג. גוגל, למזלנו, לא מכבים את המנוע אבל נותנים את קולם. גם מוזילה אמורים לכבות אבל עדיין לא נכון לכתיבת שורות אלו. WordPress.org גם אמורים להיכבות אבל בינתיים יש להם את זה. The Cheezburger Network גם אמורה להיחשך. Boingboing.net כבר חשוכים.

אני יודע שבתור ישראלים אין לנו ממש כוח בבית הנבחרים של ארצות הברית. אבל חשוב להיות מודעים למה שקורה.

יש לי סיסמה פשוטה של שתי מילים, אם כי נידחות ואף פעם לא בשילוב, לאתרים שפחות אכפת לי מהם, כאלו שאם מחזיקים מידע פרטי אז הוא מועט ולא קריטי.
יש לי סיסמה מורכבת יותר עם מילה ממש נידחת, מוטה ועם מספר אקראי בה אני משתמש באתרים שאני קצת דואג למה שאני מאחסן שם אבל לא יותר מדי.
יש לי סיסמה עם מילה שהמצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים היותר חשובים.
ויש לי סיסמה עם שתי מילים, אחת נידחת ואחת אני המצאתי, בהגדלת אותיות אקראית ומספר אקראי בה אני משתמש בשביל הדברים הקריטיים (לצערי לא לבנקים או מרפאה כי אלו מגבילים אותי מאוד באורך).
ואז יש את הסיסמה איתה אני מגן על שאר הסיסמאות.

סך הכל, עם עוד כל מיני תוספות פה ושם, אני משתמש ב-6-8 סיסמאות שונות במהלך היום יום. אבל חלק מהן איתי שנים ואני תוהה אם הגיע הזמן להחליף אותן. הבעיה העיקרית היא שאני רוצה סיסמאות ארוכות, עם רווחים (סוג של משפטי מפתח), ורוב האתרים לא נותנים לי את האפשרות. בנוסף על זה אני גם אצטרך לשנן 6-8 סיסמאות חדשות וזה קצת מטריד.

איך אתם מתנהלים עם סיסמאות?

אני דיי בטוח שכך נקרא האמצעי בגרסה השנייה של מרוצללים אבל לפחות בגרסה הרביעית הורידו את Electronic. אם כי בנוסף ל-I.C. עדיין קוראים לזה, פה ושם, ICE. התיאור של האמצעי במילון המונחים של מרוצללים גרסה 4, וגם מעט בהמשך, נראה כך:

אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (אנפ”א): כל סוכן המותקן על צומת ברשת בעל המטרה המוצהרת להגן על הצומת מפני משתמשים לא מורשים.
המונח אמצעי נגד פריצה אלקטרונית (או אנפ”א, מבוטא כמו אנפה) מתייחס לסוג מיוחד של סוכן תוכנה שמשמש להגן על מערכת. [...] תוכנות אנפ”א בדרך כלל משתמשות בכמה מהתוכנות ההתקפיות יותר לשימוש נגד פורצים, כמו ‘התקפה’, ‘פטיש שחור’ או ‘האפלה’, כמו גם ב’ניתוח’, ‘שריון’, או ‘מעקב’. [...] צמתים מסוימים ישגרו תוכנת אנפ”א כאשר האזעקה מופעלת ויכוונו אותה להתמודד עם הפורצים. לאחר שיגורם, תוכנות אנפ”א פועלות בצורה עצמאית מהצומת ואחת מהשנייה כמו כל סוכן עצמאי. [...] תוכנות אנפ”א יוזמות יותר ישתמשו בתוכנות כגון ‘ניצול’ ו’הסוואה’ ועלולות לרדוף אחר הפורצים באופן פעיל אם הם עוזבים את הצומת ואפילו לעקוב אחריהם חזרה לצומת המקור ולהתקיף אותם שם. תוכנות אנפ”א לרוב מכילות את כל הסיסמאות הנחוצות להן לגשת לכל מערכת מקושרת. לפעמים בצומת נמצאת אנפ”א מסיירת, בודקת משתמשים באקראי.

כל זה רלוונטי כי בממשלת יפן עובדים עכשיו על גרסה מוקדמת של ה-ICE או אנפ”א. הם קוראים לזה, כנראה באשמת הכותב, וירוס חברותי שיזהה, יעקוב וינטרל מקורות של התקפות ממוחשבות. הם עובדים על זה מאז 2008. ומאז הוא בבדיקה בסביבת רשת סגורה.

התוכנית מאחורי האנפ”א היא תוכנה עצמאית שתזהה פריצה למחשב או לרשת עליו היא רצה, תנטרל את תוכנת התקיפה, תעקוב אחרי נתיב ההתקפה דרך כל מחשבי הדרך ותאסוף מידע על מקור הפריצה. למרות שהתוכנה בפיתוח ובדיקות כבר שלוש שנים, מצב החוקי עדיין מעורפל. עדיין לא נקבע בחוק שהתקפה ממוחשבת היא התקפה שחוקי להגן על עצמך נגדה. ויש כבר גורמים בתחום טוענים כי יפן צריכה לאפשר ייצור של נשקים ממוחשבים מסוג אלו ולהיות מוכנים כי הם לא היחידים שעובדים על פיתוח כזה.

התגובה משאר הקהילה לא איחרה לבוא. בצורה מובנת לחלוטין, המומחים ספקנים לגבי היעילות שטוענים היפנים. זה לא כל כך פשוט לחדור את מסך הנתבים, שרתי הביניים ורשתות הבוטים בהם משתמשים המתקיפים האינטרנטיים. אפילו להגיע למחשב שנמצא על רשת פנימית, מאחורי נתב המקצה לו כתובת לא אינטרנטית, זה לא דבר פשוט. והיפנים עוד טוענים שהנשק שלהם מסוגל גם לנקות את המחשבים בדרך מקוד עוין. וזה עוד בלי לדבר על המעמסה על המערכת עליה ירוץ הוירוס או מה יקרה אם הוא ייצא מכלל שליטה.

אבל בסוף, לא מדובר בבעיות שאי אפשר להתמודד איתן, עם מספיק השקעה, והיפנים אולי הצליחו לעלות על השיטה שעובדת. בכל מקרה, לא הרבה יותר ידוע מכיוון שהכל אפוף במסתורין צבאי. בתקווה, נדע יותר בהמשך. או שבתקווה… לא.

אני רק חושב על איך המצב הזה התקדם בעולם מרוצללים. ואני מאוד מקווה שמה שיצא מזה הוא הכוח ההגנתי הממוחשב המרהיב של אקו מיראז’ ולא וירוס הקריסה המטורף שחיסל את הרשת כמעט לחלוטין.

ניל סטיבנסון, עדיין אחד האנשים החכמים והמתקדמים ביותר שאני מכיר, הציג בספרו ‘תור היהלום’ את ה-Young Lady’s Illustrated Primer (סלחו לי אבל לא קראתי את זה בעברית). מדובר בספר נאנוטכנולוגי מתוחכם ביותר שהוא סוג של מחשב מקבילי מקושר בפני עצמו ומסוגל לתקשר עם המשתמש שלו, לשנות את עצמו בזמן אמת ולהציג סיפורים רלוונטיים על ידי שחקנים אנושיים. המטרה של הספר היא לחנך אנשים (בספר, ילדה אחת מסוימת) בצורה אישית ומתאימה לעולם בו הם נמצאים.
ואני חושב, אם נזרוק את הצורך באנשים אז אפשר לבנות היום, או לפחות להתחיל לבנות, גרסה בסיסית של הספר. הוא לא חייב להראות כמו ספר אמיתי, הוא יכול להיות דיגיטלי וכך גם יותר פשוט. והיום יש קוראים דיגיטליים כמו ה-Kindle, ה-Nook או אפילו כל טלפון חכם חדשני, שיכולים לתפקד כמדיום נהדר לספר מסוג זה.

למה? הנה סיפור מעניין שמדגים את הגישה הפשוטה ביותר: ריצ’ארד מיניטר, מי שכתב את הכתבה שגרמה לרשומה הזאת, מספר על ילד בן 12 ללא הורים שהגיע לביתו וכשמאחוריו 6-7 שנים של הוראה “מיוחדת”. בנו הבכור, כותב במקצועו, שביקר אותם באותו הזמן, הציע פתרון. כל יום הוא נתן לילד את העיתון שקרא באותו יום, אמר לו לקרוא אותו בעצמו בקול רם ולסמן בעיגול כל מילה שלא הצליח לבטא או לא הבין. לאחר מכן, הוא עבר איתו על המילים. בהתחלה, כל מילה רביעית או חמישית הייתה מסומנת אבל מהר מאוד, מספר המילים המסומנות פחת והוא עבר לקרוא דברים אחרים. כשהגיע הזמן בשבילו להתחיל את התיכון, מנהל החינוך המקומי שלח צוות לבדוק את היכולות שלו כדי לבנות בשבילו תוכנית מיוחדת. הם גילו שזה לא היה נחוץ כי בכל תחום בו בדקו אותו הוא תפקד ברמת הכיתה שלו אם לא גבוה יותר.
ולפעמים זה כל מה שצריך, לתת משימת קריאה, לדאוג להיות זמין לשאלות והארות ולבדוק את המשימה הסופית. בלמידה מסוג זה לומדים פחות את החומר ויותר את הלמידה. וכאשר יש את הלמידה, כאשר הכשרון הזה מושרש ומיומן, לא צריך כבר שום מסגרת חיצונית. אני, אישית, מאמין כרגע בלבנות את סדרת החינוך כעץ מיומנויות שמוביל למה שרוצים לעשות בסוף אבל אני אכניס את זה בסוף.
בנוסף על זה, מה שמלמדים בכיתה נשלט על ידי המורים, המנהלים ומערכת החינוך. אני פחות חושש מהטפה לדעות מסוימות, לפחות פה בארץ, אבל אני כן דואג לצרות הנושאים וצרות המחקר שנעשה ובמיוחד אני דואג לקיבוע של התהליך. כמו סיפור שמעין אוהבת לספר על מי שענה על שאלה בספרות שביקשה לדעתו על נושא מסוים וקיבל בחזרה הערה: “דעתך אינה נכונה.”

ועכשיו, עם קוראים ניידים שאפשר לשים בכיס של כל אחד וכן, המכשיר עצמו יכול להיות יקר, אבל הספרים עצמם זולים וקיימים וקלים להשגה ומכסים מרחב נושאים מאוד מאוד גדול. ואז, אפשר לדחוף את ספריית הבית ספר, או את הספרייה הענקית שהייתה בבתים ויקטוריאנים בתוך ילקוט בית הספר. או שאפשר גם לוותר על הילקוט. ואז, ילדים לא חייבים לשבת בשקט חסר מוח במשך שעות, הם יכולים לעבוד בקצב שלהם ואולי אפילו לחסוך קצת זמן בו הם יכולים להיות פשוט ילדים.

אבל הבעיה הגדולה עם זה, ועם הרעיון שלי של לבנות חינוך כרצף של קורסים קטנים שכל אחד מוביל לשני עד שלבסוף מגיעים למה שרוצים להיות, היא מוטיבציה. לך תוציא מילד בן שמונה את הרצון לשבת ולקרוא ואז לכתוב. התשובה שלי היא שבהתחלה זה ידרוש קצת יותר זמן. כמו שאי אפשר להשאיר תינוק לבד בבית או לסמוך על בן 10 שלא יהרוס את הריהוט כשיוצאים לבלות, גם עם תלמיד צעיר צריך יותר עזרה, יותר יד מכוונת, יותר הדרכה, יותר השקעה של זמן במעבר על החומר ואולי גם לפעמים להכריח אותו. כי אין כמעט מישהו שאוהב לקרוא על דברים שקראו לפני עשרות שנים ועל אנשים שמתים ממזמן. אבל לאחר מכן מבינים שהיסטוריה זה חשוב.

“אל תשימו משימות ליווי” – אף אחד לא אוהב אותן. אולי יש כאלו שכן נהנים מלרדוף אחרי דמות עם בינה מלאכותית שגורמת לה לרוץ היישר אל תוך אש האויב. בשבילם, שימו משימות כאלו כאפשרות אבל אף פעם בתור חובה במשחק.
“אל תשימו קירות בלתי נראים” – במיוחד לא במשחקים פתוחים. שימו גבעות בלתי עבירות אבל קירות בלתי נראים זה מעצבן. אם מצאתי דרך להגיע לשם, קיר בלתי נראה אומר לי רק שאתם עצלנים שם במחלקת בניית השלבים.
“תנו לי את האפשרות לטפס” – ולא רק במשחקי פארקור. החוטא העיקרי בזה, מבחינתי, הוא Deus Ex. וזאת אחת הסיבות למה אני עדיין שונא את המנוע של Unreal. אנשים מסוגלים לטפס, במיוחד גיבור משחק חסון ומשודרג. זה יכול לקחת קצת זמן אבל גדר היא לא מכשול. ובטח שלא מדרגה של מטר.
“תנו לי להשמיד דברים” – כשעשו את זה ב-Red Faction זה היה מגניב. Red Faction הוא מ-2001. למה אין את זה בכל משחק אקשן מאז? זאת שאלה שאין עליה תשובה מספקת של ממש.

אז עכשיו כולם מאשימים את הבנקים בשחיתות, בהרחבת התהום בין העניים לעשירים ובדפיקת המערכת באופן כללי. אני חושב שאני מסוגל להבין את ההרגשה.

אבל למה להסתבך עם הבנקים כשעכשיו יש אלטרנטיבות אחרות? עם עליית האינטרנט, העידן הדיגיטלי, רשת 2.0 ומיקור קהל יש גם אלטרנטיבה למוסדות הכלכליים העתיקים שמלווים אותנו מאז תקופת הטמפלרים והיא נקראת Peer to Peer Lending Service או בעברית, ‘שרות הלוואה מאחד לאחד’, סוג של ‘בנק האינטרנט’ או ‘בנק הקהל’.
הרעיון הוא שירות שמקשר בין לווה אחד לבין מלווה או מלווים ברבים. כמו שברשתות הורדת הקבצים, התוכנה מתקשרת לשרת מרכזי שאומר לה מי מחזיק את הקבצים שהיא רוצה ואז ניגשת לכל מי ברשימה שזמין ומבקשת ממנו חבילות, כך אמור לעבוד גם שירות זהה. אדם הצריך כסף ירשם לשירות ויופנה אל מלווים פוטנציאלים שיכולים לבחון את הפרופיל שלו ולהלוות לו את כל או רק חלק מהסכום שביקש. כל זה, כשללווים צריך להיות הרבה יותר קל לקבל הלוואות ולמלווים צריכות להיות ריביות יותר טובות.

שירותים כאלו קיימים כבר מאז שנת 2000. אז למה הם עדיין לא בכל מקום? ובכן, יש עם זה כמה בעיות. השירותים המוקדמים עוכבו והוכשלו על ידי הנטייה התמימה והאופטימית לחשוב שכל מה שצריך זה לספק את הטכנולוגיה ולא להקים עוד כמה מנגנוני סינון והגנה על השירות ועל המשתמשים בו. המקרה של הלווה שפשוט נעלם בלי להחזיר הלוואה היה נפוץ מדי. ניהול כושל זה גרם לחברות מתחילות בתחום לקרוס מהר.

אבל אז קרה המשבר הכלכלי והאמון בבנקים צנח. גם כשהוא הסתיים, אנשים לא ששו ללוות או להלוות דרך הבנקים. וזה המקום שבו נסיון לחדש את ה-P2PLS יכול להצליח. אל החרך הזה השתחלו חברות חדשות וחברות מחודשות שהציעו את הרעיון באריזה אטרקטיבית יותר. אבל עדיין, לרעיונות חדשים קשה להיכנס וכיום, החברה המוצלחת ביותר בתחום, שמחזיקה את האחוז הכי גבוה של נתח שוק בארצה לא עוברת את ה-2%.

