יומן המסע של ראת’אריאל – יום 34

על הבוקר, מרתה ניסתה להסיר את הסימן מהגב שלה. וזה נראה כאילו זה עובד. הסימן כבר לא היה על גבה. עשינו את ההכנות שיכולנו לקראת מה שכנראה יהיה מלכודת ואז טילפרטנו אל החדר החשוך. כמו שמרתה תיארה לנו, החדר היה קטן ונראה כמו מעבדה רעועה ונטושה עם מגוון שאריות מפוזרות על הרצפה ועל השולחן במרכז הבמה. שמתי את אחד המוטות כך שיחסום את פתיחת הדלת היחידה ואולי יעצור קצת את מי שינסה להיכנס. אחר כך הגישו לי לום והלכתי לפתוח את תיבת הזכוכית עם האוזן המרקיבה.

משום מה, לא הצלחתי להכניס את הלום למקום הנכון או למנף אותו כמו שצריך אז לאחר מספר ניסיונות, מרתה הגדילה אותי ואז הצלחתי פשוט לקרוע את התיבה מהמקום. זה גרם לחלק מהבמה להתפוצץ ולהפיץ ענן רעיל שכיסה את כל החדר. זה היה צפוי, מפתיע ומעצבן במידות שוות. אז הסתכלתי אל תוך החור שנפער באבן וראיתי בפנים משהו ג’לטיני שניסה להחטיף לי. אף פעם אהבתי ג’לי, גם כשזה היה הקינוח היחיד בסביבה. מכיוון שחשבתי על זה כל הזמן, התגובה הייתה מיידית. שלפתי את האקדח שהכנתי קודם ואז הזמן האט ותוך כדי השליפה ראיתי את היד שלי, כאילו שלא בשליטתי אבל כן, דורכת את הנשק, וכשהוא היה לפני, יורה בו. ענן עשן בקע מלוע האקדח והכדור פרץ קדימה, קטן מעט עם עזיבת הקנה, ואז עבר דרך הג’לי וכמעט יצא מהצד השני.

ההדף זרק את היד שלי קצת לאחור והמשכתי את התנועה כך שתפסתי את האקדח עם הזנב בזמן שהתחלתי להלום בו. הוא נראה רק דרך חור קטן ברצפה אז לא יכולתי לעשות הרבה מאשר לשלוח את אגרופיי דרך החור מהר וחזק ככל שיכולתי. הגוף שלו מעט צרב, כשפגעתי, אבל זה הרגיש כמו להרביץ לחצץ חם ואז התחושה הלא נעימה הרגישה כאילו היא נשאבת אל תוך הטבעת החדשה שלי. האפסנאי אמר שהיא שואבת אנרגיה אז חייכתי לעצמי לרגע.

רגע לאחר מכן, פרץ לתוך החדר היצור הדוחה ביותר שאי פעם ראיתי. הוא נראה כמו הכלאה בין זאב, קרפד וצב בלי שריון והוא הדיף ריח שהרגיש כאילו הוא מגיע מתחתית השאול. הג’לי הצליח להזדחל החוצה מהחור אבל רק בזמן בשביל שאוטו יזרוק עליו את כל האנרגיה שצבר ויפחם אותו במקום. מרתה, פרנץ ולייזה הצליחו רק לברוח מהענן אל פינות החדר. וגם עליי הוא התחיל להשפיע והצורך להסתלק משם תפס אותי. אבל היה רק דרך אחת לעשות זאת. אז רצתי לכיוון היצור, תפסתי בצוואר שלו ודחפתי אותו אל תוך המסדרון. הוא ניסה לנשוך לי את הצד ושרט אותי עם כף מטופרת אחת.

צעקתי שימצאו את האוזן ונסתלק מפה אבל לפני שהיה אפשר להגיב, קרן אנרגיה עברה לי מעבר לכתף וכדור לוהט ומסנוור נוצר מאחורי היצור, שורף אותי וכמעט שורף גם אותי. עם הסרת המחסום העיקרי, אספנו את דברינו, המשרת הבלתי נראה של מרתה אסף את האוזן ויצאנו דרך הדלת, אל המסדרון ומעלה אל חצר של טירה הרוסה… בצורה מאוד מסוימת. יכולתי לזהות את הנזק של הלקח עכשיו בכל מצב. בזמן שהסתכלנו מסביב וניסינו להבין איפה אנחנו, מרתה התעסקה עם כמה מהדברים שאספה מהחדר שלמטה וכנראה שלא הספיק לה ענן מגעיל ששואב לך את הרצון לחיות והיא הצליחה גם להרעיל את עצמה עם אחד הנרות או משהו אחר.

טילפרטנו אל המקום בו נחנו אתמול, עייפים ואם ההרגשה שהשגנו משהו. בעוד קודם, חשבתי שאני מסוגלת להכניע אויבים מהר, השיטה של אוטו אולי מאוד הרסנית אבל אי אפשר להגיד שלא יעילה. מרתה נראתה ממש רע ורצתה לנוח אז היא הטילה לחש מוזר עם מעגל פטריות והזיזה את כולנו לחורש רגוע ושקט, לנוח. היא אמרה שזה מין ממד זמני בשליטתה אז אנחנו בטוחים פה. ואז פרנץ הציע לה לעשות ניסוי, משהו שהוא מאוד התלהב לנסות וחשב שיעזור לה. מרתה לא התלהבה אבל כבר הייתה מותשת ובלי הרבה אפשרויות אז היא הרשתה לו. למען האמת, לא ציפיתי לדבר כזה: הוא חתך את היד שלו והתחיל למלמל. הדם מהיד שלו זרם בתוך האוויר אל האזור בין ידיו והתגבש לאבן חן אדומה וכהה דמוית יהלום. הוא פלט עוד משהו, האבן התפוגגה לאבק, מרתה התעוררה כאילו משקל העולם ירד מכתפיה ואז פרנץ קרס כמו ערימת איברים, מעולף, ולייזה פלטה צעקה מפוחדת וניגשה לבדוק אותו. הוא עדיין נשם אבל נראה שזה כל מה שהוא עושה באותו הרגע. מרתה, בכוחות מחודשים, ריפתה אותו ואז כולנו הלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *