הבעיה שלי עם החוסר בחיבור אוזניות

זה שסידור השינה שלי כבר לא יעבוד.

מה הכוונה? כשאני הולך לישון, בשביל לא להעיר את מעין כשאני קם בשעה מגוחכת בבוקר, אני מחבר אל הטלפון את ה-SleepPhones. ככה, כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל, רק אני שומע אותו, חזק וברור, בתוך האוזניים שלי. אבל אם לטלפונים כבר לא יהיו חיבורי אוזניות — חיבור פשוט ואוניברסלי שכל מכשיר בקטגוריית ה’קול’ מכיר — אז אני אצטרך להתחבר אליו אלחוטית. אז המתקן שלי לא יקבל שום אות במשך שעה, יכבה את עצמו ואז, במקרה הטוב, הטלפון יצלצל בקולי קולות. במקרה הרע, אני לא אשמע כלום.

או שאני אהיה חייב לקנות SleepPhones אלחוטיות. שזה גם מעפן.


Posted in Practice, Thinking Out Loud by with 1 comment.

אל תדאגו, אני אוהב לאכול

כבר שלושה חודשים בערך שרוב הדיאטה שלי מורכבת ממשהו שנקרא פוטריציו. למי שלא טורח ללחוץ על הקישור, מדובר באבקה שהיא, בשילוב עם קצת מים, מהווה תחליף ארוחה שלמה. מבחינתי, אם אני מכין שקית שלמה כזאת ושותה את זה במכה אחת, זה מרגיש כמו ארוחה מפוצצת.

למה? כי זה נוח וקל ומהיר וגם דיי זול. אני לא צריך להתעסק עם לקנות מצרכים ולהכין ארוחות ולגוון — או להשתעמם — ולדאוג לגבי איך לשמר שאריות או אולי לקחת שעה לחשוב בכלל על מה לאכול או לצאת לאכול או אפילו, בכלל, לדאוג לכל הקטע הזה של הרעב. עם פוטריציו, אני מכין לעצמי משקה פעם בכמה שעות, שותה אותו על הדרך בין כוס המים לכוס התה והרעב בכלל לא מציק לי.

אז צצים האנשים ששואלים אותי למה? זה טעים? אתה לא אוהב לאכול אוכל אמיתי? כמובן שאני אוהב לאכול אוכל אמיתי. מי לא? אני גם מאוד אוהב לנהוג אבל זה לא אומר שכל יום אני לוקח את האוטו לעבודה ונוהג ב-180 קמ”ש דרך הרים ובוץ. ביום יום, בשגרה, אני עושה מה שצריך כדי לספק צורך גופני בסיסי כדי שלא יפריע לי. ומדי פעם, אני באמת משקיע וקונה מצרכים ומכין ארוחה רצינית או יוצא לאכול משהו בחוץ. ובגלל שהאוכל הרגיל שלי כל כך קל ופשוט וזול, יש לי את הזמן, המקום, האנרגיות, ויותר חשוב, הכסף וחוסר הדאגה, לפנק את עצמי כשבאמת מתחשק לי.


Posted in High-Tech, Life, Me, Mixing, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

What happened to RSS? 

אני זוכר שבעבר, RSS היה משהו. לכל אתר שמתעדכן קבוע ומכבד את עצמו היה RSS. עדיין, לגדולים, יש אבל… זה כאילו שלאנשים פחות אכפת.

אני צריך לעדכן את הרססים של IGN כל כמה חודשים. אני צריך להכריח את YouTube בשביל לקבל רסס. יש אתרים שאנשים פרטיים הקימו להם רסס לא רשמי. ויש לי רססים שלפעמים פשוט נשברים בלי הסבר.

אני קצת מתגעגע לזמן בו הקמתי את הבלוג הזה. הכוונה שלי הייתה שיהיה לבן אדם אתר שבו הוא יכתוב מה שעולה לו בראש וכל מה שבה לו להגיד, הבמה הפרטית שלו, וכל מי שמעניין אותו, ירשם לרסס ויקבל עדכון כשיש במקום שנוח לו.

ומשום מה, פרחו כל הרשתות החברתיות והרעיון הזה הלך לאיבוד.

אני קצת חושש ממה שאולי יקרה לרסס. כי, לדעתי, זאת עדיין הדרך הכי טובה לבן אדם הקטן להתממשק עם זרנוק המידע שהוא האינטרנט.


Posted in IT, Practice, Thinking Out Loud by with 1 comment.

למה קניון? 

הלכתי לקניון כדי לחפש כל מיני דברים שרציתי; דברים שאני אמור להיות מסוגל למצוא בקניונים: סנדלים, חולצות, טלפון.