ועדיין החברות האלו עדיין עוסקות באותן טקטיקות כמו הבנקים הישנים: כדי להעריך את האמינות של המלווים והלווים, הם משתמשות במידע ממקורות ‘מוסמכים’ כמו חברות ניקוד אשראי. והבעיה איתן היא שהן עובדות נורא לאט. עדכון הנתונים שלהם מתבצע, במקרה הטוב, פעם בחצי שנה. ולכן, הלקוחות שהם אמורים לשרת, אלו שנידחו מהבנקים הרגילים, לא מקבלים את השירות.
לעומת זאת, כיום אפשר להשתמש בטכנולוגיות כריית מידע בשביל למצוא העברות בנקאיות, הוצאות כספומט, חובות קיימים ורישומי אשראי או אפילו ללכת יותר רחוק ולבדוק כל כמה זמן הלווה יוצא לחו”ל, אוכל בחוץ או לא משלם את חוב האשראי שלו. ואפשר לקחת אפילו עוד צעד ולבדוק את המרחב החברתי של הלווה: עם מי הוא מסתובב, לאילו ארגונים הוא שייך או מה רמת הפרחחות שלו.

יש עוד מספר יתרונות ומספר בעיות וגם פתרונות לאותן בעיות, טובים יותר או טובים פחות. אחת הבעיות הגדולות, שכנראה תהיה המכשול הגדול ביותר של שירותי הלוואה ברשת, היא התקנות. יש מגוון מסובך מהן כשחברות קטנות מתחילות לגדול והופכות לבנקים של ממש. אחת מהמטופשות ביותר, לדעתי, היא שבארצות הברית, חברה צריכה לקבל רשות של בנק אחר כדי להיות בנק. ואני לא רואה איך זה יכול לקרות לעיתים קרובות.

אישית, אני חושב שזה רעיון גאוני. גם אם הוא רק נותן תחרות לבנקים הישנים ומכריח אותם לעבוד בצורה יותר מתאימה למאה ה-21. אבל אני לא שש להצטרף לשירות בעצמי. אני חושב שאני כרגע אעדיף לשבת בצד ולראות מה קורה עם כל תנועות המחאה. כי חוץ מסלידתי הרבה מכל דבר שמריח מכלכלה (או סלידתה ממני, אני לא בטוח), אני מאמין בלא לקפוץ על הסוס הראשון, כדאי לחכות לדורות הבאים. הרי, תראו מה קרה ל-Bitcoin.

Bank Says No? Ditch the bank, borrow from the crowd

חזון זה לא חייב להיות רחוק כל כך. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. בעבר חשבו שהמחשבים הניידים, ומחשבי הרשת בעיקר, יחליפו את העט והנייר בכיתות וישאירו את המשרד הדיגיטלי באבק של הכיתה הדיגיטלית. אבל רעיון זה גם מקרטע ואת מקומו תופס הרעיון של מחשבי הלוח. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, מחשבי הלוח חודרים לכל מקום. פרויקט חדש בשם The Millstone Experience מנסה את כוחו עם מכשירי iPad ללימוד יסודי.
ועוד כשאפשר להתווכח על היעילות של מחשבי הלוח בשיפור איכות הלימוד, אי אפשר להתווכח עם המחיר והקלות. בעוד ספרי לימוד לסמסטר סטנדרטי באוניברסיטה יכולים לעלות בין 200 ל-300 שקל (במידה וקונים אותם, על השכרה אפשר, במקרים מסוימים, לשלם בין 50 ל-100) ולשקול כמו תינוק קטן, אותם ספרים, כאשר הם נקנים בפורמט דיגיטלי, יעלו כרגע לא יותר מ-100 שקל ויכולים לעלות הרבה פחות. ואת זה אני כבר רואה בכיתות היום. יש לפחות סטודנט אחד שאני מכיר שמגיע לכיתה רק עם מחשב הלוח שלו ומשתמש בו לכל הדבר.
ובנוסף על היכולת והקלות של השימוש, ניתן עם מחשבי הלוח גם לצלם דברים חשובים כמו משוואות או ציורי הדגמה ולשמור אותם כמו שהם כך שלא ילכו לאיבוד לעולם. ועל מחשבי הלוח ניתן להתקין תוכנות עזר לשימושם של אנשים בעלי מוגבלויות מסוימות.

אני משתמש במחשב נייד מהיום הראשון בטכניון וכך גם רבים אחרים אך יתכן שזה פחות מדי (או יותר מדי) בשביל הדור הבא של תלמידים ואולי ה-Xoom, iPad וחבריהם יתפסו את המקום החמים של הספר על שולחנות בתי הספר.

זה חזון צפוי אחד במקרה והיכולת להשבית בית חולים עם וירוס תהפוך לכלי זמין. אני, אישית, לא יכול שלא לחשוב על יישום בעולם ‘מרוצללים’ בו עלולים לשלוח קבוצת רצים למשימה שכוללת שיבוש שירותי חירום עם וירוסים בין אם הם עושים את זה על מנת להתחמק לאחר המעשה או לגרום למקסימום נזק ובין אם הם צריכים להילחם קבוצה יריבה המפעילה את הטכניקה כשמטרתם לשמור על שירות החירום פעיל.

בכל מקרה, זאת יכולה להיות אפשרות מפחידה ולהביא אותנו לזמנים מאוד מעניינים.

זה גורם לי לחשוב קצת. כמובן שיש פה דברים טובים ודברים רעים. לא הכל שחור ולבן. המחשבות העיקריות מכל צד, ואני ארחיב עליהן עוד מעט, הן “סוף סוף מיקרוסופט לוקחים אבטחה ברצינות!” מול “זאת מלחמת הדפדנים שוב!”.

מצד אחד, איזה יופי. אם לחלונות יהיה אנטי וירוס מובנה אז לא יהיו כל כך הרבה מחשבים לא מוגנים בעולם. הרי אחוזי השליטה של חלונות בשוק עדיין עומדים על יותר מ-80%. רוב המחשבים בעולם מריצים חלונות. ואם חלונות תהיה יותר מוגנת אז יהיו פחות התקפות וירוסים, רשתות הבוטים יחלשו וכן הלאה. אבל על זה צריך להסתכל טיפה יותר מקרוב. מה שנעשה פה הוא שילוב של Windows Defender, התוכנה שרצה בכל מערכת מאז XP, עם Windows Security Essentials, מערכת ההגנה הנרחבת יותר שמיקרוסופט מציעה חינם, שידרוג והפעלה של שניהם, מובנית, straight out of the box, בכל מערכת חלונות 8 חדשה. לא מדובר בשינוי גדול מעבר למצב הקיים היום.
ואז אפשר לחשוב על שאר חברות האבטחה. זה בטח יפריע להן. הרי, כשמיקרוסופט מציעים את Internet Explorer ישר במערכת הפעלה בלי עבודה נוספת, מי ירצה להוריד דפדפן אחר. ואם מיקרוסופט תציע חבילת הגנה בתוך מערכת הפעלה, מי צריך תוכנה נוספת? וזה גם לא משנה אם הם יציעו את האפשרות לבחור כמו שרצו עם הדפדפנים (למרות שאני אישית עוד לא באמת ראיתי הצעה כזאת). מעט מאוד יטרחו. ואם מעט מאוד יטרחו, ורוב האנשים יריצו מיקרוסופט אנטיוירוס, כמה זמן ייקח עד שהחזית הזאת תיפרץ. כי כשיש קהל יעד גדול, המאמצים יופנו לכיוון שלו, לפריצות מסוימות של קיר האש של מיקרוסופט.
ואם כבר כן מציעים מסך בחירה, מי יקבע מה צריך להיות שם? יש עשרות חברות אבטחה כמו שיש עשרות דפדנים. למה רק חמישה? האם רק חמישה?
אבל למה חברות האבטחה דואגות? אולי כי מה שהן מציאות אינו שיפור של ממש על החבילה הבסיסית. כי הרי, אם תוכנות האנטיוירוס שקיימות כבר שנים באמת כל כך טובות, למה יש כל כך הרבה התקפות מוצלחות? או אולי זה כי לא כל אחד מתקין אנטיוירוס טוב? אבל מיקרוסופט תציע חבילת אבטחה משלה, אולי זה יעודד יותר תחרות, יותר חידוש ואולי גם קצת הוזלה במחיר? יש פה הרבה שאלות.

וכמובן שחברות האבטחה קפצו והתלוננו. שזה קצת מוזר. כשאני שמעתי על הידיעה הזאת חשבתי על החברות הטובות יותר, Kaspersky, ESET ואולי אפילו גם Avast ו-AVG. אבל התלונות הגיעו בעיקר ממשרדיהן של Symantec ו-McAfee, חברות שאני ‘פחות’ מעריך את ניסיונותיהן באזור חבילות האבטחה. בעיקר בגלל איך שהן מעצבות תוכנה, למען האמת.

אני חושב על זה בהקשר של מלחמת הדפדפנים. מלחמת הדפדפנים קרתה בגלל שכל הדפדפנים היו כמעט אותו הדבר. כל אחד הציע רק טיפה יתרון על השני. Explorer הוא מובנה וחביב ומיקרוסופט קובעים את הסטנדרט של עצמם, השואש טוב בניצול זיכרון ועם ספריית תוספים מכובדת, כרום מאובטח הרבה יותר ובדרך כלל זריז יותר אם כי הוא צורך יותר זיכרון בגלל זה ואופרה משקיעים בחבילת תוכנה נרחבת יותר והם בדרך כלל אלו שמחדשים יותר. לא כזה הבדל גדול מבחינת הצרכן הרגיל ולכן הוא יילך עם מה שנותנים לו (אני רואה אנשים שחרדים מהרעיון של לבחור בעצמם ולבדוק ולכוון איך שהם רוצים וזה עצוב).
אבל תוכנות אנטי וירוס יותר שונות, לא? הרי יש הבדלים ברורים באיכות המנוע. חלק מהאנטיוירוסים פשוט יותר טובים (Avira ו-F-Secure מובילים לפי המסמך הנ”ל). אז, זה לא צריך להפריע יותר מדי. רק תחרות בריאה, נכון?

הקטע הבא מדבר על תקלות במערכות הפעלה ואיך צריך להתייחס אליהם.

עכשיו אני קורא ספר אחד על בינה מלאכותית וספר אחר על רשתות מחשבים. בספר הראשון הם מדברים על בינה מלאכותית מהכיוון של מדע המוח ומסבירים על נוירונים, אקסונים וההבדל בין brain ו-mind. ואז בספר השני אני קורא על רשתות מחשבים בתחילת דרכן ואיך שהאינטרנט היא לא רשת מחשבים. היא רשת של רשתות מחשבים או אפילו רשת של רשתות של רשתות מחשבים. ו’האינטרנט’ ו’הרשת העולמית’ הן לא אותו דבר. האינטרנט היא התשתית שעליה רצה הרשת העולמית.

אז אפשר להבין את זה כאילו האינטרנט היא ה-brain, המוח, והרשת העולמית היא ה-mind או השכל.

אז להגיד Interwebs זאת אחלה דרך לשלב את שניהם ביחד ולכלול גם את החומרה וגם את התוכנה.
ולא, להגיד Intertubes זה לא אותו הדבר כי זה להתייחס לחלק מסוים מהתשתית של האינטרנט.

יש עוד תמונות מגניבות? מישהו אולי צילם וידאו בקטע הזה?

חוץ מזה, יום ראשון ללימודים היום. :\
ועדיין אין לנו אינטרנט.

הגעתי לכנס לקראת אחת עשרה בבוקר עמוס במטעמים. כמעט מיד ניגשתי להדגמת משחקים. עם טורניר צפוי ב-17:00 התחלתי לדחוף בכוח את Munchkin Quest. ברווח של כחמש שעות הרצתי כשלושה משחקים על מנת להדגים כמה שיותר ולהכין אנשים ולשלוח אותם להירשם לטורניר.

לקחתי רגע לנשום בערך ב-16:00 ואז נתקלתי ברן שלקח אותי לסיור משחקים בחיפוש אחר דברים להוסיף לאוסף. אז הסברתי על כמה משחקים שהכרתי והצעתי מה שנראה לי כיף והוא בסוף בחר
בשניים מסדרת Grave Robbers, שהתכוון לקנות בכל מקרה, וב-Robo Rally, משחק שאני רוצה להוסיף לאוסף שלי באיזה שהוא שלב.

עוד פרט מעניין הוא שהצבעתי שם על Descent, המשחק שאני רוצה כרגע לקנות יותר מכל משחק אחר, ואנשי הדוכן אמרו שזאת הקופסה האחרונה כי יוצאת מהדורה חדשה… קופסה אחרונה… מהדורה
חדשה… אני אחכה!
הספקתי רק להסביר לרן ולמשתתפים הנוספים את החוקים ולהריץ סבב אחד לפני שהייתי צריך להריץ טורניר.

אז לקחתי את כל הקופסאות שהצלחתי לגייס עם שקית הפרסים שלי והלכתי לעירוני לחדר המוקצה לי. התחלתי לארגן שולחנות ומשחקים ועד שהצלחתי להגיע למצב שאפשר להתחיל גיליתי כי הגיעו רק ארבעה אנשים. מאוחר יותר הצטרף חמישי. אז שיחקו חמישה. כן, משחק בחמישה יוצא לאט והיה יחסית מתיש (ביום שלישי אמרו לי משהו על צירוף ילדים) וגם היה חם בחדר. אבל הצלחנו לשרוד ובסוף גם לחלק פרסים. חבל שלא היו יותר. צריך לבדוק את זה.

יצאתי משם בערך בתשע. החזרתי את המשחקים חזרה למקום ויצאתי לפגוש את מעין שחזרה משליחות יוגורט. הסתובבנו קצת, חידשתי חברות באגודה, לקחתי את הספר והתחלנו להחתים כמה חברים.

ב-22:00 נכנסנו להצגה של ד”ר הוריבל. למען האמת, לא ממש ידעתי למה אנחנו נכנסים. אבל זה ד”ר הוריבל וזה מריח מהפקת מקור ואנשים שאנחנו אוהבים אז זה כנראה יהיה טוב. אני מאוד נהנתי.

כשזה נגמר אז כבר מיהרנו הביתה. היה מאוחר והיינו צריכים לקום בזמן ההוא שרוב האנשים קוראים לו בוקר. אז אספנו טרמפיסטית שמעין לא ראתה כבר שנים ונסענו.

למחרת, יום עמוס.

אני הייתי צריך לעבור במכס כדי לאסוף כמה דברים בשביל הכנס אבל המכס בחיפה רק עושים בעיות. הם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שגם אם החבילה מכילה משחקים, הם על תקן חומר פרסומי שהולך להיות מחולק בחינם ולכן אין להם באמת שווי כספי. ניסיתי להסביר להם את זה כמיטב יכולתי אבל מכיוון שהייתי מוגבל בזמן הייתי צריך לוותר מול האטימות באיזה שהוא שלב.

יצאנו בערך באחת עשרה. מה שאומר שהגענו לנתניה בערך בשתיים עשרה. ואני הייתי צריך ללכת לראיון עבודה במקום שנראה מאוד מעניין. לקח קצת זמן למצוא את המקום. לקח קצת זמן להתחיל. ולקח קצת זמן עד שנתנו לי ללכת. מה שאומר שלכנס הגעתי יותר לקראת שלוש.

דבר ראשון שהייתי צריך לעשות זה להכניס את המזוודה שלי לשימוש בפונדק (הפעם זכרתי מראש להוציא את כל הדברים שאני לא רוצה שיגעו בהם). אחרי זה התפניתי לדברים פחות חשובים כמו לדבר עם אנשים ולאסוף את התג שלי.

נכנסתי להרצאה על תוכנית החלל באיחור קל. אבל למרות שהיו שם כמה נקודות מעניינות, הייתי לחוץ מדי לגבי מה שעוד קורה ויקרה מכדי שאוכל להישאר יותר מדי מרוכז. עם כל הכבוד לפאנליסטים, אני חושב שהם פשוט דיברו לאט מדי בשבילי. אז באיזה שהוא שלב יצאתי החוצה כדי להסתובב קצת במתחם, לראות מה קורה ולהיות מעודכן וגם כדי להריץ קצת משחקים.

הצלחתי למצוא כמה אנשים שרוצים לנסות Munchkin Quest ושיחקנו קצת. קיבלתי את התלונות הרגילות למשחק הזה: בקיצור, לוקחת חצי שעה בין תור לתור וזה אם המשחק רץ. אז כן, נכון, כשמשחקים עם אנשים פעם ראשונה זה נוטה להיגרר. Munchkin Quest הוא משחק גדול ואיטי ולכן צריך לדעת איך לשחק אותו. צריך לדעת לרוץ עם התור שלך, לשים לב מה קורה ולא להיגרר. וחשוב מאוד, צריך גם, כשתורך, לשמור על העניין של האחרים ולא לקרוא את הקלפים שלך במשך כמה דקות בלי להגיד כלום. אני שמתי לב שזה באמת מספיק רק להמשיך לנוע ולדבר כשתורך גם אתה משחק לאט. ככה, לפחות, שאר השחקנים קצת מעורבים ולא משועממים.

שיחקנו עד שש בערך ואז הסתובבתי שוב עד אירוע הפתיחה. וכמו שאמרתי לאנשים, זה אירוע פתיחה. הוא משעשע והוא חינם. תבואו. אני כן חייב לציין ששמתי לב לעלייה גדולה באיכות ההפקה בכנס בכלל ומדיה שלו בפרט. בהחלט רואים שהייתה המון השקעה בהרמה של העסק הזה ובאירוע הפתיחה, הקליפ של הכנס היה עם גרפיקה טובה ומוזיקה טובה.
אני גם כן מרוצה שנתנו דגש על העובדה שהעמותה חזרה לשתף פעולה עם האגודה וזאת הפעם שהמשחקים חוזרים לככב באייקון בגדול. ומה שאני חושב על זה הוא “מתי המעורבות של גורמי משחקי הלוח והקלפים תהיה מספיק גדולה שגם הם יהיו ראויים לציון משלהם?” ו”מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה?”

אחרי אירוע הפתיחה היה את אירוע ההשקה של הספר החדש של ורד טוכטרמן, דם כחול. חוץ מנאומים קצרים של הגורמים החשובים (עמנואל “אמרנו איפה שהוא בצ’ארטר של האגודה שנקדם ספרות ישראלית” לוטם, רון “המו”ל” יניב וכמובן ורד “אני כתבתי את הספר הזה” טוכטרמן), היתה הפקת מקור קצרה עם כל מיני ערפדים מכל המקומות החשובים. ויש לי רק שני דברים להגיד עליה: “חבל שזה רק חד פעמי” ו”מה עושים עם כל הוידאו שמצלמים באירועים האלו?” כי זה היה מצחיק לרמה שיורדות דמעות מהעיניים, הגרון נצרב ולפעמים גם קשה לנשום. צריך להפיק ולמכור את ה-DVD.

וכצפוי, לאחר מכן היה אירוע חתימות על הספר החדש. אז אני מיהרתי החוצה לקנות אותו (אחד מהשלושה האחרונים אצל יואב) ולהביא לחתימה. ורק ציון קטן: דם כחול הוא לא הספר הראשון שקנינו מאז שהתחלנו להיות ביחד אבל הוא הראשון שמתווסף לספרייה המשותפת של שנינו. קצת כבוד, בלי הרבה לחץ.

והיום טורניר!
(לא הספקתי לבדוק כמה נרשמו אבל אני יודע שכן. אני מקווה שיגיעו אנשים)

בינתיים, מה הולך להיות איתי…

ביום שני אני מריץ טורניר מאנצ’קין קווסט. זה יהיה בעירוני ביום שני מ-17:00 עד 21:00. כן, אני יודע מה עשיתי. מאנצ’קין קווסט הוא משחק ענק שכנראה לא בין הפופולאריים ביותר בארץ. אני מקווה שבעזרת הטורניר הזה גם אעודד יותר אנשים לשחק ולהתנסות וגם אייסד (בעזרת הטורניר FRAG באותו מקום ואותה שעה למחרת) יותר את נושא משחקי הלוח והקלפים כחלק רציני מהפאנדום ואת ה-MIB כגוף שעושה גם דברים גדולים.
בגלל שמאנצ’קין קווסט הוא משחק גדול וכבד אז קבעתי את הטורניר ליום השני בתקווה וביום הראשון יהיה זמן ללמד אנשים את המשחק ולתת נסיון לחסרי הנסיון.

ביום שלישי, ב-11:00 בבוקר, אני מריץ את חידון המד”ב השני – חייזרים מוזרים. למרות השעה המוקדמת, הנהלת הכנס נותנת בי אמון מספק כדי לתת לי את האודיטורים הגדול. אני מקווה שהוא יהיה לפחות רבע מלא ויהיו לי כמה משתתפים. ואני מאוד מקווה שזה יהיה מוצלח. יש לי 27 חייזרים מוכרים יותר ומוכרים פחות בשבילכם ועוד שני בונוסים מעניינים אם נצליח להגיע לסוף. למרות השעה המוקדמת, אני מתחנן לאנשים שיבואו. חבל לי על האולם הגדול אם הוא לא יהיה מלא.

חוץ מזה, גייסו אותי לתרגיל פרסומי בשביל ביגור הבא וזה צריך להתרחש ברחבת הכנס (וגם בסינמטק אבל אנחנו לא מכירים בעובדה שיש שם אירוע אלא רק הרבה אנשים שמעניין אותנו למשוך) ביום שני ושלישי. אני עדיין לא יודע שעה מדויקת. בתקווה זה יהיה גם מגניב. תשמרו על עיניים ואוזניים פקוחות.

אלו הדברים שאני שותף בהגשה שלהם. אני גם מתכנן להגיע ולצפות בכמה אירועים אחרים.

ביום ראשון ב-15:00 אני מקווה להיות ב”תוכנית החלל בתום עידן המעבורות: התחדשות או דעיכה?” – דיון מעניין על מה קורה עם האנושות עכשיו בכל הקשור לחלל ומקומנו בו. אנשים שאני מחבב ונושא שאני אוהב. צופה לכיף.
בשעה 19:00 באותו היום יהיה אירוע הפתיחה. לרוב משהו שלא כדאי לפספס.
מיד אחריו ב-20:00 יש את “ראיון עם ערפדים: פאנל מומחז לרגל השקת ‘דם כחול’”. מכיוון שאני מחכה הרבה זמן לעוד משהו מורד ומכיוון שזאת הפקת מקור שלה ושל רותם, פחות או יותר אסור להפסיד.

ביום שני אני אהיה עסוק בעיקר במשחקים אז רק שמרתי לעצמי את “‘בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל’ ו’קומנטרי – המחזמר’: הקרנה פעילה כפולה” ב-22:00. סרט מגניב ועוד הפקת מקור עם הצוות הרגיל. צריך להיות מצחיק.

ביום שלישי אני אהיה יותר עסוק עם “מיעוט ההתחדשות במדע המודרני” ב-12:00 (דיון מדעי שנראה לי מעניין), סדנת פיתוח רעיונות ב-14:00 (כי זה תמיד מגניב וכדאי שאני אארגן כמה קטעים של נתנאל), “שקט! בונים דמויות: המהדורה למנחה” ב-17:00 (כי דמויות זה דבר חשוב ואני עלול ללמוד משהו מועיל), מופע הסיום ב-18:00 (מאותה סיבה כמו מופע הפתיחה), “איך לשקר בעזרת סטטיסטיקה” ב-20:00 (כי זה נשמע חשוב) ואולי גם “פאוורפוינט קריוקי” ב-22:00 (כי זה תמיד מצחיק).

אז נראה, ונתראה.

RadioLab עשו תוכנית על משחקים. לחודית על למה משחקים גורמים לנו להתרגש כל כך, להרגיש שחיינו תלויים בהאם הוא יצליח להגיע לקצה המגרש עם הכדור או יקלע לסל משלוש.
הקטע הראשון הוא עם היוצר של Freakonomics שמספר על חיבה לכדורגל אמריקני שהפכה לסיפור חיים מעניין וכמה לקחים חשובים. הקטע השני מדבר על איך שני שחקנים ניצחו חמישה באחד ממשחקי הכדורסל המדהימים ביותר שאף אחד לא שמע עליהם. הקטע השלישי מדבר על ספר משחקי השח, ספר שמקורו ברוסיה ועכשיו חופשי לכולם, שמכיל מיליוני משחקים שכל שחקן מכיר ועל הפעם ההיא, החידוש, שמסמלת משחק שמעולם לא שוחק בהיסטוריה הידועה. ופה מגיעה הסיבה למה הפרק הזה חובה, למה משחקים מעניינים. כי הם מסמלים ומדמים את החיים האמיתיים בעשרים או תשעים דקות וכי אנחנו מחפשים את הריגוש של החידוש, אנחנו רוצים לראות את הדבר המדהים הזה מדי פעם.
ובגלל זה הענפי הספורט האהובים עליי הם אקסטרים וסייברספורט. כי בסייברספורט זה מרוכז. צבאות אדירים זזים, תוקפים ונהרגים, או שרצים במבוך בחיפוש אחר הבן אדם שצריך לחסל. וכל זה בעשרים או שלושים דקות. ובגלל המהירות, בגלל הכמות האדירה של המשתנים, בגלל מיליארדי על גבי מיליארדי הדרכים בהן אפשר ללכת, כל מהלך חייב להיות מושלם.
ובאקסטרים חובה לחדש. אם אתה לא מחדש אז אתה כלום. והגדולים… הגדולים עושים דברים שנחשבו עד אז בלתי אפשריים, ממציאים גלגלים על ימין ועל שמאל. וזה קורה כל שנה מחדש.

ב-EscapePod אפשר לקרוא ולשמוע את Soulmates של מייק רזניק. הסיפור הזה הוא על גארי שמאשים את עצמו בהריגת אשתו. ואז הוא נכנס לעבודה בתור שומר במפעל אוטומטי ומתיידד אם אחד ה-Troubleshooters, עם רובוט שמתקן דברים במפעל. והשיחות שלהם הם פשוט קלאסיקה של מד”ב, לחודית קלאסיקה של סיפורי רובוטים. כן, זה נעשה בעבר וכנראה שהמון פעמים אבל מייק רזניק עושה את זה טוב.
ובשביל שעשוע נוסף, נסו לחשוב מראש על תגובות לכל הטיעונים של גארי על כך שבני אדם הם בני אדם ורובוטים הם רובוטים. זה כיף.

זאת אומרת, הנחתי שמי שמתעסק עם מחשבים מספיק זמן לומד להקליד בצורה עיוורת כי ככה. בבית הספר עבדנו קצת עם הארנבת אבל לא הרבה יותר מדי ואני לא זוכר שהתמדנו בזה עד הסוף. אני פשוט למדתי להקליד עיוור כי אני מתעסק הרבה עם מחשבים וזה דיי היה נדרש. אבא שלי מקליד בשיטת ‘האצבע המורה והמרפק’, הוא לוחץ על אות אחת בכל פעם כשהמרפק על השולחן והראש מושען על היד. אם אני הייתי עובד בצורה הזאת אז כל דבר שהייתי עושה במחשב היה לוקח לי פי מאה זמן. למשל, בהנחה ולוקח לי כעשרים דקות להוריד רשומה ממוצעת מהמוח לדף הדיגיטלי, זה היה יכול לקחת לי אולי שעתיים. אז ככל שעובדים לומדים להקליד עיוור. אני לא מניח את הידיים שלי על שורת הבית אבל אני יודע איפה כל אות נמצאת בלי להצטרך להסתכל. אני עדיין עושה טעויות אבל מתקן אותן בלי להסתכל.

ואז אני קורא את המאמר הזה וקולט את הרעיון המופרך שיש מתכנתים שלא רק שלא יודעים להקליד עיוור אלא אולי גם חושבים שזה כישור נחות מדי בשבילם. ועכשיו אני חושב שכל מישהו שעובד בתחום בו הוא נדרש להקליד הרבה, בין אם זה מתכנת או מעצב אתרים או עורך תוכן, חייב את הכישור הזה ברשימה שלו אחרת הוא לא יהיה שווה הרבה בעבודה שלו. אני חושב שהייתי מעדיף להעסיק מתכנת בסדר שמגיע ל-70 מילים בדקה בלי להתאמץ מאשר מתכנת טוב שמצליח בקושי 10.

העניין הוא, שאני חושב שאפשר ללמוד את זה דיי בקלות ויש תוכנות שיעזרו. כל מה שצריך זה לעשות את זה בצורה תכופה (מה שאני יודע שאני לא כל כך טוב בו). אני עכשיו משתמש ב-TypeFaster ומנסה ללמד את עצמי להקליד Colemak. כל מה שצריך זה לעשות את זה כל יום ולהכריח את עצמך להשתמש בכל האצבעות. כן, זה קשה כשאין מקלדת להסתכל עליה. לכן, לא הייתי ממליץ על Z-Type או Typing of the Dead אלא אם כן משחקים אותם על מקלדת שאפשר לראות עליה בדיוק איפה כל אות. אבל עם TypeFaster יש מקלדת על המסך שאפשר לראות עליה את האותיות וכך לפחות אפשר לבנות את הזיכרון בשרירים. חבל שכשקונים מחשב ובוחרים את כל האפשרויות שלו אי אפשר לבחור מקלדת עם עיצוב שאינו QWERTY.

והדבר השני שהמאמר מדבר עליו הוא על המקלדת הוירטואלית של טלפונים חכמים חדשים ומחשבי לוח. ניסיתי, אני לא מסוגל לעבוד איתה. היא פשוט לא נוחה לי, לא נוח לי להקליד עליה. ובתור בן אדם שמקליד הרבה, אני צריך שגם בטלפון שלי תהיה מקלדת נוחה. בגלל זה אני משתמש רק בטלפון שיש לו מקלדת. כן, היא QWERTY, וכן, היא קטנה ולכן אני משתמש רק בשני אגודלים אבל, כמו שהדגמתי בעבר ואשמח גם להדגים בעתיד, היותה מקלדת פיזית עם מקשים מאפשרת לי למצוא את האותיות הרבה יותר בקלות ואני אכן מסוגל להקליד עליה לגמרי בלי להסתכל.

נסיבות הצידה, יצא לי לדבר עם נציג של אורנג’ לאחרונה. ניסיתי שוב לברר אם יש להם איזו שהיא תוכנית שמתאימה לי והאם הם מסוגלים להציע לי מחיר יותר טוב על המכשיר שאני רוצה ממה שכבר ראיתי. הוא התקרב אליי וכבר התחיל למכור. אמרתי לו לעצור. Milestone 2, אין לך מה לדבר עליי על שום דבר אחר. הוא אמר שאין להם. אין להם! ואז הוא העז להציע לי iPhone. אמרתי לו ש-iPhone זה חרא. הוא הציע לי Galaxy S. אמרתי לו Galaxy S לא עושה את זה, והראיתי לו איך הטלפון שלי נפתח ומגלה מקלדת פיזית מלאה. ואז הוא שאל אותי למה אני חייב להיות שונה.