אבל גם אם נשים לרגע בצד את הסלידה שלי מלקנות בגדים, מה שכן הצלחתי למצוא מספיק יקר יותר ממה שאפשר למצוא באינטרנט שזה דיי מייתר את כל הרעיון של לצאת מהבית בשביל לבדוק בעצמי ובגופי לפני שאני קונה.

נראה לי שמעכשיו אני פשוט אזמין מהאינטרנט מה שאני רוצה ואם אטעה אז תמיד יש לוחות יד שניה.


Posted in Life, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods.

That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future.

And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what.

No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential.

Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone.

And the universe is proc-genned. It doesn’t care about you. It doesn’t care about what you think is fair or just or even or truly random. It does what it does. It’s not our galaxy. It’s No Man’s Sky’s galaxy. And it’s weird, yes, I know. And what happened to the three big races, the ones from the ruins we keep finding? They were great once. Everything was great once. Then something happened. And now everyone is alone and weak and almost biting at you for a few units, some radioactive isotopes or just a piece of advice.

This is not an extrovert’s game. This is not a run ‘n gun, shoot ’em up, 5 minute match thrill of a game. This is slow. This is dark. This is Goth. Mention one sky squid and it’s practically Lovecraftian. It’s a game that almost laughs in the face of the premise that a game’s primary function is to deliver enjoyment to its player.

I’m not saying it’s perfect. It’s not. Far from it. It’s a great show of force. It’s a great platform with a lot of potential for things to come. It’s wide and shallow…

…and I love it as it is and as it will turn out to be.


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

העתיד הוא בהילוך מהיר

לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה!

אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים.

באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה.

אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4.

ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.


Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

מה אני רוצה ממשחקי תפקידים?

אז הצטרפתי לקבוצה חדשה, כפי שוודאי אפשר להבין משלושת הרשומות האחרונות שהעלתי. והפעם הקפדתי על תיאום ציפיות והבנת הדינמיקה של הקבוצה על ההתחלה. וכשהגיעה השאלה של “מה אתה רוצה מהמשחק?”, עניתי את התשובה הכללית שלי: אני בערך 50% מספר סיפורים, 30% שחקן תפקידים ו-20% בועט תחתים.

אבל עכשיו אני משחק שני משחקים ומריץ אחד ואם אני חושב על זה רגע, בכל אחד מהם אני מחפש משהו אחר. בעוד במשחק שאני מריץ, משחק פורום על סופר גיבורים, אני המנחה ומה שבעיקר מעניין אותי, כי זה מה שמעניין אותי בעולם הזה, הוא סיפור מעניין ופיתוח דמויות על ידי התעסקות עם כל ההשלכות של כניסה של סופר גיבורים לעולם מודרני מציאותי; במשחק שאני משחק ב-Hangout, משחק Dungeon World, בעיקר מעניין אותי לנסות לעשות משחק כיף תוך כדי שאני הולך נגד רוב ה-tropes של הז’אנר (הדמות שלי הרפתקנית בעל כורחה ולא מתלהבת בהכרח מכל הקטע, היא לא ששה לקרב אם אפשר לפתור את הבעיה בצורה דיפלומטית, קסם הוא דבר מורכב וקשה ומלוכלך ויפהפה ולא רק “שם של לחש”+”תיאור של השפעה”, ויותר חשוב, פציעות נשארות גם אחרי שמרפאים נק”פ — אני כותב מתי היא חוטפת נזק ומבחינתי כל שורה בטבלה הזאת היא צלקת או חבורה); ובמשחק שעכשיו הצטרפתי אליו, Pathfinder ב-Eberron, אני הולך גם כי אני רוצה קצת אקשן בשיטה מאוד מכנית וגם כי המכניקה הזאת נותנת דגש לדברים שמאפשרים לי לשחק נזירה מגניבה שהיא גם יוצאת דופן מאוד בשטח של המערכה הזאת (טיפלינג, נזירה לוחמת, היא תכל’ס Evil ו-doesn’t take shit). כמו כן, זאת הפעם הראשונה שאני משחק דמות של אישה במשחק פנים-אל-פנים ורציתי לראות איך זה יילך.

ולסיכום, וולט וויטמן:

Do I contradict myself?
Very well then I contradict myself,
(I am large, I contain multitudes.)


Posted in Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Working for Seven Elements Studios

First of all, despite the fact I’m leaving, there is no ill will. I do not regret the last two and a half years. I mean, there were a few moments that I wouldn’t mind not happening but I do consider it time well spent. I did learn a lot. I believe I made some good friends. I evolved my skills.