מה שהייתי צריך להגיד לו הוא שאני עושה מה שנוח לי ולא מה שכולם עושים. אני מוצא מה שעובד בשבילי ואני דובק בו. ואם כבר מדברים על זה, בעלי ה-iPhone הם אלו ששונים, מר ‘רק 16 אחוז ממשתמשי הסלולרי בעולם’!

זה גם ניסוי לדברים אחרים בעתיד. אשמח אם תגידו לי איך זה עובד.

כן, זה מאפשר שימוש רק על ידי חשבון Facebook. כרגע זה מאוד בסיסי אבל אני מקווה שקיימת אפשרות אחרת שאני עוד צריך למצוא.

הדתי השני היה בצומת, החזיק פחית ושלט ופשוט הלך בין המכוניות. מי שהחליט לתרום לו, עצר אותו ותרם. למל”מ מושלם.
הדתי הראשון היה, קודם כל, לבוש כמו כלומניק, כמו מישהו שגר בבית מתפרק ואמא שלו זרק אותו החוצה עם הדברים היחידיים שיש ללבוש בבית רק שיפסיק לרבוץ. והוא הסתובב באחד הצמתים העמוסים ביותר בנתניה והיה דופק על חלונות של אנשים כמו נקר עד שהיו פותחים לו. וכשהיו פותחים לו, הוא היה נשען פנימה ומציק (אני לא יודע בדיוק מה הוא אמר) עד שהיו נותנים לו כסף. אז אני התחלתי לדמיין איך, אם אני הייתי באחת המכוניות, הייתי פותח לו את החלון רק קצת, צועק עליו שיפסיק להיות כלומניק ושיילך להשיג עבודה, וסוגר את החלון בלי שום קשר להאם הוא הכניס את היד שלו פנימה או לא. ואם הוא היה מתעצבן ומגיע אליי לדלת אז הייתי רק מחכה לנסיון הראשון שלו לאלימות לפני שהייתי מפזר אותו על האספלט.

ואז באותו הערב ראיתי בחדשות כתבה על ילדים פלסטינאים שחוטפיםמביאים אותו מהרשות לצמתים של אום אל פחם ומקומות דומים בשביל לקבץ נדבות. באיזה מין מדינה אנחנו חיים כשיש ישיבות קבועות בנושאים האלו ואף אחד לא עושה כלום?

הרי, תחשבו על זה ככה. קיבלתם את עיטור העוז. מה זה נותן לכם? פחות או יותר כלום. אבל לנצח תהיו כאלו שקיבלתם את עיטור העוז, תהיה חלק מקבוצת עילית של אנשים שעשו משהו כל כך יוצא דופן שהנשיא/ראש ממשלה/רמטכ”ל/אחר החליט שאתם ראויים לציון לשבח, להפרדה משאר העדר. ומה זה עושה? שאר החיילים מסתכלים וחושבים לעצמם, ‘וואו, הוא ממש מוצלח. איזה כבוד. אני לא אתנגד לקצת מהכבוד הזה’, ובפעם הבאה שהם נתקלים ברימון שנזרק על היחידה שלהם הם לא יקפצו מאחורי מחסה אלא ינסו להיפטר ממנו או חלק ממש יקפצו עליו.

כך גרמתם לאנשים לעשות משהו מאוד חיובי שהם אחרת לא היו עושים. וזאת כל המטרה של Gamification.

היו שלושה משחקי X-Com עיקריים. הראשון היה טוב, השני יותר טוב, השלישי בסדר. הם היו בין מייסדי ז’אנר. ואז החליטו להוציא את Interceptor ו-Enforcer, סימולטור חלל ומשחק יריות והם היו חרא.

בשנים האחרונות יצאו כמה המשכים רוחניים ל-X-Com שאני מחשיב את טרילוגיית UFO גם כבין המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי וכאלו שאני גם ארצה לחזור אליהם בעתיד.

וכששמעתי שמחזירים את X-Com אז התלהבתי. ואז ראיתי שזה הולך להיות משחק יריות. זה היה כמו לראות את ההכנות לסרטי מקס פיין והנסיך הפרסי – משהו שהיה ממש טוב, שאתה מקווה שיעשו שוב טוב אבל אתה יודע שזה הולך להיות רע.

ומה התירוץ של המנהל של 2K Games? “משחקי אסטרטגיה הם לא עכשוויים וצריך לעדכן את המשחק למה ששחקנים רוצים היום.” שטויות.
כמו ש-GameSpot אמרו בעצמם: “משחקי אסטרטגיה לא עכשוויים? זה אומר המפיץ של Firaxis, החברה שלפני שנה הוציאה את Civilization 5 בהצלחה מסחררת ועכשיו שיחררה את Civ World לרשת החברתית.”

שוב נראה לי שהחברות המפיצות לא יודעות באמת מה הלקוחות שלהן רוצים ורק הולכות לדפוק אותם יותר. הלוואי שה-X-Com הזה יכשל. אני חושב שאני מעדיף שלא יעשו יותר X-Com (אלא רק מחוות לו) מאשר שימשיכו ככה.

הנה הקובץ. וצריך מפרש Prolog בשביל להריץ אותו.

הכנס יהיה ב-16-18 לאוקטובר.

הפעם אני מנסה לעשות טיפה יותר ושיהיה טיפה יותר מעניין אבל כמה שזה יצליח עוד צריך לראות. ממה שאני יודע, נראה כי הכנס הזה הולך להיות יותר נרחב, נוח וכיפי מאשר הקודם. אני לא בטוח מה מותר לי להגיד אז אני מעדיף לא להסתכן. כנראה שכן אפשר להגיד שהפעם העמותה למשחקי תפקידים מצטרפת להפקה בלי חששות אז יהיו גם משחקי תפקידים לרוב בכנס.

הנושא של הכנס הוא “התחדשות” אז כל מי רוצה להתחיל לחשוב על רעיון לסיפור, הנה הזמן שלכם.

אבל אני הרבה יותר בקטע של כובע לבן. אתם יודעים, לפרוץ לתאגידים מרושעים כדי לחשוף שחיתויות או להפיל סוכנויות ממשלתיות רעות שעושות מה שבא להן ורק פוגעות בציבור.

בגלל זה, מה שקורה עכשיו עם LulzSec קצת מפחיד אותי. Wikileaks חושפים טעויות שאנשים מנסים להסתיר ולשטח את פני המשחק לטובת כולם. Anonymous לפעמים עושים דברים לא יפים אבל הם בעיקר פועלים לטובת שיוויון חברתי ואינטרנטי. אין לי מושג מה המניפסטו של LulzSec אבל לאחרונה זה נראה כי הם מכים בלי אבחנה בכל דבר שזז ובהרבה חברות משחקים.

להעיק על Blizzard? להפיל אתרים של Sony? לשתק את השרתים של EVE Online ושל Escapist Magazine?! למה?! מה הם עשו לכם?!

ומה שהכי מטריד? הם עושים את זה שוב ושוב והם מצליחים. קצת מטריד אותי אם הטרנד הזה ימשיך. מה אם LulzSec יהפכו לכוח מחשוב כמעט בלתי ניתן לעצירה? מה אם הם יהפכו להיות הענק האיסלאמי של האינטרנט, גוף כל כך חזק שכולם יפחדו להפוך למטרות שלו? המחשבה הזאת קצת מטרידה אותי.

בית אריאלה, ב-23 ליוני. תבואו.

משעשע שצריך לבקש ממני להנחות בשביל שאני סוף סוף אגיע לבדיון.

אבל היי, זה תמיד היה בזמנים לא נוחים.

בכל מקרה, אני מקווה שיהיה כיף ושאני לא אהיה זה שיהרוס הכל.

ואני לא מסכים עם דותן שהסייברפאנק מת. זה נכון שיש פחות עכשיו מאשר בשנות ה-90 אבל מת? באמת?

בכל מקרה, מכיוון שאני צריך להיות זה שממשיך להניע את האירוע, אני עובד עכשיו על שאלות מעניינות לפאנל. אם למישהו יש רעיונות, אני אשמח לשמוע. אני לא מבטיח שהשאלות ישאלו ראשונות או שישאלו בכלל. הן יהיו בעיקר לגיבוי.

אני צופה שני טיעוני נגד: לא משחררים משחק למחשב כי הפיראטיות הופכת את זה ללא רווחי.
זה באמת שטויות. טוב, פיראטיות שואבת מכירות, כן. אבל בכמות הרבה יותר קטנה ממה שראשי התעשיה רוצים שתחשבו. הרבה מאלו שמורידים משחק לא חוקית גם אחר כך קונים אותו ורוב אלו שלא עושים את זה כי הם פשוט לא יכולים לקנות את המשחק ואם לא הייתה להם את האפשרות הפיראטית, הם לא היו קונים את המשחק בכל מקרה. Valve כבר הוכיחו לנו שכל מה שצריך בשביל להעלות מכירות זה קצת להוריד את המחיר ועכשיו מוכיחה CD Projekt RED, החברה מאחורי The Witcher ובעלת GOG.com: העובדה שהמשחק לא סגור עם DRM דווקא תורמת לחווית המשחק ולהרגשה הטובה של הלקוחות.
טיעון שני: רגע, אבל מה עם משחקים כמו Crysis ששוחררו בלעדית לחלונות?
נכון, גם זאת בעיה וחבל. אבל לפחות הם חזרו בהם ב-Crysis 2. אבל למען האמת, אני מסוגל יותר להבין את הטענות של Crytek שהקונסולות היום פשוט לא נותנות להם את הכוח שהם צריכים בשביל להריץ את המשחק. זה הגיע למצב שמפתח מהצוות התלונן שלקונסולות אין מספיק זכרון בשביל כל הפרטים שהוא רצה להציג. אבל לפחות הם עשו את המאמץ להוריד את דרישות המערכת וגם אם משחררים משחק באיכות טיפה יותר נמוכה, הוא עדיין מגיע.

הסיבה שאני מעלה את זה עכשיו היא בדיוק הפוכה מהטיעון האחרון. קראתי כתבה על שחקני דיגיטליים וכצפוי, בסוף הם הזכירו את L.A. Noire. במקרה ולא ראיתם, ל-L.A. Noire יש כיום את אנימציית הדמויות הריאליסטית ביותר שאפשר למצוא במשחק מחשב. כל דמות משוחקת על ידי שחקן (חלקם מוכרים יותר) שכל פניו נסרקו ומופו לכדי תנועות פנים מדויקות לרמת הנקבוביות. הם עשו את זה כי ההבעה של המרואין חשובה מאוד לבלש שמנסה לגלות אם הוא דובר אמר, משקר או מסתיר משהו. וזה נראה מדהים. ומה הם אמרו על זה בחברה? זה לא היה איכותי כמו שרצינו כי קונסולות היום לא מסוגלות לרנדר איכות גבוהה בזמן אמת. למה יש לי את ההרגשה שמחשבים היום יכולים? כששיחקתי את Crysis 2 הודהמתי מהאיכות של הדמויות. הסביבה הייתה מרהיבה ביופייה ושוב הייתי עוצר מדי פעם רק כדי להסתכל על הפרחים ושאר הצמחים כי הם היו כל כך יפים. ואם מסתכלים על ההדגמות של מה שהמנועים הקיימים היום מסוגלים לספק, למה שלא נקבל להנות מהאיכות הזאת?

והנה עוד וידאו, שלפי דעתי, מדגים יופי למה קונסולות כבר פחות רלוונטיות היום.

כמובן, זאת התעללות נוראית. זה שעות של עבודה פיזית קשה ושוחקת ואז עוד שעות של עבודה שוחקת. והתנאים לא מדהימים וגם היחס מההנהלה לא מלבב. מה שתפס אותי הוא “הבוסים בכלא הרוויחו יותר כסף בהכרחת האסירים לשחק משחקים מאשר להכריח אותם לעשות עבודה פיזית”. והם טוענים שם שהרווח המינמלי לאסיר הוא שווה ערך לכ-2000 שקל ביום. שזה לא רע. זה יפה מאוד, למען האמת. העבודה מונוטונית וארוכה אבל זה רווח יפה.
אבל דיי מיד לאחר מכן חשבתי, הם בטח לא קוראים קורי דוקטורוב.

אני כותב על זה כי לאחרונה חשבתי על כך שהרבה אנשים, כולל אותי, מפחדים מכישלון מספיק כדי בכלל לא לנסות אותו כאשר אם רק ינסו אז הם אולי יצליחו. ואם יכשלו אז לא נורא, לומדים ומנסים שוב אחרת ויותר טוב.
הרי, אף אחד לא עושה כל דבר מאה אחוז בפעם הראשונה. תמיד יהיו מהמורות וכשלונות מאשר הצלחות מזהירות. וכמו שאמר אלברט לברוס בבאטמן מתחיל: “למה אנחנו נופלים? בשביל ללמוד לקום על הרגליים שוב.”

וזה בדיוק הרעיון מאחורי Fail Early, Fail Fast: אתה הולך להיכשל. אתה הולך להיכשל הרבה… קבל תיקון, אתה הולך להיכשל הרבה מאוד לפני שבאמת תצליח ותשלוט בנושא. אז כל עוד אתה נכשל, תכשל הכי מוקדם שאתה יכול, כדי שיהיה לך זמן להשתפר ולעסוק בנושא אחרי שלמדת, ותכשל מהר, כדי שתוכל לחזור מהר לניסיון הבא ולהגיע יותר מהר להצלחה.

ואני חושב שאת כל זה היו צריכים להגיד לי הרבה יותר מוקדם. את הדבר הכי קרוב לזה שאני זוכר שמעתי מאבא שלי, מעט זמן לפני הגיוס, כשהוא אמר לי שאם המדריך שואל את הפלוגה מי יכול לירות במאג אז להגיד שכן, גם אם אתה לא בטוח.
חשבתי על כל הנושא הזה כי נראה לי שבהרבה דברים שאני רוצה לעסוק בהם עכשיו, אני מאוד מאחר כי התחלתי בהם מאוחר בגלל הפחד. ולמען האמת, אני עדיין עושה את זה. עכשיו בעיקר בגלל לחץ זמן אבל עדיין. אני לא מתנדב יותר לאגודה, למרות שאני רוצה, כי אני רשימת הכישורים הנדרשים או דרישות הזמן מפחידה אותי. ואני לא מתנדב להיות סגל בכנסים או לקחת תפקיד בכיר כלשהו כי מהנסיון הקיים שלי בלארגן דברים, אני חושש שאני אדפוק את הכל. אני כרגע רק מתכנת צעיר וחדש מסיבה שאני אפילו לא יכול לחשוב עליה ואני מעולם לא הנחיתי מערכת משחק תפקידים (למרות שאני משחק כבר לפחות 14 שנים) כי פחדתי מהעול הנדרש.

אני מקווה שאני אוכל לתקן את זה בעתיד. ופה אני פותח קטגוריה חדשה באתר שאקרא לה Life Lessons: כל הדברים שאני חושב עליהם שאני חושב שהם נסיון או ידע שכדאי ללמוד ממנו לחיים טובים יותר. גם אם אני לא הספקתי ללמוד את זה. אז אני הולך גם אחורה עכשיו, לסמן את כל הרשומות הקיימות.

קראתי היום עיתון מול המחשב. ידי הייתה על העכבר. וכשסיימתי פסקה ניסיתי לגלול את הכתבה כלפי מטה.

Brought to you from the Communication in English class.

לקלל מחשבים, לדבר עם צמחים, אפילו להעמיד חזירים למשפט: האנשה היא אולי פעולה לא הגיונית אבל כך אנו מתמודדים עם עולם אפאתי.

זה היה מקרה ברור מלכתחילה. פולש נכנס לביתו של ג’האן מרטין כאשר הוא ישן, הרג אותו בשנתו והתעלל בגופתו. העדים ראו נקבה נכנסת אל הבית ביום ההתקפה. היא נלקחה למעצר ונשפטה. הבעיה היחידה היא שהפושעת הייתה חזירה.

מסמכים היסטורים מתעדים לפחות 200 תיקי משפט בהם חיה היתה הנאשמת העיקרית. אז המקרה הזה ב-1457 הוא בשום פנים ואופן לא ייחודי. הנאשמים קיבלו עורכי דין ורותקו לכלא בזמן המשפט. לפעמים הם גם זוכו – אתון שעמדה למשפט על התערטלות בפומבי זוכתה לאחר שתומכים מקומיים העידו כי היא הייתה “יצור הגון ביותר בכל מאפיין של חייה”. כאשר חיות אלו נמצאו אשמות, לעומת זאת, הן לרוב נתלו כמו כל פושע אנושי.

כאנשים משכילים והגיוניים, קל לנו לגחך על נסיונות לשפוט חיות בבית משפט – אבל לא צריך להיות פזיזים. אחרי הכל, האנשים שהיו מעורבים היו תחת השפעה של תכונה שמשפיעה על כולנו מדי פעם. הם האנישו.

אולי אתה מדבר עם חיות, נותן למכונית שלך שם, או צועק על המחשב מדי פעם. או אולי אתה מאמין באלוהים אישי.
“אנחנו בנויים מראש לראות דברים דמויי אנוש בכל מקום,” אומר סטוארט גות’רי, אנתרופולוג באוניברסיטת פורדהאם בעיר ניו יורק, שתיעד את ההאנשה שפושה בכל דתות העולם.

למרות נפוצות התכונה המוזרה הזאת בחיי היום-יום, מדענים בעיקר התעלמו ממנה עד לאחרונה. עכשיו מחקר ההאנשה פורח, עם עבודות חדשות המגלות איך ולמה המוח שלנו נוטה לעשות זאת. מתברר כי לתופעה יש השלכות מרחיקות לכת על התנהגות אנושית והיא מסבירה, למשל, מדוע מהמרים או סוחרים בבורסה נוטים לדחוק במזלם יתר על המידה. והמחקר אולי גם יעזור למהנדסים לבנות גרסה של העוזר המשרדי של מיקרוסופט, “קליפי”, שלא תרצה לחנוק.

אין ספק כי האנשה מושרשת בטבע האנושי. כמה מפיסות אמנות המערות העתיקות ביותר מראות דמויות שהינן חצי אדם וחצי חיה, ומעידות על כך שהתכונה הזו כנראה הייתה קיימת כבר באבותינו של לפני 30,000 שנה לפחות. מאז, דמויות מואנשות הפכו לנפוצות באגדות ודת, וחלקן שרדו עד היום. דמויות כמו ג’ק פרוסט, לדוגמה, אמא אדמה וכמובן, אלוהים.
תרבויות עתיקות היו מודעות מאוד למאפיין משונה זה של הפסיכולוגיה האנושית. זינופאנס, פילוסוף ביוון העתיקה, טבע את המושג האנשה לפני 2600 שנה. הוא הבחין כי אנשים סוגדים לאלים שדמו להם עצמם: היוונים הקשיבו לאלים בעלי עור לבן בזמן שהאתיופים העדיפו את שלהם כהים יותר. מהבחנה זו, הוא צפה כי אם סוסים וחמורים מאמינים באלים, אלו שלהם יהלכו על ארבע. כנראה שהיה משהו במה שאמר. פרימטולוגים תיעדו התנהגות מרתקת בשימפנזות לה הם קראו “ריקוד הגשם”: כאשר סופת רעמים מתקרבת, הם לפעמים טיפסו על עצים, שברו מהם ענפים ונפנפו אותם בזמן שצעקו על העננים – כאילו התעמתו עם זכר יריב. יתכן ופרימאטים אלו “משמפנזנים” את הסערה – מנפנפים את מקלותיהם אל מול זאוס שעיר מפרקים שזורק עליהם ברקים מצמרת עץ מלכותית בשמיים.

פסיכולוגים מודרניים לרוב התעלמו מהאנשה, עד לפני כ-10 שנים, כאשר צמד זרמים במחקר פסיכולוגי שמו לבסוף את התכונה באור הזרקורים. דבר ראשון, הפסיכולוגיה של הדת הפכה להיות נושא אופנתי יותר ויותר, גורמת לחוקרים לתהות למה רוב הדתות מציגות אלים דמויי אדם. והפופולריות הגדלה של אוואטארים בסביבות מדומות כמו Second Life גררה איתה עניין גובר בדרכים בהן אנו באים במגע עם ישויות לא אנושיות.

קודם כל, פסיכולוגים שחקרו את התופעה רצו להבין מה קורה במוח שלנו כאשר אנו מאנישים. לניקולאס אפלי, פסיכולוג חברתי בפקולטה לעסקים באוניברסיטת שיקגו, היו כמה רעיונות. הוא חקר את הנטייה שלנו לחשוב בצורה אגוצנטרית, זאת אומרת שאנחנו משתמשים בהעדפות שלנו כדי לצפות איך מישהו אחר יגיב לבדיחה גסה או מתנה.
“זה גורם ידוע מאוד לקניית מתנות גרועות,” אומר אפלי.
הצעד ההגיוני הבא הוא לשאול האם אנחנו גם משתמשים במוח שלנו כבסיס לצפיית מחשבותיהם של יצורים לא אנושיים. אז ב-2004, אפלי וג’ון קאצ’יופו, גם מאוניברסיטת שיקגו, החליטו לבדוק את הרעיון.

הצמד ביקש מקבוצה של מתנדבים לחשוב על האמונות שלהם, האמונות של אנשים אחרים ואמונותיו של אלוהים בקשר לנושאים כמו עונש מוות בזמן שהביטו בפעילות המוח שלהם עם סורק fMRI. כמו שאפשר לצפות, בהתאם לעבודתו הקודמת של אפלי, הפעילות המוחית הייתה מאוד דומה כאשר הנבדקים חשבו על אמונותיהם שלהם או של בן אדם אחר. אבל הדמיון החזק ביותר היה כאשר הם חשבו על אמונותיו של אלוהים. אז הפעילות המוחית הייתה כמעט זהה לחלוטין לזאת שנראתה כאשר הנבדקים חשבו על השקפתם שלהם. כך גם היו הדיווחים האישיים, כאשר הם סיפרו לחוקרי כי הם חושבים שדעותיהם האישיות קרובות יותר לאלו של אלוהים מאשר לאלו של ביל גייטס או ג’ורג’ בוש למשל.

התוצאות, שפורסמו בדצמבר האחרון בפרסומי האקדמיה הארצית למדעים (גליון 106, עמוד 21533), כנראה מאשרות את ההנחה שאנשים מסוימים משתמשים ברעיון של אלוהים כדי להעלות את ערכן של אמונותיהם, מרגיעים את עצמם עם הידע כי אלו שלא מסכימים איתם יבלו נצח בגהנום. לאפלי זה סימל משהו גדול יותר: ככל שיש לנו פחות עדויות לגבי דעותיו של אחר – ולאלוהים יש לנו מעט מאוד בהחלט – כך יותר סביר שנקרין את האמונות שלנו אל החללים. אותו הדבר כנראה גם נכון לכל דבר אחר לו אנחנו מייחסים אישיות או מחשבה עצמאית, כמו המכונית שלנו, הצמח שלנו או חיית המחמד שלנו.

עוד עדות לכך שאנחנו משתמשים באותם תהליכים ניורוניים על מנת להבין את התנהגותם ומחשבתם של בני אדם וישויות מואנשות הגיעה מסריקות מוח שנעשו על ידי כריסטיאן קייזרס, מדען מוח חברתי במרכז הרפואי האוניברסיטאי גרונינגן שבהולנד. תחת סורק fMRI, מתנדביו ראו שני סרטים: אחד בו שני אנשים דחפו או רדפו אחד אחר השני, ואחר בו האנשים הוחלפו על ידי עיגול וריבוע. שני הסרטים הפעילו את “מערכת ניורוניי המראה” בקליפות הטרום-מוטורית וסומאטוסנסורית – אזורים במוח שמגיבים לפעולות של בני אדם אחרי ועוזרים לנו להתמודד חברתית. “האזורים במוח שהופעלו היו כמעט זהים,” אומר קייזרס. “אנשים חשבו שהצורות הגיאומטריות האלו דחפו אחד את השני בצורה מאוד מכוונת.”

מגובים על ידי עדות משכנעת זו שהמוח שלנו באמת חושב על עצמים דוממים באותה צורה בה הוא חושב על בני אדם אחרים, החוקרים החליטו לבדוק את הסיבות למה פיתחנו תכונה זאת מלכתחילה.

אחד מההסברים הברורים ביותר הוא שזה נסיון להבין עולם מלא בחוסר משמעות. לבני אדם יש נטייה לחפש רמזים שימושיים בטבע, אפילו אם הם לא שם, כי התגמול עצום במעט המקרים בהם יש סיבה לדאגה. לדוגמה, אנחנו נכנסים למגננה כאשר אנחנו שומעים רחש בשיחים, למרות שהצליל זניח ב-99 מקרים מתוך 100, רק בגלל שזה יציל את חיינו במקרה היחידי שבו זה באמת טורף כלשהו שרוצה לאכול אותנו. הרבה אמונות טפלות הן כנראה הרחבה של התנהגות זו (New Scientist, 4 לפברואר 2009, עמ’ 30) והאנשה לא שונה מכך. “לא הייתי אומר שהאנשה בעצמה היא סוג של הסתגלות,” אומר גות’רי. “היא טעות מההגדרה. אבל האסטרטגיה שמובילה אליה היא לחלוטין הסתגלות.

לצפות את הלא צפוי.

בהתאם להשערה זאת, קציופו, אפלי והדוקטורנט שלהם לשעבר אדם וואיץ, עכשיו באוניברסיטת הארווארד, מצאו לאחרונה כי סביר יותר להניח שנאניש כאשר אנחנו פוגשים במצבים או ישויות בלתי צפויים. למשל, הנבדקים שלהם השליכו כוונות, תודעה ורגשות הרבה יותר על מתקנים לא צפויים כמו שעוני, שעון מעורר שמתגלגל אל הרצפה ובורח ברגע שההשכמה מופעלת, מקשה על המשתמש לתפוס אותו וללחוץ על כפתור הכיבוי. סריקות fMRI תומכות בממצא זה, מראות כי חשיבה על מתקנים לא צפויים כמו שעוני מובילה להפעלה גדולה יותר של הקליפה הונטרומידיאלית הטרום קדמית – אזור במוח שידוע שמעורב במחשבה על מחשבות של אנשים אחרים (יומן האישיות ופסיכולוגיה חברתית, גליון 99, עמוד 410). הנטייה אפילו מגיעה למחשבים. הצוות מצא כי סביר יותר שנחשוב כי למחשב שלנו יש מוח משלו אם הוא קופא בצורה בלתי צפויה.

זה גם ברור מהדרך בה אנחנו מגיבים לאסונות טבע. “כאשר יש סבל אנושי או רעידת אדמה,” אומר וואיץ, “זה מספק לאנשים משמעות אם הם מייחסים אותם לכוונותיו של אלוהים או אמא טבע.” ובמקרה של אותם כפריים בצרפת של המאה ה-15, להעמיד חזיר למשפט על רצח ילד אולי נתן להם הרגשה של שליטה על ידי הפעלת סטנדרטים אנושיים של התנהגות על ממלכת חיות חסרת מוסר.

למרות זאת, נסיונותינו להסביר את הבלתי מוסבר הם כנראה לא הכל. דיווחים אנקדוטיים מרמזים כי אנשים בודדים מאנישים יותר מאשר אלו עם חיי חברה פעילים, מה שגרם לקציופו ואפלי לתהות שמא מדובר גם במנגנון התמודדות עם בידוד חברתי. “אם אתה לא מסוגל להתחבר לאנשים, [אולי] תתחבר, כהיקש מזה, לכלבים או גאדג’טים או אלים,” אומר קציופו. הרעיון בהחלט התבסס בתרבות הפופולארית. תחשבו על הסרט Cast Away, בו הדמות של טום האנקס, תקועה על אי בודד, מציירת דמות של פרצוף על כדור עף וקוראת לו “ווילסון”. ידוע גם כי אנשים, במקרים נדירים, מתאהבים ונישאים למבנים ידועים כמו מגדל אייפל או חומת ברלין; אפשר להניח כי הם מחפשים קשר אינטימי, אם כי בצורה לא רגילה.

קציופו, אפלי ווואיץ ניסו לבדוק את השערת הבדידות. הם הציגו לנבדקיהם תיאורים של מוצרי צריכה, כמו ‘חבר כרית’ (כרית שמחבקת אותך בחזרה) או ‘שעוני’, וביקשו מהם לדרג אותם במדדים של תכונות אנושיות כמו “יש לו רצון משלו”. כצפוי, אלו שראו יותר תכונות אנושיות בשעוני וחבריו היו אלו שהראו יותר סימני בדידות בשאלוני אישיות.

בניסוי נוסף, הם הראו למתנדבים מספר סרטונים, כולל סצינה מ-Cast Away המתארת בדידות, ואז ביקשו מהם לתאר את אלוהים או חיית המחמד שלהם. אלו שראו קודם את סצינת הבדידות דרגו את אלוהים וחיית המחמד שלהם גבוה יותר בתכונות אנושיות תומכות כמו “מתחשב” או “סימפטי” בהשוואה לאנשים שראו סצינות אחרות.

“אלו לא אנשים שאאבחן קלינית כמדוכדכים,” אומר וואיץ, שפרסם את התוצאות עם אפלי וקציופו ב’מדע פסיכולוגי’ ב-2008 (גליון 19, עמוד 114). “מה שזה אומר זה שהאנשה היא תגובה מאוד טבעית להיות בודד אפילו רק זמנית.”

ממבט ראשון, זה יכול להראות פוגעני, מכיוון שלהחשיב את המכונית שלך בתור חברה אולי ימנע ממך לחפש חברים אמיתיים כשתצטרך אותם. “זה קצת כמו לאכול סלרי כשאתה רעב,” אומר קציופו. “אין בו דבר מזין.” אבל כשאתה חושב על ההשפעות הביולוגיות של בדידות, יכול להיות גם יתרון גדול בבלימת רגשות רעים אלו. בידוד חברתי מקצר אורך חיים בבני אדם כמו גם בזבובי פירות, ומחקרים שנעשו באסירים בבידוד הראו כי המוח החברתי שלנו יכול להיפרם במשך שבועות וחודשים, וכך מתפתחים לאחר מכן קשיים ארוכים בבניית מערכות יחסים. אולי האנשה היא אחת הדרכים בהן המוח משתמש כדי לצמצם תופעות אלו. “היא מאפשרת לאנשים לא לטבוע בזמן שהם מחפשים את הקשר האמיתי,” אומר וואיץ. “במקרה הזה בהחלט מדובר באמצעי הסתגלות להפחתת לחץ.”