And while I do have some issues with the design and production flow over there, and I would definitely have made some different decisions when it comes to gameplay (Yes, also with an eye to monetisation) but I’m still willing to bet on their success. I just think that a live worldwide game with a few thousand users is still no excuse for the stress and crunch that goes on.

I only told everyone I was leaving after the deal has been set and sealed. I didn’t want to get leverage for better conditions. I wanted something new. So, instead of a back and forth negotiations, I got my managers’ opinions about my decided move.

We talked about career progression. When I came to the company and when I talked to Tal, it was almost always with an eye on professional evolution. I might not want to be a manager but I still want to lead. I want to be in charge of direction and vision and convention. But that will not happen in Seven Elements. And it will probably take time to get there in Compedia (or maybe in the next company) but, most of all, I do not consider this move a step backwards. I consider it a step forward. In technology, in my well being, in my march towards my ultimate dream of self fulfillment and self direction.

In Compedia, I plan to learn the tech, get professional at it, hopefully do some great things with it, get to know the educational side of the industry, maybe even pursue a second degree in education, who knows? This could be a whole new frontier which has yet to be properly explored.

It’s exciting.


Posted in Life, Practice, Thinking Out Loud, Work by with 2 comments.

החתונה של עמית

אתמול היינו בחתונה של עמית ואורטל. חתונת שישי בצהריים, שזה משהו שלא ייצא לי לראות הרבה. אבל בהחלט היה כיף כי הם גם גיקים ויש לנו הרבה חברים טובים משותפים.

לצפות בטקס שוב שלח אותי לרגע ההוא בחתונה קודמת שהיינו בה ובו לא יכולתי שלא לראות את זה מנקודת מבט אנתרופולוגית שמסתכלת על טקס מיושן ומוזר. במיוחד היה לי מוזר כי עמית אמר בעבר שהוא לא בדיוק מגדיר את עצמו כדתי כי הוא מאמין באיזה שהוא כוח עליון אבל הוא לא בהכרח אוהב את כל מה שבנו סביב זה. אני יכול לכבד את הדעה הזאת. הרי ככה פחות או יותר הגדרתי דמות שכתבתי שהיא דיי אני אם אני הייתי מאמין במשהו כזה.

בכל מקרה, הם כן עשו את הכל מגניב יותר כשלפני כן התנגנו מנגינות מהארי פוטר ומלחמת הכוכבים והם ניקדו את ה”מקודשת מקודשת מקודשת” הדתי עם צליל מציאת האוצר ממשחקי זלדה.

המוזיקה הייתה קצת לא אחידה ובעיקר מלאה בשירים שאני זוכר יותר בהקשר של בית ספר מאשר כל דבר אחר (אין לי ממש בעיה עם החלק השני. יש לי קצת בעיה עם החלק הראשון). והעוגה הייתה מאוד מגניבה רק חבל שחלק ממנה בסוף הגיע לרצפה.

סך הכל, אני אוהב את האנשים האלו ומקווה שיהיו להם חיים טובים ביחד ואני מצפה להיות חבר שלהם לאורך זמן. וזאת גם תהיה חתונה שאני בטוח שהרבה מהאורחים גם ייזכרו להרבה זמן. שזה דבר מאוד חיובי בעיניי. כי זה גם אחד הדברים שאני כיוונתי אליהם בחתונה שלנו.


Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Polyphasic Addiction

I posted on the Facebook group about my situation and asked for advice before seeing the doctor and everyone pretty much said to get a blood test, that I should just rest more, etc… But nothing really helped.

On Thursday, I’ve had enough of the headaches so I decided to do pretty much the one thing I thought of doing in the last three weeks but haven’t done yet: go back to polyphasic sleeping.

On Friday, I felt much better. Just a residual kind of headache. Still there but not very bothersome. I kept Maayan company at work and then we went to meet some friends for dinner.

On Saturday, the only thing that was left of the headache was a tiny fraction I could ignore. Everything felt better. The world looked better. I had more energy than I had in a while. I felt less stressed. Then we stayed up until 4:00 to finish a puzzle. <shrug>

And Sunday I went back to work. I’m not at a 100% yet but I put in a full day with no problem. I even napped properly and benefited from it.

And now I’m sitting here writing this. Yes, it’s after 2:00. But, besides some tiredness because, well, it’s 2:00 and I’m not reacclimated yet, I feel great. I don’t even feel a headache.

I posted an update to my Facebook thread about what I did and what happened. Then someone replied and said I’m addicted to polyphasic sleeping. I’m not sure it was meant as a completely comedic comment. And I’m starting to think there might be some truth to that.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.