כל זה מראה כי האנשה היא תכונה מובנת בפסיכולוגיה האנושית, ואולי יש לה אפילו השפעות לא צפויות מרחיקות לכת על התנהגותנו. מעבר לאמונות הטפלות ומוזרויות התנהגותיות ברורות, מעט מההשפעות האלו תועדו לעומק. אז החוקרים פנו לבחון את המקרים האפשריים בהם נאניש, ואת התוצאות של כך.

המגע שלנו עם טכנולוגיה היה אחד מקווי החקירה המבטיח יותר. מהנדסים מניחים כי אנחנו מעדיפים מכשירים יותר אם הם דומים לבני אדם, ויש עדויות התומכות בדעה זאת. צירוף של מראה אנושי עם התנהגות בלתי צפויה, למשל, הוא כנראה מתכון בטוח להאנשה, ומה שהופך רובוטים למרתקים כל כך. במחקר אחד, תינוקות השתגעו על רובוט הולך ורוקד אם היה קשה לנחש מה הדבר הבא שיעשה. הם התייחסו אליו כמו בן אדם בצורה משמעותית – צפו בו, נגעו בו לעתים קרובות, ושמו עליו שמיכה כאשר נשכב כמו ללכת לישון. לעומת זאת, כאשר הרובוט תוכנת לחזור על מעשיו בתדירות קבועה, הוא איבד את המשיכה שלו והילדים לרוב התעלמו ממנו (הליכי האקדמיה הלאומית למדע, גליון 104, עמוד 17954).

ובכל זאת, יש כיום הבנה גוברת כי למכשירים מואנשים יש גם חסרונות. אנשים מרגישים כעס לא בהתאם למצב אם, למשל, המחשב שלהם קופא, לרמה של הרבצה או צעקה על המכשיר. הכעס הלא הגיוני הזה מתפרץ כי אנשים מרגישים שהם יוצרים שותפות עם המכונה, אומר קליפורד נאס, פסיכולוג העוסק ביחסי אדם-מחשב באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. “אנחנו מרגישים שהוא צריך להיות בצד שלנו,” הוא אומר. “זו בגידה באמון שלנו.” גורמים דומים יכולים להסביר את מותו של קליפי, העוזר המונפש הידוע לשמצה בגרסאות המוקדמות של חבילת Office של מיקרוסופט. (ראו “נוח על משכבך בשלום קליפי”).

הגישה הטובה ביותר, אומר נאס, היא ליצור ממשק מואנש עם קצת טאקט ודיפלומטיה. לאחרונה הוא חקר איך לקוחות מתיחסים למערכת זיהוי הקול של Amazon.com. מערכות כאלו יכולות להיות מרגיזות במיוחד כאשר הן לא מבינות את מה שאנחנו אומרים, אבל אנשים הגיבו הכי טוב כאשר המחשב האשים קו טלפון רועש ולא את עצמו או את המתקשר. הלקוחות היו מוכנים לחזור על תשובתם, להישאר על הקו ולקנות ספרים. זה עבד, אומר נאס, כי התגובה רמזה כי המחשב באמת משתדל בלי לגרום לו להראות טיפש מדי.

רצף ממוזל

הרחק מהטכנולוגיה, דמויות מואנשות יכולות לגרום לנו להתנהג יפה כאשר אף אחד לא צופה בנו (ראו “מישהו שישמור עליי”). האנשה גם יכולה, עד גבול מסוים, לקבוע את השקפותינו על עניינים סביבתיים, הפלה וזכויות חיות – הכל תלוי באילו תכונות ניתן לישויות אלו.

התופעה נפוצה במיוחד במצבים בלתי צפויים בסיכון גבוה כמו הימורים או מסחר בבורסה, בדיוק בזמנים בהם נרצה כי התבונה תנחה אותנו. מייקל מוריס, פסיכולוג חברתי בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בחן לאחרונה את הנטייה של פרשנים בטלוויזיה להשתמש במונחים בעלי כוונה על מנת לתאר את הבורסה – הם אולי יגידו כי המחירים “טיפסו לגובה” או “פלירטטו עם ה-2000″. בדיקה של תעתיקים של תוכניות טלוויזיה הראתה כי הפרשנים השתמשו יותר במונחי כוונה אם השוק היה במהלך רצף, זאת אומרת אם הוא עלה או ירד בצורה משמעותית (התנהגות ארגונים ותהליכי החלטה אנושיים, גליון 102, עמוד 174) האנשה קלה זו יכולה להיות מסוכנת למשקיעים. וואיץ, אפלי ועמיתם מבות’, יוג’ין קארוסו, מצאו כי אנשים שרואים כוונה ברצפים (למשל, מנייה שעולה בעקביות או רצף של מספרים אדומים ברולטה) יאמינו יותר שהרצף ימשיך (תפיסה, גליון 116, עמוד 149). דינמיקה זו, על ידי כך שהיא גורמת לאנשים להאמין שמחיר המנייה ימשיך לעלות, יכולה לגרום למשקיעים לקנות כאשר המחיר גבוה ולא כאשר הוא נמוך.

ויותר גרוע, לתופעות כאלו יכולה להיות השפעה גדולה במיוחד כאשר אנחנו מרגישים בטוחים במיוחד, כמו שאן מק’גיל, גם מהפקולטה לעסקים בבות’, גילתה לאחרונה כאשר הציגה למתנדבים שתי קבוצות של מכונות הימורים שחלקם נראו מעט אנושיות.

אלו שהרגישו יותר חזקים חברתית שיחקו יותר עם המכונות המואנשות מאשר אלו שהרגישו ביישנים יותר. “אף אחד לא יסתכל על מכונת הימורים ויגיד ‘אני יכול לשכנע אותה לתת לי לנצח’,” אומרת מק’גיל. ” אבל אם הם מרגישים חזקים יותר מבחינה מסוימת… אולי הם יטו יותר לכיוון המחשבה של ‘כנראה שאני יכול להשיג את מה שאני רוצה’.” דינמיקה זו יכולה לגרום לסוחר או מהמר להרגיש נועז יותר, שיש להם יותר שליטה מכמה שיש להם באמת ואז הם יקחו סיכונים מיותרים.

אבל, האירוניה הכי גדולה נגלית כאשר משווים את התכונה הזו עם הדרך בה בני אדם בדרך כלל מתייחסים אחד לשני. מכיוון שאנשים בודדים נוטים יותר לשוות לחפצים תכונות אנושיות, וואייץ ועמיתיו תהו האם ההפך גם נכון: האם אנשים יותר חברתיים לא רואים את האנושיות באנשים אמיתיים? ניסוייו הראשונים מציגים תוצאה זו בדיוק.

אנשים שבדיוק נזכרו בחופשה משפחתית, כך שהם מרגישים יותר בטוחים חברתית, נטו יותר לאשר טכניקות חקירה קשוחות כמו הטבעה ומכות חשמל מאשר אנשים אחרים. מכיוון שחוסר ודאות גם גורמת להאנשה, הוא צופה כי הרגשה של כוח ובטחון גם יגרמו לנו לראות אנשים אחרים בתור חפצים ולא כמו בני אדם. “שני הגורמים הפסיכולוגיים האלו מכניסים אנשים למצב בו הם מרגישים כי יש להם רשות לשלול אנושיות [מאחרים],” אומר וואייץ.

נוח על משכבך בשלום קליפי

הנסיון להאניש טכנולוגיה היה כחרב פיפיות במקרה של קליפי, מהדק הנייר עם עיני הכלבלב שהיה קופץ מדי פעם בתוכנות המשרד של מיקרוסופט ואומר דברים כמו: “נראה שאתה כותב מכתב – אפשר לעזור לך?” מערכוני רדיו הציגו את קליפי מובל אל היער ללינץ’ כשהוא בשמחה שואל, “נראה שאתה חופר קבר – האם זה קבר אישי או קבר עסקי?”

סלדנו מקליפי כי הוא כרכר סביבנו וגרם לנו להרגיש פחות בשליטה. וגרוע יותר, הוא קפץ ללא הזמנה. התנהגות בלתי צפויה זו גרמה לקליפי להראות אנושי יותר אבל זאת תכונה רעה כאשר כל מה שאתה רוצה הוא להקליד דו”ח כדי שתוכל לעזוב כבר ולתפוס את הרכבת הביתה. “התוצאות הראו שוב ושוב שהסחת הדעת הייתה עצומה,” אומר בן שניידרמן, מדען מחשב באוניברסיטת מרילנד בקולג’ פארק. “ביצועי המשתמשים היו גרועים יותר בגלל שהוא גרם לכך שלקח להם יותר זמן להשלים את המשימה.”

אפילו במקרים הנדירים בהם קליפי באמת סיפק עצה טובה, ההשפעה גם הייתה גרועה: המשתמשים נתנו את הקרדיט להצלחה למחשב ולא לעצמם ובכך פחתה שביעות הרצון שלהם מעצמם (הדדיות עם מחשבים, גליון 19, עמוד 293).

מישהו שישמור עליי

אנחנו יודעים שבני אדם יתנהגו יותר טוב תחת השגחה – אבל מה אם למשגיח לא היה רצון משל עצמו? חוקרים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס חקרו התנהגות אנושית במשחק כלכלי אנונימי בשני מצבים, באחד ישבו הנבדקים מול מסך מחשב רגיל ובאחר היו על המסך זוג עיניים מצוירות שבהו בהם. עם העיניים, אנשים היו יותר נדיבים לשחקנים האחרים – למרות שהם היו אנונימיים לחלוטין (אבולוציה והתנהגות אנושית, גליון 26, עמוד 245). “לרוב האנשים אכפת כל כך מה אחרים חושבים על מעשיהם שמספיק רק פרצוף נראה על מנת לעורר את ההרגשה הזאת ולהשפיע על התנהגות,” אומר וואיץ, “כאילו באמת צפו בהם.”

השפעה זאת שימשה לאורך ההיסטוריה, עם פסלים של ישו, בודהה ומארי הבתולה שהופיעו במגוון מקומות ציבוריים, ובפרצופיהם של שליטים כמו יו”ר מאו, קים ג’ונג איל או סאדאם חוסיין שהודבקו על צידיהם של בניינים. “פרופאגאנדה טובה באמת משתמשת בעובדה שבני אדם רגישים למה אחרים חושבים,” אומר וואיץ.

דאגלס פוקס הוא כותב עצמאי מסאן פרנסיסקו.

הסיפור בקצרה: הוא ניסה להסביר לאנשים איך תורת האבולוציה מסתדרת עם פירוש של הקוראן ודיבר על כך שפירושים קיצוניים ופונדמנטליסטים של הקוראן אינם הדרך הנכונה. בדצמבר, הגיע לאוניברסיטה מבקר מסעודיה וכאשר נשאל האם זה ראוי שאדם שמאמין לאבולוציה ינהיג תפילות הוא ענה שלא. משם המשיכו מסע ההכפשות, הדרישה לסילוקו מהמסגד בו היה במשך 25 שנים וקבוצה קיצונית מטורפת אחת אפילו איימה עליו בחייו. הוא נאלץ להוסיף אבטחה על ביתו (סך הכל, יש לו ילד קטן), לשחרר הודעה כי הדברים לא נאמרו כפי שהתכוון אליהם והוא אפילו זנח את הנושא לעכשיו כי הוא לא מוכן לסכן את חייו בשביל זה.

אני חושב שזה מאוד לא בסדר. אני לא מתכוון לכך שזה לא בסדר שהוא לא מוכן לסכן את חייו בשביל האמת שלו. אני מתכוון לכך שזה לא בסדר שהוא צריך, שלכך זה הגיע. זה הופך את כל הנושא למאוד בעייתי. כי כשכך המצב, המאבק אינו הוגן. הצד המתנגד להארה מוכן להשתמש באלימות, יודע מול מי להשתמש בה ולרוב גם דיי מסוגל להוציא אותה אל הפועל. הצד המנסה ללמד לא רוצה להשתמש באלימות , לא יודע בדיוק אלו אנשים עומדים מולו ולכן גם הגופים העומדים לרשותו לא ממש עושים משהו באמצעים הלא-אלימים העומדים לרשותם.

וזאת הבעיה שלנו במאבק. זאת בעיה מאוד חמורה כאשר צד אחד מסוגל כמעט חד משמעית להשתיק את הצד השני. ולמספרי האמת יש שתי אפשרויות: כמו האימאם, לפעול בגלוי ולהיות חשופים לאלימות, או כמו המשתמשים ב-YouTube, לפעול בצורה חסויה יותר אבל להיות פחות משפיעים. וזה כל כך מצער אותי שככה זה עובד. והבעיה היא שאם אותו אימאם יתלונן על כך שמאיימים עליו באלימות, מה אפשר לעשות? המשטרה יכולה לנסות לחקור אבל בלי חשודים ישירים זה יהיה מאמץ ארוך ומפרך שהם כנראה לא ירצו לקחת. או שהמשטרה יכולה לשים עליו מעקב ולנסות לתפוס את מי שיתנכל אליו ישירות, דרך פעולה ששמה אותו כמטרה וגם יכולה לקחת הרבה זמן אם בכלל תצליח. או שאפשר להציב עליו שמירה, עניין יקר מאוד שיכול שלא להיגמר לעולם.

אני חושב שאולי דרך הפעולה היחידה היא מחאה כללית של העולם הנאור נגד האיומים האלו. אבל איך אפשר לארגן דבר כזה וכמה זה באמת יעזור? לא מזמן צוות שלם של האו”ם נרצח, שניים מהם בעריפת ראש, בגלל שכומר דביל בארצות הברית שרף קוראן. הדרך היחידה, אני חושב, להילחם בגל עולה של אלימות היא להרים נגדו גל שלם של אנשים שמוכנים לעצור את זה. אבל איך? אני שונא שאנשים שרק רוצים לדבר, להגיד את האמת, מושתקים על ידי גורם שפועל בדרכים לא מודרניות ולא חברתיות רק בגלל שהוא גדול וחזק. אבל מה אפשר לעשות? הצעות?

מעיקרון, אני לא לוקח את Fox ברצינות אבל אם ABC ו-CNN מאשרים אז כנראה שיש בזה משהו. ממה שאני מצליח להבין, זה היה מאמץ משותף של צבא ארה”ב, צבא פקיסטן וצוות של ה-CIA שתקפו את מקום המצאו של בין לאדן לפני שבוע, הרגו אותו בחילופי האש ותפסו את גופתו. הסיבה לדחיית פרסות החדשות היא השגת אישור DNA שזה הוא. וזה מה שהם השיגו היום.

אז בין לאדן מת, מה שאני בטוח שיפריע קצת לתזרים המזומנים של הטרוריסטים האפגנים אבל לא יותר מדי למי שבאמת נחוש. אני מניח שנאלץ לחכות ולראות כמה זה באמת יתרום למלחמה בטרור.

הראשונה, War of the Worlds, מדברת, כמובן, על התוכנית המפורסמת של אורסון וולס המבוססת על ספרו המפורסם של ה.ג’. וולס. והייתי רוצה לכתוב פה משהו מגניב עליה אבל זה כנראה יהרוס את האפקט של התוכנית ואני לא רוצה לעשות את זה. התוכנית מנסה להעביר את איך המופע הזה נתפס בזמנו, איך הוא השפיע על אנשים ומה הוא גרם להם לחשוב, לראות ולעשות. זאת תוכנית של שעה אבל יכולה לספק לכם חומר לשיחה לחודש הבא. מומלץ.

השנייה, The Obama Effect, Prehaps, מדברת על פיסת סטטיסטיקה מעניינת שנקראת Stereotype Threat ועל הקשר המעניין בין בחירת ברק אובאמה לנשיא ארצות הברית ובין עלייה בתוצאות המבחנים של אנשים אפריקאים-אמריקאים. זאת תוכנית של רבע שעה בערך וגם מאוד מעניינת בגלל ההשלכות של הרעיון.

איך זה עובד? המדבקות ההולוגרפיות על גבי הצמיד משתלבות בשדה האנרגיה של הגוף שלכם והתדירות החיובית המוטבעת בהן מחזירות את זרימת האנרגיה שלכם למצבה הטבעי, מצב טבעי שעורער על ידי גלי רדיו, שידורי טלוויזיה וקרינה סלולרית.
למען האמת, המצב הטבעי מעורער יותר על ידי שני גולשים מקליפורניה שחושבים שנסיון באלקטרוניקה זה מספיק כדי למכור אמונות כאלו וכל העסק הזה הוא שוב חזרה לטיפול בקריסטלים ואנרגיות חיוביות.

איך זה עובד באמת? אמונה, חשיבה חיובית, קצת אפקט פלסבו והרצון לרצות את מי שנתן לך את הצמיד. הבדיקות שהם בדרך כלל עושים כוללות לחיצה על ידיים מורמות בזמן שעומדים על רגל אחת, לחיצה כלפי מטה על ידיים בצד הגוף וסיבוב המותניים. מה שהם מראים בדרך כלל הוא מישהו שעושה את המבחנים האלו ואז שמים עליו את הצמיד והוא מצליח הרבה יותר. הם לא יראו לך את אותו מישהו עושה את המבחנים האלו כמה פעמים, עם צמיד אחר עם משהו אחר ואז עם ה-Power Balance ומשווים את התוצאות. הם לא יעשו את זה כי זה לא יראה את התוצאות שהם רוצים.

אי אפשר למצוא שום ביקורת מדעית על הנושא הזה אל רק עדויות אישיות. הכי קרוב שהצלחתי למצוא היה מדען ספורט שאמר (לא במילים אלו), “אולי יש בזה משהו אבל כנראה שזה רק אפקט פלסבו וחשיבה חיובית. צריך לעשות מחקר רציני אבל כרגע אין מספיק בשביל לבנות טיעון מדעי לטובה”.
אני לא אטרח לקשר לכל המאמרים, הביקורות והעדויות שמצאתי. יש יותר מדי רשומות וכתבות לקרוא ואפילו יותר מדי חיפושים שאפשר להריץ (רק תנסו power balance hoax, power balance review ותרגישו חופשי גם לבדוק את iRenew).
אני רק אוסיף קישור אחד: לאתר האוסטרלי של Power Balance. באוסטרליה נכנסו בהם חזק על כך שהם מפרסמים טענות רפואיות בלי שום הוכחות ואסור להם לעשות את זה. ובאיטליה נכנסים בהם גם.

השאלה הכי חשובה שצריך לשאול, כשנתקלים בדבר כזה, היא: אם בספרות המדעית מדווחים על כל פיפס קטן שמתגלה במחקר, על כל טכנולוגיה שעכשיו בחיתולים אבל עלולה להיות רבע שימושית בעוד 15 שנים, אם מדווחים כמעט מיד על דברים כמו “קפה טוב לבריאות הלב” או “אוננות עוזרת לתסמונת רגל חסרת מנוח“, איך זה שהדבר הזה, שקיים בשוק כבר כמעט ארבע שנים וטוען לשיפור גופני רציני, לא התפרסם בשום מגזין מדעי כלשהו?

שימו לב!!
לא רוצה להרוס לכם את הפנג שוואי,
השנה, בחודש יולי, יש 5 ימי שישי, 5 שבתות, 5 ימי ראשון.
זה קורה אחת ל 823 שנה, חודש שקי הכסף,
לפי האמונה הסינית, שלח לחבריך ותוך 4 ימים יגיע לך כסף, מי שלא ישלח לחבריו ישאר ללא כסף !!
אני לא לוקח צאנסים,,

מה שמשעשע הוא, שלפי אתר snopes.com, כל העסק הזה התחיל באוגוסט 2010. וחזר שוב באוקטובר 2010. ועזבו לרגע את העובדה שההודעה הזאת נראית כמו כל מכתב שרשרת סטנדרטי, שלפנג שוואי אין קשר לחודשי השנה, שלוח השנה הסינית לא מסתנכרן בכלל עם החודשים הגרגוריאנים ולמה דווקא שישי, שבת וראשון (סוף השבוע הנוצרי)?. תסתכלו רק על הטענה היותר קלה לבדיקה: חודש שמכיל חמישה ימי שישי, חמישה ימי שבת וחמישה ימי ראשון זה משהו שלא קורה לעתים קרובות.

אז כמו שמסבירים ב-snopes, כל חודש של 31 יום יכיל חמישה חזרות של שלושה ימי שבוע באיזה שהוא רצף שמשתנה משנה לשנה וחוזר במחזור דווקא דיי סדיר. עכשיו תפתחו לוח שנה ותעקבו איתי: אוקטובר 2010, ינואר 2010, מאי 2009, אוגוסט 2008, דצמבר 2006, יולי 2005, אוקטובר 2004, אוגוסט 2003. ונסתכל רגע קדימה: מרץ 2013, אוגוסט 2014, מאי 2015, ינואר 2016, יולי 2016, דצמבר 2017, מרץ 2019, מאי 2020, ינואר 2021, אוקטובר 2021 וכן הלאה…

אפילו אם מצמצמים את הטענה הזאת רק לחודשי אוקטובר יולי, גם מוצאים שהמצב חוזר על עצמו תוך הרבה פחות מ-823 שנים.

למי שתוהה איך ב-365 ימים שמים 387 תמונות אז שתדעו שיש תמונות שהן כפולות (נקיות ועם הסברים) והיו שם גם שלושה סרטונים.

השנה החלטתי להעלות קצת את הסטנדרטים שלי ולבחור תמונות שיהיו הרבה יותר נקיות, יותר מרהיבות וגם שמתי דגש על רחבות. רק על תמונה אחת התפשרתי על גודל שקטן משמעותית מהמסך שלי כי היא הייתה ממש יפה.

רק שתיים מהן כבר היו לי. אחת הגיעה השנה באיכות גבוהה יותר.
זה קצת מעצבן שאין לכל תמונה שם ייחודי (זאת אומרת, שתי תמונות שנקראות Zodiacal Light Vs. Milky Way? באמת?). אבל מסתדרים.

אלו התמונות. הקישור צריך להחזיק מעמד את החודש וקצת שצריך עד שכל מי שאכפת לו יוריד.

אם אתם מבקרים מ-2015 אז לכו חפשו את האתר המקורי או שפשוט תבואו אליי ותבקשו את כל הספריה.

ודרך אגב, אם אתם כבר מ-2015, אפשר לקבל Hoverboard?

קייסי היינס, תלמיד בית ספר אוסטרלי הוטרד על ידי ילדים בבית ספרו במשך שנים. כן, הוא היה מבוגר יותר. כן, הוא היה גדול יותר. כן, כנראה שהמקרה הזה נופח לרמה קטסטרופלית. אבל הוא כן מעלה לתודעה הקולקטיבית בעיה רצינית שיש בבתי ספר בכל העולם. וכן, גם אני מכיר אותה ברמה האישית. ולכן, אני מסוגל להבין את מה שהוא עשה.

כמו כל גיק מבוגר, אני בטוח, גם אני סבלתי קצת התעללות בית ספרית סטנדרטית. וזאת גם הייתה אחת הסיבות למה התחלתי להתעניין באמנויות לחימה. זה התחיל עם דברים קטנים בבית הספר היסודי, עבר דרך תקרית רצינית עם מישהו בכיתה מעליי, ושוב לעוד התעללויות קטנות של שותפי לכיתה ותלמידים שנה מעליי בבית הספר התיכון.

לא סבלתי מיותר מדי אלימות פיזית, רק פעם או פעמיים ולא הרבה יותר מדחיפה. רק התקרית בבית הספר עירבה מקל של מטאטא אבל נגמרה מאוד מהר. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי כדי לפתור את המצבים האלו בצורה מתורבתת אבל אני כן חושב שדיווחתי על זה לפחות פעם או פעמיים למבוגרים האחראים עליי. אני בטוח בכמעט מאה אחוז שעל המצב בבית ספר היסודי, מבוגרים ידעו ואני בטוח בכמעט מאה אחוז שהם גם ידעו פחות או יותר את המצב בבית הספר התיכון. אז מהנקודה הזאת אני רוצה להוסיף שאני כן חושב שעיקר האשמה היא על המבוגרים. גם אם קייסי לא דיווח, אני בספק כמה זה היה עוזר אם הוא כן.

וגם לי, באיזה שהוא שלב, פשוט נמאס. ויום אחד, בבית ספר התיכון, כשעמית עשה טעות שראיתי שאני יכול לנצל, השתמשתי בתרגיל שלמדתי בקראטה וסובבתי לו את היד מאחורי הגב. וידאתי שהוא יודע שזה כואב ושכל האחרים גם רואים את זה לפני ששחררתי אותו. לצערי, זה לא עזר יותר מדי. ולצערי, המקרה שלי לא הגיע לשום סוג של שירות חדשות.

בית הספר משפיע על איזה בן אדם תהיה כשתגדל. וכאשר מקרה התעללות מגיע לכותרות גדולות אז זה יכול להרוס את החיים של מי שהתעלל, גם שנים אחרי. אני יודע את זה. אבל אם זה לא מגיע לכותרות, זה יכול להרוס את החיים של מי שמתעללים בו. חלקם יצאו מזה בסדר ויצליחו אבל לא כולם. אני מכיר סיפורים על הסוג השני. אני נמצא איפה שהוא באמצע. כל התקריות האלו לא הפכו אותי לאדם קשיח ואדיש יותר, לפחות חולק ויותר מופנם. וזה משהו שאני עדיין מנסה לצאת ממנו וכנראה לעולם לא אצליח לגמרי. אפשר גם להגיד שכל זה שלח אותי יותר עמוק אל אמנויות הלחימה ושם מצאתי הרבה דברים מעניינים והרבה לקחים ושיעורים חשובים לחיים. אבל כן הייתי מעדיף אם זה לא היה צריך להיות ככה.

לסיכום, אני חושב שאם אני שוקל את הבעד מול הנגד, אני חושב שאני צריך להסכים. טוב שהמקרה הזה התפוצץ ויראלית בכל העולם. אני בעד הגישה של Penny Arcade, אני בעד מה שאנונימוס עשו. חבל שילד יסבול בעתיד אם הוא טיפש עכשיו אבל אם יותר ויותר מקרים כאלו יתפסו כותרות, אולי יהיה אפשר למנוע סבל מילדים שעכשיו סובלים בשקט, אולי יהיה אפשר למנוע מקרים כאלו בעתיד, אולי יהיה אפשר לגרום למבוגרים שאמורים להיות אחראיים לשים לב מה קורה מתחת לאף שלהם.

הרי, יש תמיד מאבטחים בבתי הספר. אבל הם צריכים לעשות יותר מאשר לבדוק מתכות בכניסה. כי, כפי שראינו, לא ממש צריך סכין כדי לחתוך עמוק. בטכניון יש שומר כמעט כל הזמן בבניין של לימודי הסמכה (פחות או יותר הבניין הצפוף ביותר ועם הכי הרבה תנועה בטכניון). אני בטוח שבכל בית ספר יש לפחות מאבטח אחד. אני חושב שזה יהיה ניצול הרבה יותר טוב של המאבטח אם הוא יסתובב בבית הספר ויאבטח את התלמידים נגד עצמם.

ואני גם חושב ששיעורי הגנה עצמית צריכים להיות חובה. אבל זה כבר עניין אחר.

אני נאלץ להסכים לחלוטין שמה שאפל עושים, וזה גם מה שהרבה אנשים חשבו כשרק יצא ה-iPad הראשון, הוא למנוע רכיבים ואפשרויות שקיימות במכשירים בזמן הפיתוח רק כדי להוסיף אותם למכשיר ההמשך ולדרוש עבורו עוד כסף. אני נאלץ גם להסכים שאפל יודעת טוב מאוד איך לשווק אבל במקרה הזה אני חייב להשוות אותם לחברות היותר מרשעות שבונות משחקים לשוק החברתי. מדובר בחברות שכביכול מוצאות פרצות במרקם הפסיכולוגי של הלקוחות שלהם, של הציבור בכלל, ומנצלות את זה לטובת עצמם. במקום לתת ללקוח את החווייה הכי טובה שהן יכולות, הן מנצלות את תבניות ההתנהגות הצפויות בשביל להרוויח יותר כסף או לבנות מעריצים שזה פחות או יותר אותו הדבר.

דיברתי על זה עם ידיד שלי שמחזיק iPad וביחד הגענו למסקנה הידידותית שאנשים שמחזיקים אנדרואיד (ואני מרחיב את זה למחשב באופן כללי) הם אנשים שרוצים את האפשרות להגדיר כל דבר ולשנות מה שהם רוצים ואנשים שמחזיקים מוצרים של אפל (ואני ארחיב את זה לקונסולות) הם אנשים שרוצים בכוונה למנוע מעצמם את ה’סיבוך’ הזה. מה שהוא אמר זה שהוא קנה iPad כי הוא רוצה מכשיר שפשוט יעשה. הוא בכוונה רצה למנוע מעצמו את היכולת איך שהוא לפגוע במכשיר הנייד שלו. ובשביל זה הוא היה מוכן, בידיעה מראש, לוותר על כמה דברים כמו חיבוריות סלולרית או שוק פתוח.

אני לא חושב שאנשים שבוחרים באפל הם אנשים טיפשים ואני לא חושב שזה שאני רוצה אנדרואיד ומכשירים פתוחים שנותנים לי לשחק עם כל אפשרות עושה אותי חכם יותר מאחרים. אבל אני כן חושב שמי שבוחר אפל כן בוחר להגביל את עצמו וכן בוחר להיות סוג של מוגבל מבחירה. יהיו סיבותיו באשר הן, לגיטימיות או לא. אני עדיין חושב שאפל מנצלת את הרגשת ה-”Ooh Shiny!” של הלקוחות כדי למכור להם מוצרים פחות טובים ביותר כסף.

ואתם יכולים גם לעיין (גם אני לא ממש קראתי את הכל) ברשומה הזאת על מכירת מקים ולהקשיב לבן אדם הזה שמתלונן, בצדק לטעמי, על מחירים של מחשבים של אפל היום שעולים פי 2 ממחשבים מקבילים ונותנים לרוב ביצועים פחות טובים. והוא גם מדגים למה זה מצב דפוק כאשר הוא בונה מחשב שהוא פלטפורמת משחקים כמעט הכי טובה שצריך היום ב-983$ בלבד כולל הכל.

בקיצור, אני חושב שהסיבה העיקרית שאני לא מחבב אפל ואני חושב שלא צריך לחבב את אפל באופן כללי היא כי הם מעליבים את האינטליגנציה שלנו שוב ושוב. אולי אנחנו לא טיפשים, אולי גם כל מי שקונה מוצרים של אפל בכלל לא טיפש. אבל זה לא אומר שאפל לא מזלזלים לנו באינטליגנציה. ואולי יש אנשים שלא שמים לב לזה אבל האנשים שאני מכיר מבינים את זה ומוכנים לקבל את זה. אולי בשביל הנוחות והקלות, אולי בכוונה בשביל להגביל את עצמם, אולי רק בשביל להיות מגניב כאשר אפל מגדירים מה זה מגניב.

אבל אני לא מוכן לקבל את זה. אחד העקרונות שלי, שאולי לפעמים פועל נגדי אבל זה אחד שאני לא מוכן לוותר עליו, הוא שאני מתחיל מלהתייחס לכל אחד כאילו הוא חכם כמוני אם לא יותר. אני מתחיל מלכבד את האינטלגנציה של מי שעומד מולי ואני מתקן את הציפיות בהתאם למה שמשתנה. אני גם רוצה שהדברים שאני מתעסק איתם יכבדו את האינטלגנציה שלי בין אם אלו המכשירים בהם אני משתמש ובין אם אלו הספרים שאני קורא. ואין לי בעיה לראות סרט מטופש או לצפות בסדרה מפגרת מדי פעם כי לפעמים זה מה שאני רוצה. אבל זה לא יחס שאני מוכן לסבול על בסיס יומי.

אני אגביל את עצמי למשחקים שבאמת יש לי משהו להגיד עליהם, משחקים ששיחקתי או לפחות נתקלתי בהם.

Minesweeper: יחסית למשחקים פשוטים שמגיעים עם המערכת, דיי ממכר. לא רע אם כל מה שיש לך זה מחשב צבאי בלי שום יכולת להתקין משהו. לא יודע כמה הוא באמת חשוב.
Lemmings: עדיין מגניב בטירוף. כמעט לא שחיק כיום. בהחלט חשוב. אפשר אפילו להגיד מייסד ז’אנר.
Dune II: היו RTS לפניו. אבל הוא מייסד ז’אנר. אי אפשר להגיד שהוא לא חושב. כמעט לא שחיק היום.
Flashback: וגם Another World היו חשובים מבחינת הסגנון והעולם. עדיין קשים.
Day of the Tentacle: אחד ההרפתקאות הגאוניות ביותר. שלושה זמנים שמשפיעים אחד על השני? אדיר. כמובן שהוא חשוב.
Doom: היו גם FPS לפניו. היו שניים של id. אבל הוא היה מייסד הז’אנר, אין מה לעשות.
Elite 2: עד כמה שהבנתי, גודל העולם וכמות האפשרויות הפכו אותו לחשוב. אני לא הצלחתי לשחק אותו. אני עדיין חושב שהוא בלתי שחיק. אח שלי לא יסכים איתי.
Syndicate: הרעיון של לשחק את הרעים בעולם כזה… גאוני. גם הממשק והניהול. כן, הוא חשוב.
Sim City 2000: ניהול עיר כמו שצריך. הרבה יותר חשוב מקודמו.
System Shock: המציא מחדש את ה-FPS וה-RPG לפני בכלל חשבו על Deus Ex, או מה זה FPS ו-RPG. חשוב מאוד. לא שחיק היום בגרסתו הראשונית. אני הולך לבודק את ה-Mouse-Look Mod.
TIE Fighter: היה מגניב. אחלה סימולטור חלל. לא חושב שהוא כזה “חשוב”.
X-Com UFO Defense: מסיכם לחלוטין. משחק נהדר. צריך עוד אבל אני גם אסתפק ברק חידוש.
Command & Conquer: הוא כמובן חשוב אבל לאחרונה בעיקר כאיך לא לעשות דברים.
Descent: עולם תלת ממדי כמו שצריך. נהדר. מבחינתי Descent3 צריך לקבל גם ציון מיוחד על ה-AI שאני עדיין חושב שהיא בין הטובות שאי פעם ראיתי.
Warcraft II: אני הסתכלתי עליו בתור C&C רק עם יחידות עם יכולות מיוחדות. RTS שבו כל צבא שונה לחלוטין מהשני. וזה מה ש-Blizzard עושים ואחת הסיבות למה הם הצליחו כל כך.
Duke Nukem 3D: הוא חושב כמובן בגלל הגישה, בגלל הבדיחות העצמיות והטמטום תוך כדי שמירה על הקשיחות הבלתי מתפשרת. וכמובן בגלל שדיוק הוא מגניב.
[פה אני חייב להצטער שלא כללו את Dark Forces. כן, הם כללו את Jedi Knight אבל Dark Forces חשוב מבחינתי כי הוא ה-FPS הראשון שנתן סביבה תלת ממדית באמת]
Master of Orion בכלל: הגדיר סגנון משחק בצורה שלפי דעתי אפילו Civilization לא משתווה אליו. Civים תמיד נמאסו עלי. MOO אף פעם לא. Alpha Centauri לעומת זאת…
[חבל שלא כללו את Alpha Centauri, הראשון בסגנון Civ שנתן לך להגדיר יחידות בעצמך. הרבה יותר טוב מהמשחקים שהולידו אותו]
BattleZone: כן, הוא משחק חשוב. למה? איזה עוד משחק אתה מכיר שמשלב אסטרטגיה, בניית בסיס וניהול משאבים יחד עם סימולטור טנקים ו-FPS. הוא לא היה כל כך טוב אבל הוא היה גאוני.
Half-Life: הגדיר מחדש איך FPS מתקדם, איך FPS מספר את עצמו ואיך צריכה להתנהג AI.
Jedi Knight: פה אני נאלץ להחשיב את Jedi Outcast ו-Jedi Academy יותר ובדיוק מאותן סיבות. המשחקיות שם הייתה מלוטשת יותר, מגוונת יותר והסיפור מעניין יותר. במשחקים האלו, הדגש באמת היה חרב האור והכוחות. פה נכנסתי לחדר בקרה עם ארבעה חיילים, שלפתי מטה אור ודקרתי את הראשון, זרקתי אותו על השני, משכתי את השלישי, זרקתי אותו חזרה, זינקתי במעלה הקיר ושיספתי את הרביעי. איזה עוד משחק יכול לעשות את זה?
Thief: ברשימה שלי, אני נשבע.
Alien vs. Predator: שלושה סיפורים שונים ומכניקת FPS שונה לחלוטין מכל דבר מוכר? כן. שחיק? לא יותר מדי.
Homeworld: ה-RTS התלת ממדי המלא הראשון. וסיפור נהדר. כמובן שהוא חשוב.
Outcast: לא עשה לי את זה.
Quake III Arena: אכן מירכז את פעולת ריבוי השחקנים בצורה יפה מאוד. ובגלל זה הוא שעמם אותי. זה וה-AI המטורף שלו (דרגה 2 – “אני מעפן ובשר תותחים”, דרגה 3 – “אני בלתי פגיע ולא מחטיא יריה”).
System Shock 2: עדיין אחד ה-FPSים הטובים ביותר שיש. יותר טוב מ-Deus Ex וזה אומר משהו. מפחיד, מגוון, מטמיע, מורכב אבל לא מסורבל, גאוני כמו System Shock רק שחיק הרבה יותר. מבחינתי עדיין חובה לכל חובב FPS באשר הוא.
Urban Chaos: עדיין אחד המשחקים האהובים עליי בכל הזמנים. משחק עולם פתוח עם גיבורה אמנית לחימה שמנסה למנוע את האפוקליפסה. איפה אפשר לטעות? ומה שמשעשע, בכלל לא חשבתי על זה שהיא אישה שחורה.
[פה אני גם נאלץ להצטער שלא צירפו גם את Oni, שהוא גרסה לינארית, סיפורית יותר וקצת יפנית יותר של Urban Chaos ועדיין אחד המשחקים הנהדרים שיש]
Deus Ex, Diablo II: אני לא חושב שאני צריך להגיד משהו על זה. את הכל כבר אמרו.
Giants: משחק מוזר, ניסוי מדהים, לא מובן בכלל, לא ממש עבד. אבל זה היה חשוב לנסות.
The Longest Journey: אומרים שהוא ‘ה’משחק הרפתקאות. עדיין ברשימה שלי.
The Typing of the Dead: גאוני. דרך מצוינת ללמוד, או יותר נכון להכריח, הקלדה עיוורת מהירה. אם אהבתם, חפשו את Z-Type.
Startopia: הרעיון היה גאוני. המשחק עצמו לא כל כך ברור ואני לא הצלחתי להתקדם בו.
Neverwinter Nights: ההתחלה של משחקי RPG סיפוריים ענקיים מורכבים כמו KOTOR אבל מה שעשה אותו חשוב באמת זה הממשק הרב-שחקנים.
Beyond Good & Evil: משחקיות גאונית ושונה. עדיין ברשימה שלי.
Freelancer: סימולטור חלל ענק, פתוח, חופשי, מגוון, יפהפה ועם סיפור נהדר. לא היו הרבה משחקים אותם שיחקתי עוד כמה שעות אחרי שהם נגמרו רק כי זה היה כל כך כיף להסתובב בעולם.
[באותה נשימה צריך גם להזכיר את Privateer, אותו סגנון רק מוקדם יותר והסיבה היחידה ש-Freelancer יותר טוב ממנו היא התקדמות הטכנולוגיה והגרפיקה (חפשו את Gemini Gold). ו-Privateer II גם הביא לנו סיפור FMV עם קלייב אוון. ואני צריך גם להזכיר את StarLancer, שהוא הקודם ל-Freelancer כמו ש-Wing Commander הקדים את Privateer, סימולטור חלל דיי סטנדרטי חוץ מהסיפור הנהדר, הדמיון החמים ל-Space: Above and Beyond, וההטמעה המושלמת שגרמה לך להרגיש כמו חלק חשוב ביחידה שלמה.]
[וגם חבל לי מאוד שלא כללו את Tachyon, לדעתי עדיין סימולטור החלל הכי טוב שיש. הוא יותר סגור מאשר Privateer או Freelancer אבל הוא בנוי על שני מסלולי התקדמות (תלוי באיזה צד בוחרים), הסיפור שלו מדהים, המכניקה נהדרת (slide זה הפיצ'ר של סימולטורי חלל שאני לא מבין למה הוא לא מובנה בכל אחד ואחד מהם) והוא כולל את ברוס קמפבל בתפקיד הראשי]
Knights of the Old Republic: הסטנדרט לפיו צריכים לכתוב RPG מאותו הרגע. הסיפור הנהדר, העולם המרשים… ואני גם נורא אוהב חרבות אור.
Max Payne: רק הדרך הזאת לספר את הסיפור, האווירה האפלה שיורדת עליך כמו שמיכה כבדה ושחורה המחניקה אותך בערפול חושים וחום כמו מסעדת פיצה העולה באש באמצע סופת שלגים ניו-יורקית… וטכניקת הקרב גם מצוינת.
Prince of Persia – The Sands of Time: שיחקתי רק ב-Tomb Raider אחד ולא אהבתי. אבל זה היה נהדר. חוץ מהמכניקה הגאונית, הגודל והמגניבות של מה שהיה יכול להיות רק משחק פלטפורמות בינוני אם לא, זה עדיין אחד הסיפורים הטובים ביותר שסופרו במשחק מחשב (ופה אני כולל גם את Warrior Within ואת Two Thrones שלא כולם אוהבים).
Half-Life 2: כבר טחנתי בביקורת האחרונה. כן, תוספת הפיזיקה מגניבה, האווירה נהדרת, העולם מרשים מאוד והמשחק מאוד מטמיע אבל עדיין חמוץ לי כי הוא לא גמור.
World of Warcraft: אני מבין מה הוא עשה לז’אנר ואני טוען שחלק מזה ממש לא עשה לא טוב. אני מסוגל להבין למה אנשים נהנים ממנו אבל אני לא רוצה להכנס לשם בדיוק מאותן סיבות.
Guild Wars: חשוב רק בשביל להראות לנו שאפשר לבנות MMORPG בלי לשאוב לאנשים טונות כסף. גם לא רוצה להכנס אל זה מאותן סיבות.
Peggle: מבחינתי הוא עדיין משחק casual. לא אומר שהוא לא כיף אבל אני לא כל כך בקטע הזה ולא עושה ממנו מה שהחבר’ה ב-RPS עושים ממנו.
Portal: אני מסכים לחלוטין עם מה שאמרו עליו ב-RPS. חוץ מזה שפורטל הוא משחק נהדר עם אווירה נהדרת, סיפור נהדר, מכניקה גאונית ובכלל FPS ללא יריות ונורא כיפי, הוא גם מסמל משחק מדהים, לא סתם משחק בסדר או משחק טוב אלא מדהים, שאפשר לסיים בשש שעות או פחות ועולה רק 15 דולר. צריך יותר כאלו.
Audiosurf: הרעיון מגניב אבל לא ממש התחברתי.
World of Goo: מבחינתי הוא מסמל את איך פרויקט בתכנות שנעשה במסגרת קורס אוניברסיטאי שמטרתו הייתה פיתוח כמה שיותר מהיר של כמה שיותר משחקים הופך להיות היסטריה עולמית ואת מפתחיו לעשירים. וזה רעיון מאוד חזק שצריך להעביר לכל חובב משחקים.
Braid: באמת קשה לתאר את Braid כסתם משחק פאזל פלטפורמות. הוא הרבה יותר מורכב. אבל הגאוניות האמיתית שלו היא בזריקת השחקן ישר אל המשחק כמעט בלי הסברים ובלהכריח אותו לחשוב מחדש על איך משחק מתנהג ואיך החלקים השונים שלו מתחברים. זה משחק שדרש מהשחקן לגלות לבד מה המטרה. וזה גרם להרבה אנשים לחשוב שאין לו מטרה. הוא גם דיי קשה, במיוחד אם רוצים לסיים אותו עד הסוף.
Mass Effect באופן כללי: הוא מבחינתי עוד איטרציה של NWN ו-KOTOR אבל אם הזמן גם הגיע השיפור בטכנולוגיה, בכתיבה ובאווירה. מדובר במשחקים ברמה גלקטית, עם סיפורים עמוקים, הרבה בחירות וכמעט שום בושה ללכת לכל מקום ולחקור כל נושא. וברגע שקולטים מה הדיון העיקרי בהם… וואו. אבל אני חושב שהטריק העיקרי של Mass Effect ובמיוחד של Mass Effect 2 (ואני מניח שזה כנראה יודגש מחדש בשלישי) הוא החיבור לצוות שלך. כי אחרי כל המשחק, אכפת לך מהם. אכפת לך מה הם אומרים, אכפת לך מהסיפורים שלהם, אכפת לך אם למישהו מהם קשה או מישהו מהם נפגע ואכפת לך אם מישהו מהם מת. זה לא ספויילר כי זה חלק ידוע מהסיפור אבל בתחילת המשחק השני, החללית מושמדת עם כמה וכמה מאנשי הצוות שלה. ולחזור לאזור ההתרסקות זה כמו מסע אבל. כן, Mass Effect הוא בין המשחקים המרגשים ביותר שיש.
Star Craft II: עוד לא שיחקתי. כן, תרביצו לי אחר כך. עד כמה שהבנתי, Star Craft II הוא ליטוש והרחבה של הקודם לו. חבל שלא כללו את המקורי עם אחד הסיפורים הגאוניים והמפותלים ביותר שנכתבו למשחק אי פעם (אופרת סבון/חלל אפית) ואני מניח שבהמשך זה דומה אבל עד כמה שאני יודע, יש דבר אחד עיקרי שהופך את Star Craft II לחשוב באמת. וזה התוכנות הנלוות שלו. עם תוכנת העריכה של Star Craft II אפשר לבנות עוד מפות למשחק ואפשר גם לבנות סגנונות אחרים של משחק מ-TPS דרך Shooting Scroller ועד MMORPG. זה אולי נשמע קצת מגוחך אבל נראה לי ש-Blizzard לקחו את המשחק שלהם והפכו אותו לסוג של סביבת פיתוח למשחקים. וזה מה שהופך אותו לחשוב.